זכרונות ממלחמת המפרץ: למחרת הפציע הבוקר

בלילה ירד גשם, בליווי אור-קולי של ברקים ורעמים, ונחתו טילים והתפוצצו, ברמת גן ובתל אביב, ולמחרת הפציע הבוקר, בהיר וקר וצונן, והשמש צחקה בשמים. ובשעה 7 אפס אפס נראה צביקה, השכן מהשיכון הקטן והמטופח שממול, יוצא מדירתו רענן וטרי, לבוש גופיה ומכנסי ג'ינס, ידיו מונפות אל מעל ראשו, אוחזות במזרן גדול. הוא הנחית את המזרן על גג מכוניתו, שב נמרץ לביתו ויצא כעבור דקותיים בהליכה מהירה ונחרצת, נושא מזרן נוסף. הוא עבד בזריזות, פעלתני ומרוכז. כעבור עשר דקות, המכונית העמוסה מזרנים, כריות, שמיכות וחמישה בני משפחה, רצה ונסעה במעלה הרחוב ונעלמה בסיבוב.

בבית מילר, שרה הסתובבה בחלוק ופניה מכורכמות. עיניה טרוטות ומתנוצצות בברק מפוחד, אף שלא הזילה דמעה. היא נראתה עייפה, מתוחה וכעוסה. בהלה, אפשר לומר אפילו אימה, ריחפה כמו ענן שקוף ורעיל בין כתלי הבית. השואה חזרה, חשבה לעצמה דפי.

הם חזרו לשואה, היא לחשה לעידו. אבל זה רק בראש שלהם, הסבירה, אל תתייחס.

עידו ישב לידה על הספה בסלון, מכרסם את ציפורניו. הוא רצה לחזור הביתה, עכשיו.

אבל למה אנחנו תקועים כאן, אמר.

הם בשואה עכשיו, אמרה דפי, אי אפשר לדבר איתם, סבא ישתגע אם נלך, אתה לא מבין?

עידו שתק.

סבתא מחפשת מלון באילת, ניסע לאילת ויהיה לנו שקט, אמרה, ככה הכי טוב.

עידו שתק.

עידו סובל, נמאס לו. הוא לא רגיל לאווירה הזאת. דפי ידעה. לא כל כך בגלל הטילים, אלא פשוט משום שהם לא בבית. הוא רצה הביתה. אבל קודם, כשדפי הודיעה שבערב יחזרו לביתם, שמואל הזדעק והתרתח וצעק שהוא לא יסלח לה עד הקבר אם הם יעזבו. דפי הביטה בו המומה. היא לא שאלה למה, מדוע: האם שמואל צעק כך מפני שחרד לה ולעידו, שיוותרו לבדם בעולם מול הטילים, או שמא חרד לשרה, לסבתא מָמֶה ולעצמו, שיוותרו בלעדיה ובלי עידו בדירתם. היא ידעה שהוא מגיב כעת בצורה חייתית על פי הדפוס שההיסטוריה הטביעה בו: שמואל רצה באיחוד כוחות, שיידבקו זה לזה, הוא רצה להיצמד, הוא רצה שיהיו גוף אחד. הוא חזר לשואה והיפרדות לא באה בחשבון.

שמואל פחד ולא היה זה "סתם" פחד, אם קיים בכלל כזה פחד. היה זה פחד מהפנט, זו הייתה תשישות גמורה, אפיסת כוחות, חרדה קיומית משתקת.

מאז הלילה ישב שמואל ב"חדר האטום" ולא זז ממנו. הוא ישב בכורסתו, אותה כורסה שישב בה אתמול, שלשום ולפני שלשום, מול הטלוויזיה. זו הייתה "הכורסא של סבא", הכורסה הקבועה שלו. היא הייתה מרופדת בכמה כריות מעוכות, דחוסות אל המושב. משען הכורסא הגבוה אף הוא היה מרופד בכריות ושמיכות בכמה גדלים, שנלחצו אליו ועוצבו בהתאם לצורת גופו הישוב. בכל פעם ששמואל התיישב בכורסה, היה דוחף ומועך ומתקין את הכריות והריפודים למיניהם, ומכוונן אותם היטב למצב תנוחתו. הכורסה הפכה לתבנית נוף גופו, הישוב. כעת היא עומדת "בחדר האטום". סבתא מָמֶה, סבתהּ של דפי והסבתא רבתא של עידו, אמה של שרה, ישבה גם היא בכורסתה "בחדר האטום". גם זו היתה "הכורסה של סבא", כלומר של שמואל. בכורסה הזו ישב כשהיה יוצא לקרוא עיתון במרפסת. גם היא יובאה אל "החדר האטום", במיוחד עבור סבתא ממה. "הכורסה" היתה בעצם "כיסא נוח", שנקנה לפני כעשור, עשוי אלומיניום ופלסטיק, מרופד בכריות ושמיכות שנדחסו היטב למושב ולמשענת. עכשיו ישבו שמואל וסבתא ממה בכורסאותיהם דוממים. בכל פעם שדפי חלפה על פני החדר, הציצה פנימה ותהתה אם הם נעים. הם נראו קפואים. שמואל חבש את כובע הצמר הסרוג העבה שלו, בגוון חול אפרורי, שהזדקר על ראשו כחרוט. בינתיים, שרה התקשרה לבתי מלון ברחבי הארץ. כל מלון אפשרי שרחוק מאזור המרכז. פניה וקולה הביעו דחיפות גדולה, כאילו התקשרה להזמין אמבולנס. אבל אויה – כל המלונות, הצימרים, ההוטלים והפנסיונים, כולם היו תפוסים. דפי הפצירה בשמואל וסבתא ממה שיצאו מהחדר, שיאכלו במטבח. אבל שמואל לא הסכים בשום אופן. הוא אמר שאין לו כוח, נאנח ועצם את עיניו. אין לו כוח, אולי פתאום תתפרץ אזעקה והוא יחטוף התקף לב. עברו בו מיחושים בחזה, לחצים. שרה צעקה שלא יקרה לו כלום, בידה שפופרת הטלפון. אבל שמואל רק עצם את עיניו.

שמואל, תצא קצת, תתאוורר, קראה ומיד החרישה וסגננה את קולה, מנומסת: כן הלו, אמרה לשפופרת, רציתי לברר על חדר, ופניה הרצינו.

אבא, רק בלילה יש אזעקות, אמרה דפי, בבוקר אין סיכוי שיפציצו, הם הסבירו, שבבוקר אפשר לראות את השיגורים, את המשגרי טילים, הם ניידים כאלה, עוברים ממקום למקום, הם על משאיות, בהרים באזור המדברי הזה שליד הגבול עם ירדן, האמריקאים יכולים לראות אותם, מהלוויינים, הם עוקבים אחריהם מהחלל והם רואים את היציאות של השיגורים, מהחלל, אין סיכוי שהם ישגרו בבוקר אבא, כי אז האמריקאים יפציצו אותם.

אבל שמואל לא התרשם. הוא לא רוצה לזוז. הוא סובל מבעיות לב, יש לו כאבים. הוא כבר בפנסיה. שמואל אדם נמרץ, פעלתני, נראה צעיר לגילו, הוא עושה המון דברים, יצירתי, ספורטיבי וחסון, הוא הפסיק לעשן וצועד כל יום כמה קילומטרים, הוא גבר מרשים ועדיין נאה מאוד, אבל עכשיו הוא חורבה ולא אכפת לו. נגמרו הכוחות. אני עייף ממלחמות, אמר, ועצם את עיניו.

