סטטוּס 2

תקשיב. עכשיו שאתה בקבר אני מדברת אליך כל הזמן בתוך הראש שלי. כל הזמן מדברת, לא סותמת את הפה, כמו אז כשהיינו יוצאים לבארים והייתי נואמת ומתארת ומנתחת בלי הפסקה את החרדות והפחדים. ועכשיו יום השואה, כלומר הוא אמור להתפצח רישמית מחר אבל זה מין מועד מזדחל ולמעשה הוא כבר התחיל ואני מטפטפת את השינאה שמפעפעת בי למקום הזה שנקרא 'המולדת' וממלמלת כל מיני דברים שחורים מגעילים כי אני מוצאת את עצמי כל כך שונאת, אבל אתה לא שומע, אתה באדמה של המדינה שלי שהיא גם שלך שהייתה גם 'המולדת' שלך. תקשיב אני מדברת אליך בדיוק כמו אז, נאומים ארוכים כמו אל הקיר, ואני חושבת עולה בי מחשבה איומה באמת נוראה, שיוצא שחזרת לאותו מקום בתוכי, לאותה נקודה, למאורה הזעירה החלולה ואתה מוצב בה כעת ובה אין לך פנים, אתה רק כותל סופג את כל הרעל וזה נכון, ואם לא הפייסבוק הטיפש הייתי כותבת ביומן הזה שבו אני מבקרת פעם בכמה אבל הדממה שם מפחידה אותי אז ישזפו עיניים את הפצעים וכן, קשה לי להגיד את זה, היית אז חצי מת מהלך ואני משוגעת אומללה והנאומים האלה המוטרפים שלי העירו אותך, משנת המוות שלך, ויצאת לחיים, כן, יצאת ומיד התחלת לשקוד על ההרס, שהפיק ממך את השלד היפה הפנימי השקט המגולח שהוא אתה ואז, אני יודעת, אני פשוט יודעת שבו לא מצאת את עצמך ולא נשארה לך סיבה