סבתא ממֶה גם היא ישבה קפואה והיא בכלל לא דיברה. על פניה הבעת פליאה מלאת עצב. לכן נרדמה וישנה רוב הזמן. איך, איך זה? מלמלה באידיש בלילה. פניה מיואשות והיא שקטה וחיוורת. היא נראתה כמו מישהו שעומד לפני הגרדום ומקבל את הדין. אז היא תמות, אז מה. אין לה כוח אפילו לחשוב. מה היא לא עברה, מה לא ראתה. גם שרה. אבל שרה חזקה ועדיין צעירה. כשהצפירה השתוללה וכולם נאבקו עם המסכה – שלא נענתה בקלות ולא התיישבה כראוי וכפי שהוסבר, על הפנים – שרה "סידרה" שוב ושוב את הסמרטוט הרטוב על מפתן הדלת של "החדר האטום". היא הידקה אותו לדלת הסגורה, כפי שראתה בסרטוני ההדרכה ששודרו בטלוויזיה. במקרה המדובר הייתה זו דלת זכוכית. אבל שטויות, לא זה מה שחשוב כרגע, מה שחשוב כרגע הוא לפעול בהתאם להוראות. לכן שרה סידרה שוב ושוב, בתנועות מהירות, בידיים רועדות, את הסמרטוט הרטוב, והידקה אותו אל הדלת. אבל אויה – משהו לא הסתדר, סמרטוט סורר. לכן הניפה אותו, הטבילה שוב במי הדלי, סחטה והניחה על מפתן הדלת. הידקה, דחסה, סידרה וסידרה. אבל לא, לא, שוב לא הניח את דעתה. משהו שם לא מסתדר, סמרטוט סורר, משהו לא טוב, לא נכון. לכן שוב נטלה את הסמרטוט, שוב טבלה, סחטה, ושוב "סידרה" והידקה ודחסה. אך אבוי, אויה – משהו בסמרטוט המחורבן הזה לא משביע את רצונה. סמרטוט סורר, סמרטוט רע, מסרב להגן עלינו מפני שוחרי השחור המאיימים. הוא לא עושה את העבודה, הוא לא עובד כמו שצריך. אז שרה שוב טבלה, שוב סחטה ושוב "סידרה", והידיים רועדות, כל הגוף רוטט, והיא מהדקת ודוחסת ודוחפת את הסמרטוט אל הדלת ולרצפה. הצופר משתולל בצפירות "עולות ויורדות", ושרה מלפפת, סוחטת, מהדקת. פיצוצים אדירים נשמעים משתוללים מעל הראש מעל הבית, האזעקה לא נרגעת, הצופר זועק כמו כלב. ברדיו משודרת הסיסמה והיא נשמעת כמו דקלום מהפנט. לחש בחש מכשף בקופסה. וכל אלה מטילים ממש מורא –. כאילו הוּזַחנו, בהסטה קלה, אל מחוץ לזמן -. ושרה ממשיכה: היא "מסדרת" ומסדרת את הסמרטוט בבהילות, בקדחתנות, בעצבנות, היא ממהרת, עליה להספיק. דפי מתבוננת בה והיא מרגישה שהיא עצמה עומדת לצאת מדעתה.

אימא! היא צורחת, מה את עושה? שימי את המסכה! שימי את המסכה!

אבל שרה ממשיכה. היא ממהרת, היא רועדת, צריך להספיק, להניח את הסמרטוט "כמו שצריך", חיינו תלויים בסמרטוט הזה, בדרך המדויקת שבה יש להניח אותו, למרגלות הדלת, דלת הזכוכית, שרועדת עכשיו בכזאת עוצמה מהדי הפיצוצים ונראה שהיא עומדת להתנפץ, מי יודע אם בכלל תעמוד בהם. אז דפי שוב צורחת:

אמא מה את עושה?! שימי כבר את המסכה! היא צורחת ומביטה בשרה שמשתוחחת, שרועה על הרצפה; ועווית צחוק תקפה אותה, את הגוף, בבת אחת, בעוצמה אדירה, כמו הקאה, והיא פרצה בצחוק משתולל וקולני, פשוט הקיאה את הצחוק האדיר הזה, שהתגלגל והתגלגל, גועָה ומתפקעת עד שכמעט נחנקה, דוחפת את כפות ידיה מתחת לירכיה ועכוזה, כדי שלא תשתין, התנדנדה בצווחות מתפוצצות:

אני עושה במכנסיים!

שמעה את קולה בוקע מבעד למסכה, עמום, עבה ומעוות, וראתה את כולם מביטים בה, בעיניים אדירות ממדים, שמציצות מבעד לחלונות המעוגלים החייזריים הקרועים במסכה. הם נראו כמו חיות בוהות, מפוחדות, אפם גדול ומשתרבב כמו חדק, מרחרח, חיות פרה-היסטוריות שעפו מחוץ לזמן. ובעוד היא מתעוותת בצחוק הבלתי נשלט הזה, העיפה מבט אל עידו. עידו המתוק ישב לו על הרצפה, נשען על הארון. הוא נשא אליה את עיניו, מלמטה, שהיא יושבת על המיטה, והביט בה מבעד לחלונות המסכה. הוא נראה כמו צב נבון, ענק ויפה, ראשו אדיר, כמו חכם מושה-רבנו כזה, ומבטו בחן אותה בהסתייגות כאומר: אוף, איזה אימא משוגעת יש לי. ובגלל מראהו הצבי מושה-רבנו, התעוותה דפי שוב והשתנקה בגל צחוק פראי נוסף וגעתה:

אני עושה במכנסיים! אימא מה לעשות? אוף שימי כבר את המסכה !

סוף סוף שרה הסתובבה והעיפה לעברה מבט, בשמואל, אחר כך בידיה ובסמרטוט, האור בחדר היה צהבהב וקלוש, האזעקה זעקה כמו כלב, והיא מיד הסתובבה אל הדלת ממהרת אל הסמרטוט והמשיכה "לסדר" אותו בתנועות חרום.

שרה תעזבי את זה שימי את המסכה, נשמע קולו של שמואל, עמום וחלוש מבעד למסכה.

אימא שימי את המסכה! צרחה דפי, שימי כבר את המסכה! היא צרחה בקולי קולות ושוב התנפץ בתוכה ובקע ממנה פרץ צחוק אדיר ומחריד. מה קורה לך?! היא צרחה משתנקת, את רוצה למות?! צרחה בפרצי צחוק משתוללים.

שרה הפנתה אליה את מבטה וכאילו התעוררה.

התרוממה וקמה.

שימי כבר את המסכה! צרחה דפי.

שימי את המסכה שרה, קרא שמואל בכל כוחותיו.

סבתא ממֶה נראתה מנסה להגיד משהו ונופפה בידה.

שרה נטלה במהירות את המסכה והחלה להרכיב אותה על פניה באותן תנועות חרום עצבניות. ודפי עדיין נקרעת מצחוק, לא מצליחה להשתיק את הגל הפראי הזה שהשתולל בתוכה, מתעוותת ומתפתלת בזעקות שמתגלגלות ומשתנקות, בעוד ידיה מתחת לרגליה:

אמא אני עושה במכנסיים ! זעקה, מה אני אעשה?!

תעשי בדלי, אמרה שרה. ותקעה בה את עיניה המוגדלות מאחורי חלונות המסכה.

אוהה לא, נאנקה דפי וקולה דעך, בחיים לא, אמרה והתנשמה והצחוק פסק באחת.

גם הצפירות פסקו. הבומים המשיכו להרעיד את הבית ולהתפוצץ בקול.

היית המון זמן בלי המסכה, אמרה דפי מתנשמת, ולא קרה לך כלום.

שרה החוותה בידה. נו, את רואה? אמרה.

אז אין גז, אמרה דפי, אין שום גז.

כנראה אין גז, אמרה שרה.

אז בואו נוריד את המסכות, אמרה דפי.

כל כך רצתה להסיר את גוש הגומי הדביק המציק והמגעיל מפניה. אבל שמואל ושרה ואפילו עידו לא התלהבו מהרעיון.

ועכשיו, בבוקר שאחרי, שרה מנהלת מסע טלפוני עצבני, שיחה אחר שיחה, מחפשת חדר פנוי באיזה מלון מרוחק מהמרכז. דפי מקווה ומתפללת, מתפללת לשקט. אבל לא. אין חדר אחד פנוי לרפואה.

ואל תוך הקלחת הזו משתרבבת נירית שמתקשרת במפתיע.

את שומעת? היא אומרת בקול לוחש, ברטט לא מוכר: תל אביב ריקה, ריקה לגמרי, כולם עזבו, הרחובות ריקים, ריקים!

באמת? אומרת דפי ועיניה לטושות אל עידו. היא בחנה אותו, הוא נשכב על הספה בסלון.

כולם ברחו, אמרה נירית נרעשת, כולם, העיר נראית כמו ביום כיפור, אין אף אחד ברחוב, אמרה, הרחובות ריקים כמו עיר רפאים, לחשה בפליאה. ממש אפשר לשמוע את הפחד בקול שלה, חשבה דפי, כאילו היא עצמה מחוץ לעניין, במקום אחר.

זה נורא, אמרה נירית, זה נראה כמו לפני התקפה גרעינית.

לא, מה, אמרה דפי, מה פתאום.

לא יודעת אמרה נירית, אולי הוא באמת ישלח כימי, מי יודע, אמרה, באלנבי נפל טיל ענק מבטון, היא אמרה.

מבטון? אמרה דפי.

כן, אמרה נירית, הוא לא התפוצץ, אני לא יודעת מה לעשות, שלחתי את מיה לאבא שלה בקיבוץ, אני לא רוצה שהיא תישאר פה, אני חושבת שאני היחידה שנשארה ברחוב שלנו, אולי בכל תל אביב, אמרה וצחקקה צחקוק מאולץ ונרעד.

כן, אמרה דפי, גם ברחוב שלנו כולם ברחו, לא נשאר בבניין שלנו אף אחד וכל הרחוב נטוש, אמרה.

אז אולי תבואו? אמרה נירית, נהיה ביחד, בואי, אמרה.

דפי שתקה.

נו בואי, אמרה נירית, יהיה כיף, אמרה, כאילו שהיא מנסה לשכנע אותה להצטרף לנופש בקאריביים, ואז שוב צחקקה במאולץ.

אני לא יודעת, לחשה דפי, עידו רוצה שנחזור הביתה, הוא סובל נורא, אבל ההורים שלי השתוללו אבא שלי אמר לי שהוא לא יסלח לי עד הקבר אם אני לא אשאר איתם, הם פוחדים, דואגים, ומה אני יודעת מה יקרה, אני לבד.

אז בואי אליי, אמרה נירית וקולה נשמע נואש, ככה לא נהיה לבד.

דפי שתקה.

נו בואי, התחננה נירית.

נירית, אמרה דפי, לכי גם את לקיבוץ, לחשה דפי, הכי טוב, זה גם רחוק ואין שם טילים וגם לא תהיי לבד.

אימא! צעק עידו.

נירית אמרה, נפל טיל באלנבי את יודעת? אה סיפרתי לך, ראיתי אותו שוכב על הכביש.

אימא! בואי כבר! צעק עידו.

עידו קורא לי, אמרה דפי, חייבת ללכת, נדבר אחר כך.

עידו שכב על הספה בסלון, ראשו תקוע בתוך הכרית.

מה עידוץ, אמרה דפי.

כואבת לי הבטן, אמר עידו.

זה מהפחד, אמרה דפי.

אני רוצה ללכת הביתה! קרא עידו בקול, נמאס לי, אני רוצה להיות בבית, הוא אמר בכעס. יש פה הרגשה של פחד, אמר, אני רוצה להיות בבית שלי! הוא הדגיש כל מילה.

עוד קצת ונחזור, אמרה דפי.

למה אנחנו לא יכולים ללכת עכשיו? זעק עידו.

כי אי אפשר, מלחמה, אמרה דפי, וסבא וסבתא לא רוצים שנלך, וחוץ מזה, עידוקי, נופלים טילים, זה די מסוכן, ואני לבד איתך, אין עוד מי, שיעזור, אמרה דפי והביטה בו.

עידו בהה בה.

אני אחראית עליך, נכון?

עידו הביט בה במבט רציני בוחן. אבל תמיד זה ככה, אמר.

נכון, אמרה דפי, אבל עכשיו מלחמה, נופלות פצצות.

נו, אמר עידו.

אז קשה יותר, אמרה דפי, אם חס וחלילה יקרה משהו, אני לא סופר-מן, אני לבד, צריך שיהיה עוד מישהו, כמו אבא, הסבירה.

אז תהיי כמו שאת תמיד אימא! אמר עידו בשכנוע עמוק, בנימה רצינית, והביט ישר אל תוך עיניה, שסוף סוף הוא מגיע לעומק העניין, לשורה התחתונה, אותה הוא מנסה להבהיר כל העת: תהיי כמו שאת תמיד, גם אימא וגם אבא! אמר והביט בה בפליאה ועיניו תוהות איך זה שהיא לא מבינה.

תמיד את גם אימא וגם אבא, אמר, אז תהיי ככה גם עכשיו!

דפי הביטה בו רצינית ושותקת ולבסוף אמרה: אבל אני לא יודעת אם אני יכולה עכשיו להיות כמו תמיד, אמרה.

למה! קרא עידו.

כי עכשיו לא כמו תמיד, עכשיו מלחמה, אמרה.

עידו דחף את פניו לכרית. דפי נישקה אותו.

כאילו שסבא וסבתא יכולים לעזור, זעק אל תוך הכרית.

.

יוני 2018

© כל הזכויות שמורות

מכתב לבני משפחתי היקרים – בעניין חוק הלאום

סליחה אבל חייבת להעיר. בהמשך לדברים שנאמרו. הימין תמיד הצטיין – בזמן ויכוח – בזריקת הערות סתמיות כמו 'למערב יש מה ללמוד מאיתנו' ועוד ככה וסחה משפטים ריקים. שלא לדבר על גזענות. מ. המשפט הזה שכתבת הוא גזענות פשוטה וולגרית לצערי. "זכויות כמו שיש לה כאן היא לא היתה מקבלת, אף לא באחת ממדינות הלאום שלה. ישראל היא לא מדינת הלאום שלה!". כך בדיוק התייחסו ליהודים. אז. בגולה. מילה במילה. העניין הוא שהימין הגס הזה באמת מתייחס לערבים כנחותים כלא שייכים כאזרחים סוג ב'. הם רק לא מודים בזה בפה מלא. זה מתפלק להם במשפטים כאלה ריקים בעת וויכוחים: "שיגידו תודה! בירדן… בסוריה… בלה בלה". הימין רוצה, מאוד, שהערבים פשוט יעופו מפה. זו האמת. כולם בעצם כהאנסיטים במסווה. מגלגלים עיניים מלקקים שפתיים. זה מה שמ. רוצה באמת. שיעופו מפה. אם היה לי כוח הייתי מביאה ציטוטים מז'בוטינסקי מתחילת המאה הקודמת על הרגש הלאומי של הפלסטינים שחיו כאן, ואיך הוא משווה אותם למתיישבים היהודים ואומר – הם כמונו, כמונו הם נלחמים על הבית שלהם, אני מבין אותם. אבל ז'בוטינסקי, ויותר מבגין, היה אדם נאור! במלוא מובן המילה. לא כך הימין היום. לא הליכוד ולא בנט: כוחניים עלובים בכסילותם. ז'בוטינסקי נאבק על המקום הזה מתוך כבוד לערבים וידיעה ברורה שגם להם זכויות על הארץ הזאת, וניסח תוכניות שבהן שיוויון זכויות מלא לערבים כמו לנו, אף שראה את ישראל כביתו של העם היהודי. ז'בוטינסקי שנלחם על שיוויון זכויות ליהודים באירופה. התירוץ העלוב שלא לומר מגוחך ליחס המבזה המתנשא לערבים, של הימין, הוא התססה של פארוניה חסרת כל בסיס. ישראל מעצמת הביטחון של המזרח התיכון, צבא שיש לו מדינה, חמושה מכף רגל ועד ראש, בנשק הכי מתקדם וטכנולוגי, כולל פצצות אטום מימן וארגוני מודיעין מהטובים והמתקדמים בעולם, מדינת שב"כ, גרורה של ארה"ב שמממנת אותה ובשותפות איתה בפיתוחי כלי משחית ונשק ואימונים משותפים – המפלץ הזאת הקטנה, המעצמה הביטחונית הזאת שעוקבת באלף דרכים אחר כל ערביי השטחים וסוגרת את כל היציאות – אוויר יבשה וים – של עזה, שמחשבנת איזה מוצרים כן שוקולד כזה ולא כזה יכנסו לעזה, עם מסתרעבים מזלטים ו-8200 – המפלצת הקטנה הזאת "פוחדת" מהפלסטינים. מהערבים. חה חה. הרוב בארץ – מהים עד הירדן, כלומר כולל השטחים הכבושים – לא יהיה יהודי, בעוד זמן קצר -. מסיבה זאת, מקדימים תרופה למכה ומורידים את הערבים בדרגה. שיבינו טוב טוב מהו מקומם האמיתי כאן בממלכה. אפשר לראות אצל ז'בוטינסקי, ובכלל באותה תקופה, שאחד הדברים שהכי הטרידו אותו ואת הנהגת הישוב היהודי אז, היה עניין הרוב היהודי בארץ, מול המנדט ומול הערבים המקומיים. באיזה קצב יעלו היהודים לארץ, למול התנגדות הערבים והמנדט. הטענה היתה שחייבים רוב יהודי כדי להצדיק ולבסס את עניין – בית לאומי לעם היהודי. בקיצור: מסתבר שהליכוד כולל בנט – לא מוטרדים כל כך מעניין פעוט זה. ז'בוטינסקי הוטרד מאוד, זאת משום שהוא גרס שיוויון זכויות מלא לערבים ומעמד שווה לשתי השפות. אבל הימין של ימינו גס ונבער, נפוח ויהיר ובטוח בצדקתו בשל בורותו. אין בימין היום ידע, אופקים, מושג על שורשי הימין הציוני על ההיסטוריה – והבורות, כך מראה ההיסטוריה, מנצחת. לבורות לא אכפת מכלום. נוח וקל להיות גזען, נוח לטעון שליהודים עליונות מוסרית. למה? כי אפשר. בגלל הכוח. ישראל מאוד חזקה. העמך קונה את ההסתה השקרים. העדר תמיד קונה. ז'בוטינסקי אמר עוד ב1926 על הערבים המקומיים: יש להם רגש לאומי ברור, הם נולדו כאן הם מכאן, צריך לחלק את המקום. בני דודים יקרים. כואב לי שככה אנחנו קרועים בתוך המשפחה. כן, קרועים. ובקצב האירועים הנוכחי המואץ, המפחיד יש לומר, שמוביל אדם מושחת ומעוות, בעזרת מלאכי החבלה בנט-שקד, הקרע הזה רק יתרחב לצערי. לי אין חשק לעולל לשכניי הערבים ולאזרחי המדינה הערבים מה שאבאשלי סיפר שעשו למיעוט היהודי. על היחס למיעוט היהודי. ואני לא מדברת על השואה אלא על 'שגרת הגולה' שנמשכה שנים רבות טרם מלחמת העולם ה2. שיהיה לכם בהצלחה בדרככם המתנשאת הכוחנית הלא מוסרית. לילה טוב

לטווח ארוך – על אמנון נבות

"איה איה, כבדה הכתיבה שלך ו"אנטי בלוגית".עט נייר ולטווח ארוך,לא כך.לא זה." אמנון. את המילים האלה כתבת לי בתגובה לאיזו רשימה שהעליתי אז, כשחבר יקר נפטר מת עזב במכה. עכשיו אתה בתוך האדמה. עזבת. עלית השמיימה. תגיד. יצא לך לפגוש שם מישהו שאני מכירה? יושבים שם כמה שיקרים לי מאוד. מה איתם, תפסת מילה עם מישהו, הרי שם מתערבלים זה עם זה בַּיַּמָּה הגדולה של התודעות, ובלי גבולות,  כמו בסולראיס, של טרקובסקי. ככה אני מדמיינת, תפְלוּת הפחד. תשמע. התנתקתי מפייסבוק.  אתה לא היית מהמתבוססים. אני, לי היה חשוב לדעת מה העניינים בזירה, אלוהים יודע איזו מין זירה, של השמאל אני משערת, בכל אופן, אני טיפוס מתבודד. ולא שאני מצטדקת. אני אומרת. אין לי מה להסביר או לסנגר על עצמי. אני רק אומרת. ניסיתי לקחת חלק כאילו, להיות כמו שנכון להיות, כמו שחשבתי שנכון להיות, כאילו, בעיקר בימים אלה, אתה יודע, כאילו, אבל לא צלח. בכל אופן,  מה איתך, לא שהיינו חברים או משהו, אבל בכל זאת, שואלת מה שלומך. האם המחשבה עוד מתקיימת, האם היא נעה כמו זרם חשמלי בחלל לא ידוע. מתפתחת, מתלפפת, ואז נולד סליל, באה תובנה, ניצוץ נוֹרה, זרם פוגש זרם, ברק מתלקח וכו' וכד' וגו'. אגב. העניינים יגעים מאוד בארצנו הטיפשונת, נהיה חושך רציני, שוב דחפו את השעון חורף, בוער להם, בחמש בערב כבר חושך מצריים, וכמה אני שונאת את החושך הזה אלוהים, אלה ימי החנוכה העליזים אבל שום חושך לא באים פה לגרש, במקום, שרב גדול נשרף באוויר, אני כרגיל מתענה עם האלרגיות והקוצר נשימה. החורף עזב מזמן ושכח את אזורנו המסוכסך הכבוש והמסריח, החג המיליטנטי הזה מנבח וומזבח, אבל אני אוהבת את האור המתוק הקטן של הנרות שמרצד כמו איזה פודל שמצייץ וחושב שהוא אריה. בזמן האחרון נהייתה הרגשה מחורבנת מאוד בארצנו הקטנ-טינופת: ניחוח מצחין צף באוויר ועולה הרגשה מחרידה כזאת של הבנה, שאין דרך לשנות משהו, שאבוד, החמצנו את הרכבת, לכלוך אדיר נערם והצטבר לגבהים מעוררי פלצות, לא ברור כמה בולדוזרים צריך אם יש בכלל בנמצא כאלה כדי לפנות לנקות. והיו דברים מעולם אבל המצב לא פשוט לא פשוט, שמעת, לא פשוט, היום כל הדברים כולם בארצנו הפיצ-פלוצית במצב "לא פשוט", כמו שאומרים המרואיינים והמראיינים, החכי"ם שרי-הקקים ושאר הזבלנים – קשה לדעת מה יילד יום המצב לא פשוט, לא פשוט, אנחנו לא ניתן לא עוד, מדינתנו, ארצנו, לא נכנע, אויבינו, שרינו, ישיבת ממשלה, שואה שואה שואה, לעד לא עוד לו יהי לו יהיה, בריונית ודמוקרטית, בכוס של האימ-אומה ירררושליייים. זיבי ויאללה ביתר. כלומר, שום דבר לא השתנה רק היאוש נעשה יותר עמוק. עכשיו מבזק – דאג ג'ונס הדמוקרט ניצח את התולעת טראמפ באלבמה. אל תטעה, כוחות החושך עדיין שולטים, אין סיבה למסיבה. אני זוכרת בדיוק מה חשבתי אז כשוחחנו את השיחה הזאת הארוכה. איך המחשבה שלך מנצנצת, מסתובבת כמו פגיון שמתכוונן לעבר המטרה, ראיתי איך אתה בונה מהלך לוגי יפה, חריף, הדרך שבה אתה מתנסח, מהירות המחשבה והריכוז, בתוך הרעש המוזיקה הצחוקים המשתובבים, גם לעצמי אני טופחת על שכם כאובה כי הייתי מאוד מרוכזת בך,  ואיך נטשת את הרשעות הטבעית הזו שלך את הסארקזם המובנה שבך כמו נחש שמשיל קליפה אחר קליפה, כן אוי, אבל נחש הוא הטיפוס שלך, ראיתי איך אתה מתקלף, מרצין, כל הזמן בוחן, האם לתת אמון במוח הנשי הזה שיושב מולך, אי אפשר להכחיש – הרשעות הייתה תשוקה גדולה שלך, לא שהכרתי אותך כל כך, בכלל לא, אבל בכל זאת אפשר היה להבחין, ממרחקי אלף נראו סימני הרשע המצחק. ואחרי שבחנת – ובמשך כל הזמן הזה רגל אחת בחוץ, לא מחוייבת לא מתחייבת – ראיתי אך אתה מבחין במבט שלי שהוא סקרן ובוחן אותך במקביל, ואיך אני מחייכת אבל לא מוותרת, כמו עוברת אורח מתעניינת שלא ממתינה לאיש בתחנת הרכבת ומאוד מרוכזת בזר הזה שלידה, שמעשן בשרשרת. אם הוא יעזוב ויעלה על קרון, אלך לדרכי. השיחה התבססה אט אט בנתיביה, יכולתי לראות איך בחשאי אתה עורך עדיין בחינות קטנות לראות אם אתה משליך חלילה פנינים לאיזו חזירונת רחרחנית ותהיתי לעצמי כל מיני תהיות, ושאלתי בעדינות מרומזת כל מיני שאלות, עליהן ענית בדרך מסובבת שלא מסגירה דבר, אבל אומרת בברור איך אתה רואה את עצמך ואת מקומך במערך הכללי, מאז שהפסקת להיות המבקר המפחיד ההוא. ראיתי ממש, איך אתה משקיף, מאיזו נקודה במרחב שבחרת לעצמך במדויק, משקיף על רצף זמן שנפרש מברנר עד ימינו והלאה להיסטוריה, בעודך משאיר ומטביע את מה שיש בך לתת. ככל שאישרת אותי יותר כך נטשת את הצריחים והשיחה העמיקה. הייתי בטוחה שעוד ניפגש מתישהו פה או שם ונקיים עוד שיחה כזאת, נפגשנו לאחר מכן במקרה, אמרנו שלום שלום וחשבתי שעוד ניפגש ונשוחח בפעם אחרת, אבל הלכת. נוצר מצב קשה, מרגיז. בכל פעם שאני נכנסת לבלוג הזה שלי – אני יודעת שחבויות בו תגובות שלך, דברים קטנים שכתבת, ואני נזכרת בך ונזכרת שאתה כבר לא עוד, איננו, הלכת. מסתתר עמוק איפשהו. וזה מציק זה מעיק. ומה שלטווח ארוך כבר לא תקרא

 

 

ציונות 2

גורמים מוסרים שההתלבטות קשה, נדרש שיקול דעת רציני, כל האפשרויות ייבחנו בזהירות, מדובר בהכרעה לא פשוטה וכל החלטה תתקבל בשום שכל ובדייקנות, מדובר בשעות לא קלות, ההחלטות קשות ויתקבלו לאחר בחינה מעמיקה , כמובן, המודיעין קריטי בשלב זה, התמונה תיבחן לעומק, מדובר בסף מסוכן, החבל מתוח, והמודיעין קריטי בשלב זה, סוג המודיעין, הפרשנות, צריך להבין, אסור לערער את יכולת ההרתעה, מי שלוקח סיכונים הוא מישהו שמוכן ללכת על הסף, במצב כזה כל מהלך הוא פתח להידרדרות, הנחת העבודה היא ששני הצדדים לא רוצים בהסלמה, ולכן המודיעין קריטי כעת: השאלה היא, מה הצד השני רוצה, האם הוא מעוניין בהסלמה, ולכן, כאמור, דרוש שיקול דעת ואיפוק, הסלמה תגבה מחיר גבוה ואבידות רבות, בעיקר בצד השני, אבל גם, גם…כלומר, כאמור, המודיעין במצבים כאלה קריטי ומשמעותי ביותר, יש לשקול את כל הנתונים בכובד ראש וקור רוח, הרבה ערפל, וכל החלטה שתתקבל תהיה לא טובה כמו טובה באותה מידה, ישיבה מתקיימת ממש ברגעים אלה בדרגים הכי גבוהים ונשאלת השאלה, האם תגובה הכרחית, או שניתן להכיל את הפגיעה, כאמור, הכל נלקח בחשבון ובכובד ראש, ההתלבטות קשה ונדרש שיקול דעת רציני, צריך לזכור שהמצב לא התחיל היום ולא התחיל אתמול, יש לשקול ולבחון בזהירות את התנאים, מדובר בהחלטות לא פשוטות וההחלטות יתקבלו בשום שכל ובכובד ראש כמו גם בדייקנות, ואנחנו נקרע להם את הצורה נכתוש נמעך נפציץ נתיש ונחסל. כי אנחנו צודקים ואבא מביט מלמעלה ושופט.

סטטוּס

 

עכשיו שאתה קבור בתוך האדמה אני חושבת על כל הסודות שהפקדת אצלי, כמו ילד , ילד טוב, כדי לקבל אישור, כדי לשמוע שאני לא שופטת, ומילאתי את התפקיד כמו שצריך ועד הסוף ועכשיו אני חושבת, איך נגעת ממש באופל, אה? כן, נגעת חזק קיבלת כווייה. ובלי מעצורים הלכת עד הסוף. והתכשיטים האלה מונחים אצלי כמו בתוך כספת מזויינת. החבר הטוב שלך זה שניתק מגע בכעס ושינאה, תקשיב. ראיתי אותו כאן בפייסבוק, הבנאדם נראה נפלא, השנים עושות לו טוב הוא מזיין הרבה רואים על הפנים שלו, וזה בסדר מעולה אבל קרה לו משהו, ההבעה, התווים, מין הסתאבות כזאת, משהו התחספס וגס נולד לו בין השפתיים לעיניים. חשבתי לעצמי, איך בזמן שנהרסת והרסת את עצמך בלי אף טעות בדרך והחיוך שלך הזדכך עד העצם, הוא עשה משהו אחר ונהנה מהחיים בלי בושה, ולא שזה רע, לא מאשימה, יופי לו שיהיה בריא וחוץ מזה, מדובר הרי בחידה, ובכל זאת חיפשתי בתווי הפנים איזה סימן, למצפון מיוסר, משהו, אבל אני לא חושבת שמצאתי. מצד שני לך תדע, פייסבוק זה בולשיט, אולי הוא נאנק מכאבים, אז חשבתי להתקשר אליך להגיד תקשיב, ראיתי את בוםבום והוא נראה יותר צעיר ממה שהיה אי פעם, הרי הוא נולד עם מראה של קשיש, ונזכרתי. כמו כשמתת. רציתי להתקשר לבםבם ולהגיד לו תקשיב, ולספר לו שאתה מת. אבל הוא כבר יפגוש אותך, הוא יעזור לך שם. הוא תמיד חיבב אותך. בקיצור. עכשיו אתה כבר בתוך האדמה. ועכשיו כאילו אביב. אבל למעשה מדובר בקיץ עם פריחות. שהגיע מיד לאחר העונה הזאת שנקראת חורף והיא משהו בדומה לסתיו מתמשך שמתנהג כמו קיץ. כולם מטיילים בשדות הפורחים ואני חושבת על האסטמה והאלרגיות שייפרחו לי אם גם אחליט לצאת לשוח, בשדות הפרג החרצית והסביון. ואני לא מצליחה להירדם. נפל שרב והמזגן שלי גמר את הסוס. מחר יום חדש. וכנראה שאמחק את הפוסט הזה

הלב שרוף מבפנים – על סרטו של אילן יגודה 'שכונה'

"הכל רק צחוק בפה, אבל הלב שרוף מבפנים, הלב יודע", אומרת דליה באחד מהרגעים המהבהבים, באותו יופי של חולין עגמומי, האופייני לסרטו של אילן יגודה 'שכונה'; זהו רגע קטן וצורב שחולף כאילו לא קרה בו דבר. הוא מוגש ומצולם, כמו הסרט כולו, במין פשטות יומיומית, כאילו מדובר ברגע סתמי – אבל ממשיך להדהד ברגש ובמחשבות, מפני שטמון בו משהו עמוק.

צפיתי בסרטו  של אילן יגודה 'שכונה'  בהוט VOD. סרטו של אילן יגודה הוא סרט יפה ומיוחד; ולא ניתן שלא להידרש למבט המשווה ולומר, שהוא נטוע באוקיינוס הרעש הסביבתי התקשורתי כמו עץ זית עתיק. לא ניתן להימלט מן המבט המשווה מפני שהסרט עצמו מתעד חמש נשים "עתיקות" הנטועות כעצי זית מלבלבים בעולם הבטון הטכנולוגי ההומה; חמש נשים תימניות קשישות (ואיני כותבת 'עולות מתימן' גם מפני שכבר מזמן עלו וגם מפני שהביטוי הפוליטיקלי-קורקט הזה אינו מתאים כאן משום שהן אכן תימניות ברוחן אף שהן לחלוטין ישראליות) ששרדו את כל התמורות והשינויים שחלפו מאז עלו לארץ (אני חושבת שהן היו אומרות "עלו ארצה", גם אבא שלי נהג לומר "ארצה"); שרדו את השינויים העצומים והן בשלהן,  בלבושן המסורתי ובמנהגים שהביאו עמן, דוברות את העברית הצחה המיוחדת שבפיהן. ניצבות מול עולם מוטרף שמחליף צורות בקצב מסחרר מול עיניהן, והן ממשיכות לנהל את חייהן כמו מאז ימים ימימה, בעוד העולם שסביבן מפיק רעש עצום. עתיקותן היא הדרך שבה הן דבקות בהרגליהן ובמסורת שממנה באו ואליה נולדו, אבל בינה ובין רעננותן, בין שמחת החיים שלהן והחדות שבה הן מתבוננות בעצמן ובסובבים אותן, אין דבר וחצי דבר.

בעניין דת ומסורת מן הראוי להעיר בהקשר זה: שאוקיינוס האי-שקט המרעיש, רוחש המסורתיות התוססת, שהציף את ארצנו הקטנטונת, מתפתח לכדי תרבות של עובדי אלילים. מדינתנו הקדושה התמלאה במנשקי מזוזות המציצים מכל עבר ובפיהם אהבת השם, אך הצניעות מהם והלאה. והנה לפנינו כמה נשים תימניות, קשישות חמודות ואף אדוקות, אשר שומרות מסורת עתיקה רבת שנים מאז הימים שחיו בתימן, ראשן עטוף תמיד מטפחת והן לבושות בצניעות מסורתית, תמיד בחצאית וחולצה ששרווליה מגיעים עד המרפק, גם בימי הקיץ, והן גם מקפידות בביצוע כל הטקסים הדתיים בכל המועדים והחגים – זכור במיוחד הטקס הפאגאני היפה שראומה מבצעת בדקדקנות, והאופן שבו היא ממלאת צנצנת זכוכית בעשן לבן ודחוס ואחר כך מוזגת לתוך הערפל הסמיך הזה, שכלוא בצנצנת, נוזל צהוב שקוף, ומסבירה שזוהי חמאה מומסת – ובכל זאת, למרות אדיקותן, שנראית קלילה משום שזו דרך חיים שכמו מובנת מאליה עבורן, לא נראתה אף אחת מהן ולו פעם אחת מנשקת מזוזה !

הנשים הקשישות, ראומה הצעירה מביניהן, קמר העדינה היפה, דליה וסלמה (שולה), נפגשות כל יום באותה שעה שעת בין ערביים באותו מקום בשכונה, על אותו ספסל, יושבות ונחות מיום עמלן. הראשונה שעוזבת את הספסל היא ראומה: "הנה האדון בא, אלך להכין לו אוכל" היא קוראת בקולה המתנגן וקמה לעבר בעלה שנראה נכנס לביתה. כשקמר רואה את המצלמה, את צוות הצילום, היא מחייכת כמו ילדה ואומרת "ברוך הבא" ומסבירה, שבתימן הנמצאים נהגו להשיב "ברוך הנמצא". דליה היא האקטיביסטית שבחבורה.

אחד המוטיבים השזורים בסרט – מוטיב השזור מעצם העובדה שאלו הן גיבורות הסרט והוא יוצר אפקט בולט ומהנה – הוא הצליל המיוחד של העברית שהן דוברות, הצבעוניות של העברית הזו. מצד אחד הן בקיאות בעברית הרווחת ואמצו הרבה מביטוייה. "שיהיו בריאים" אומרת סלמה בתשובה לטענה שדליה מעלה, "אנחנו נסתדר יופי", היא אומרת בהיגוי מצוחצח. העברית שבפיהן נשמעת לעיתים הדורה ומרוֹמֶמֶת, מפוארת כמו עברית של קדושה, ועם זאת לגמרי עכשווית ושכונתית. הן עדיין מדברות ומשתמשות ברבים מביטויי העברית התימנית ופעמים רבות גם הוגים ביטויים רבים בניגון התימני המלעילי. למשל: באותו מפגש שבו דליה אומרת את המשפט שציטטתי בפתיחה, היא מספרת שהיא עומדת לפגוש מישהו, שכנראה משדכים לה אותו. דליה היא אלמנה, גם קמר אלמנה. "יש איזה זוֹקן" היא אומרת, ואת המילה 'זוקן' היא מבטאת במלעיל. הצליל הוא נפלא, גם משעשע ועסיסי בדרך בלתי רגילה.

העברית שבפיהן מעניקה טון מיוחד לסרט. גם בשל הצבעוניות והעסיסיות של העברית הזו, וגם בשל העובדה שזו עברית שנעלמה מהפס הקול הישראלי, כלומר, מריבוי הקולות הדוברים, אופני ההיגוי של השפה העברית בארץ. היום העברית הזו יוצאת דופן. בילדותי שמעתי הרבה את צליל העברית התימני העסיסי הזה, אבל מאז עברו כבר שנים רבות, שלא נפגשתי איתה. מן הסתם, רוב התימנים שעלו לארץ, אשר בפיהם העברית המיוחדת הזאת, עזב את העולם. והנה היא שבה, ובגדול, והצליל המענג העסיסי שוב נשמע, והעונג שעולה בעת שמקשיבים לצליל המיוחד של הניגון התימני מציף את הצופה מיד עם תחילת הסרט. לעונג משתרבבת גם מחשבה מעציבה שעם מותן של הנשים החמודות התימניות, גם העברית המיוחדת  תלך לעולמה.

הסרט 'שכונה' הוא סרט פיוטי. עצם  ההחלטה, הבחירה, לעקוב אחר הנשים התימניות בשכונה ברמתיים היא אמירה רבת משמעות לכשעצמה ויש לסרט ממד פוליטי, אך זוהי פוליטיקה שחורגת מן האקטואלי, זוהי פוליטיקה גבוהה שאומרת משהו שמעבר לזמן הנוכחי. הסרט מציג עדות על עולם נעלם – תרתי משמע נעלם. מובן אחד,  שזהו עולם שנעלם מן העין, עין התקשורת, עינו של הזרם המרכזי שלא מבחין בו, שרחוק מרוחו ומאופיו. סרטו של יגודה אינו סרט המציג דימויים ייצוגיים, או דמויות ייצוגיות, אלא סרט הנותן עדות על נשים מסוימות, פרטיות, שהוא מתעד ומעיד על חייהן. ודרכן הוא מספר סיפור רחב יותר בעל משמעות כללית אנושית. במובן זה, הסרט מתאר את עולמן הפרטי הנעלם, כל אישה לעצמה, מן ההיבט הפרטי שלה, כיצד חייה משנים צורה והיא בתוכן בלתי משתנה. ואיך הן, הנשים עצמן, שקופות, כאילו לא קיימות בשכונה שהולכת ומשתנה, מישוב בעל צביון כפרי פשוט, שמתגוררים בו אנשי כפיים, עובדים, לשכונת ווילות, "צמודי קרקע", כל וילה – מבצר.  ובתור שכזאת, גיבורות הסרט, ראומה וקמר ודליה, שחיות בקרבה – נעלמות ממנה; נעלמות מעיני דיירי השכונה המתעשרים החדשים. וגם כמובן, במובן הפשוט שמספר על עולם הולך ונעלם, ונכלם, למול ההשתנות העזה, מישוב כפרי שכונתי לכרך פרברי של הבטון החזק הטכנולוגי השולט.

אלא שהסרט לא מציג אמירה פשטנית הגורסת: קידמה רע, עבר טוב. הוא לא מביע אמירה קונספטואלית חד-משמעית. הסרט אינו מציג מציאות שבה העבר נפלא לעומת ההווה והעתיד הרעים. הסרט מתעד מציאות מורכבת מזה. בד בבד, כאילו בדרך אגב, באותה דרך כאילו "סתמית" שבה מתועדים רגעי החולין השקטים היפים, נטולי הרהב ונטולי הדרמטיזציה, עולים פרטים ומסופרים על עברן של הנשים, עבר של דיכוי נשי קשה, עבר שבו מחתנים את ראומה בגיל 13 ועבר שבו קמר איבדה בדרך אל הארץ שניים מבניה.

אחד מן האפקטים רבי העוצמה בסרט זו הדרך שבה מדברות הנשים אל מישהו שמחוץ לפריים – כאשר ברור שאינו אחד ממכריהן או בני משפחתן –  אך קולו לא נשמע ולו אפילו פעם אחת. מין נוכח נעדר שכזה. לצופה ברור שהן מדברות אל יוצר הסרט, כלומר, מבחינת הצופה מדובר ב"נציג של הסרט", וזו טכניקה שכבר השתמשו בה בעבר ולא מדובר בחידוש, אך האופן שבו יגודה משתמש בטכניקה זאת, מעניק לסרט את אחד מן המוטיבים החזקים שבו: את נוכחותו המיוחדת לו, הנעדרת, המציגה את נקודת מבטו הייחודית לו. כלומר, אפקט הנוכח הנעדר הלא נשמע, מנכיח את יגודה בעוצמה, וממחיש את נקודת מבטו הייחודית לו, בדרך של העצמה –  כמו מאחורי זכוכית מגדלת. אותה נוכחות נעדרת ממחישה לצופה את המבט המהורהר, הבוחן, שבו הוא מתבונן בגיבורותיו, בסביבת מגוריהן, בדרך שבה השכונה משתנה. הצופה ער לנעדרות הזו ולכן, בכל פעם שהגיבורות מדברות אליו וקולו לא נשמע ופניו לא נראות, הצופה כמו מתעורר לעובדה שהוא מביט במצולמת, ראומה, או קמר, ובכלל, ומתעורר לדרך שבה יגודה מביט ומהרהר במצולמים.  באופן הזה הצופה עוקב אחר מה שמושם לפני עיניו ונאלץ לחשוב אודות המצולם, להתחקות אחר קו מחשבתו של יגודה. מפני שהוא ער לעובדה, בדרך שאינה ניתנת לטשטוש, לכך שאותו נוכח נעדר הוא זה שמניח את המצולמים לפניו, ומיד עולה בדעתו מחשבה על הסיבה לכך שהוא מניח לפניו את המצולם ומדוע כך ולא אחרת.  אכן קיים יסוד גודארי (גודאר) בדרך הקולנועית הזאת, אבל רק מן הפן הזה. הסרט מעלה על הדעת מיזוג מעניין בין שני סגנונות חשובים ומרכזיים בהתפתחות הקולנוע הדוקומנטרי: האחד סגנונו המופתי של וויזמן, שנקרא בפי כל 'זבוב על הקיר'. אמנם יגודה לא שם עצמו כזבוב על הקיר, אך הוא מעלים את עצמו באותה דרך שפרטתי כנוכחות נעדרת, והיא מעניקה את אפקט ההזרה, דומה לזה שקיים בסרטיו של וויזמן, שבהם המצלמה נמצאת ומתבוננת בלי שיוצר הסרט נשמע או נראה או מתערב בנעשה לפניו.  מן הצד השני, הסרט מעלה על הדעת גם את סגנונו המופתי של לנצמן, שכמו גובה עדויות מגיבוריו. לנצמן מנכיח את עצמו בסרטיו כזה שלפניו נותנים את העדות וכחוקר. ואילו יגודה, בדרך שבה הוא נוכח – על אף נעדרותו – ובדרך שבה הנשים מדברות אליו – כנותנות עדות אל נוכח-נעדר – מדגיש את מעשה נתינת העדות. בנוסף, עצם המודעות לנוכח הנעדר המלווה את הסרט, מלכדת למעשה בין יגודה לבין מבט המצלמה, כאילו הם אחד. עיניו והמצלמה אחד הם. הלכידות הזו גורמת לכך שדבריה של ראומה למשל, או סלמה או קמר, או בכלל, נשמעים אכן בפשטות כעדות, בפני גובה העדות. משם והלאה, כל מה שמצולם בסרט מתקבל כעדות. לכן, בסוף הסרט נתקפתי תחושה כאילו צפיתי בסרט על שבט נכחד ועלה בדעתי שקיים אכן היבט כזה לסרט, שמסביר את תחושת עתיקותו, ולכן תחושת העדות החזקה שבו ברורה כל כך, עדות לדורות הבאים על עולם שהיה. משום שבנוסף לכל היבטיו האחרים הדומיננטיים יותר, הסרט אכן מנציח תרבות נכחדת ואת אופן היכחדותה. תרבות נכחדת, רגע לפני היעלמותה. ויש לציין שסגנונו המיוחד של הסרט, שנראים בו מוטיבים שזורים ברורים שנמזגים בו ומעלים אסוציאציות מסרטים שהם אבני דרך בהיסטוריה של הקולנוע הדוקומנטרי,  מעניק לסרט תנופה כסרט פיוטי בעל משקל רב ואמירה על מצבו של האדם, כלומר בעל אמירה פילוסופית קיומית חזקה.

חשוב להדגיש את המבט האמפטי אשר דרכו מובא הסרט לעיני הצופה, שמועצם ומודגש באמצעות הנוכח הנעדר המתבונן בגיבורותיו. שאף שקיים בסרט אותו ניכור ברכטיאני זה שעסקתי בו קודם, אותו מרחב התבוננות, שמעורר ומאלץ את הצופה לחשוב ולהרהר אודות המוצג על המסך, הרי שהסרט כלל אינו מנוכר כלפי המצולמים. להפך, סרטו של יגודה מביע ומעורר רגש, ויש בו אמפטיה ברורה ומורגשת כלפי גיבורותיו המצולמות, ועמדתו ברורה אף שלא נאמרת על כך מילה. ובהקשר לכך יש לציין את אחד המוטיבים החוזרים בסרט כמין איור ודגש לספונטניות הטבעית של הגיבורות, לתום לבן. אחת לכמה זמן אפשר למצוא בסרט, כמו פנינים קטנות, תגובות קטנות שמגיבות גיבורות הסרט למצלמה, שצצות לפתע פתאום במחוות זעירות, בינן לבין עצמן, כשהן לבדן או כשהן מחליפות מבטים, באופן ספונטני ללא מילים, לפעמים זהו צחקוק קטן, לפעמים חיוך מבויש. הן לא מתעכבות על כך, אלא מיד ממשיכות בדרכן הלאה לענייניהן, ונראה שהן שוכחות במהירות רבה את קיומה של המצלמה. בכל פעם שמופיעה איזו תגובה קטנה מבוישת, הן נראות מעט מופתעות, כאילו שהן נתקלות במכר, אורח, שאולי הוא חביב אך לא ממש קרוא, כזה שהן מנסות להתרגל לחברתו המעט מוזרה, ומאחר שעניין זה דורש איזו אנרגיה מיוחדת ורצון מיוחד הן פשוט מדחיקות את עובדת נוכחותו ושוכחות אותו, פשטו כמשמעו; כלומר הן עדיין לא התרגלו אל המצלמה, ולכן הן פשוט שוכחות אותה במהירות מיד לאחר שהן נזכרות בנוכחותה, דווקא מפני שאינן רגילות אליה, לנוכחותה בחייהן; וברור לחלוטין שהן אינן ערות בכלל לאפקט ההצטלמות, או לפועל היוצא של ההצטלמות, נקודה מעניינת בפני עצמה למחשבה, בעיקר בשל אופיו של העידן הזה שבו אנו חיים: ההתפרסמות, שידור הסרט, ההפצה, עצם העובדה שהן מונצחות בסרט שיוקרן בפני קהל גדול – כל זה לא נראה כלל כעולה על דעתן, אין לזה עדות על פניהן או במכלול התגובות שלהן למצלמה. כשמופיעה תגובה למצלמה, ותמיד זהו רגע קצרצר  שחולף במהירות, היא מופיעה כסוג של הפתעה מבוישת ונראית כשאלה, תהייה: 'אז מה עושים עכשיו', ומיד אחר כך הן כמו מתעוררות אל עצמן ושבות לעיסוקן. עלי לציין, שגם בנקודה זאת קשה שלא להשוות את מכלול היחסים בין גיבורות הסרט למצלמה, לכל מכלול היחסים שהתפתח בין מצולמים למצלמות בתקשורת ובכל מה שרוקד על מסכנו בימים אלה: הרצון העצום להתפרסם, ובעיקר, היעלמות הספונטני, היעלמות התום לב, לנוכח הרצון להצטלם, להתפרסם. כלומר תסביך ההצטלמות וההתפרסמות וכל מה שכרוך בו, שנובע ממנו ונובט ממנו. אי אפשר שלא להיזכר בזה, לפחות לרגע, ולחשוב על כך כשקמר או ימימה, או בכלל, מגיבות ככה פתאום לרגע למצלמה, באיזו דרך מבוישת של הפתעה, ומיד באותה מהירות ממשיכות בשלהן במה שנראה לחלוטין כשכחה גמורה. ברור ועולה ונראה שהמצלמה פשוט לא רלוונטית לחייהן בשום דרך ולכן אין היא משתקעת בזיכרון. כלומר, העובדה שרגעים אלה מופיעים לצד הנרטיב המרכזי, מבטאים לא רק את שונותן של הגיבורות מגיבורי המסך הנראים סביב, ומדגישים לא רק עולמן, זה הפנימי וזה חיצוני, אלא גם את האמפטיה שרוחש הסרט כלפיהן. את דרך ההתבוננות המקורית שרואה בהן פרטים פרטיים לחלוטין. אותו מרווח ההתבוננות שבסרט, יש בו אמפטיה כלפי גיבורות הסרט, וכלפי כל מה שהן מייצגות, והוא זה שמספר את הסיפור שיגודה חפץ לספר ומעלה את השאלות שהוא רצה להעלות בפני הצופה. זו אמפטיה שאינה מתפרצת או גולשת לעבר ביטויים רגשניים וגם לא חודרת לתוך המעגל האינטימי של המצולמות. הסרט מביט בגיבורות שלו בכבוד ממשי ובדרך שמבחינה בהן כפרטים בתוך קונטקסט, בתוך הקשר ברור, וזהו הקשר חברתי פוליטי רחב (ניתן לומר הקשר מרקסיסטי) ועם זאת גם מתבונן בפרטי הפרטים של הפרט, של הפרטיקולרי, הפרטי. כלומר, ההקשר הרחב לא רק שאינו מבטל את ההתבוננות בפרט על חד-פעמיותו וייחודיותו, אלא אף מדגיש אותו.

'שכונה' הוא סרט איטי ודי תובעני. המצלמה משתהה על המצולמים, היא אינה ממהרת וכך גם הסרט. זו מצלמה חקרנית, אך לא פולשנית. לעיתים נדמה הסרט לרצף של תמונות סטילס המספרים סיפור. זכור במיוחד השוט שבו מצולמת ימימה בקטע שבו מפנים את חנות הירקות שלה, הסצנה שבה היא בעצם נפרדת מהחנות שלה, בה מכרה ירקות במשך שנים לכל השכונה ולחברותיה, קמר, ראומה ודליה. אותו שוט שבו היא עומדת עם גבה לקיר, בצבע כתום חרדלי, המטפחת שעוטפת את ראשה קשורה מתחת לסנטרה, והיא אישה מבוגרת קשישה ונראית מהורהרת, בהבעה שנראית כמין שלווה סטואית, מביטה סביב, כיצד מפרקים את החנות שלה, והמצלמה שמולה משתהה עליה ארוכות, מתבוננת בה, שקועה במחשבותיה, עד לרגע שבו היא מנידה בראשה לעצמה, במין תנועה של השלמה, ויוצאת מהפריים.

לסיום, אני רוצה לתאר רגע קט, מתוק-מריר, מהסרט. אבנר בנה של קמר לוקח אותה עימו לבקר בקניון הגדול המפלצתי שנבנה במשך כמה שנים סמוך לישוב שלהן. בחזיתו מוצג מין פסל, בובה ענקית ומשונה, שנראית כמו פרסומת למשהו ולמעשה מבטאת באופן אולטימטיבי את הרעשנות הוולגרית שסובבת אותנו. לאחר שקמר, הקטנה החמודה, שאוחזת בידו של בנה – קמר היא דמות קולנועית נפלאה, אישה קשישה שהיא כמו ילדה עדינה וציפורית – סיירה איתו בקניון אדיר הממדים ועיניה לטושות ומביטות בהשתאות בשפע ובמגוון העצום של המצרכים המוצגים לראווה, היא יושבת אל אחד השולחנות בבית הקפה שבקניון ואנו מביטים בה מתבוננת סביב ומצחקקת, מתחלף השוט והיא נראית מצולמת מן הצד ומלמטה: מגובה רגלי השולחן בשוט מרוחק ופתוח, נראית קמר הקטנה נטועה בבית קפה תכלכל צונן ומתכתי, ישובה על כיסא ורגליה מונפות, מאחר שהיא כל כך זעירה עד שרגליה לא מגיעות עד הרצפה, מביטה סביב בעיניים מתפלאות ותמהות. והלב פשוט נצבט. אחר כך היא נראית אוחזת בידה של דליה שכמו גוררת אותה אחריה – דליה גבוהה ממנה ומוצקה ממנה – ושתיהן לבושות בלבושן הדתי מסורתי, חצאיות ארוכות, שרוולים עד המרפק והמטפחת שעוטפת את הראש, מצולמות מרחוק בשוט כאילו סתמי, כאילו שגרתי של "מה בכך", קטנות מאוד בנוף האורבני, יוצאות מפתח הקניון הגדול שברקע. ואנחנו מבינים ורואים איך הן נבלעות לגמרי בנוף העירוני הסואן ונעלמות.

ידידי אילן יגודה ואני מכירים זה יותר מעשרים שנה.

עולם ללא גבולות

אנחנו משוטטים. עשר בערב, רחוב דיזנגוף מואר והומה אדם, האוויר חם ולח וספוג בעשן. האוטובוסים  מרעישים, פולטים פיח, המכוניות מצפצפות. הוויכוח היה על הכשל הנטורליסטי של יוּם, הוא מסביר לי, די-ויד יוּ-ם, הוא מבטא כל הברה בהדגשה ומעיף לעברי מבט בוחן ודוקרני. אני יודעת, אני משיבה. נמאס לי סתם לשוטט ואני לא בקיאה בנושא. את צריכה לקרוא את יוּם, הוא אומר. אני אקרא, אני משיבה בפיזור נפש, בוא נעצור עכשיו מונית. בסדר, הוא אומר, אבל אנחנו ממשיכים ללכת. שתי מוניות חולפות על פנינו והוא לא מביט לעברן. הרחוב צפוף באופן מוגזם ולא הגיוני וכל כך חם. הוא מצית סיגריה תוך כדי הליכה. אני חושבת: איך הוא מסוגל לעשן בחום הזה ובכזאת תאווה, והוא מוצץ את הסיגריה בכוח ולחייו נשאבות פנימה. ואנחנו משוטטים: בצעדים מהירים, כמעט רצים. עכשיו, הוא אומר, לגבי יוּם, הוא ממשיך ומנחה את הדיון בכף ידו, הסיגריה מושחלת בין אצבעו לאמתו. בוא נעצור מונית, אני  קוראת  בתחינה. הוא נעצר כמתעורר. שנינו מעיפים מבטים לצדדים, שתי מוניות מלאות בנוסעים חולפות על פנינו. יש משהו נערי ברזון שלו ובאופן דיבורו; מצד שני, הוא  נראה מבוגר, כאילו מזדקן. קשה לי להצביע על הקו הדק המבדיל בין מראהו הנערי לבין הופעתו המזדקנת, תעתוע מציק. הוא אומר: תביני, פופר אמר שכל תזה צריכה להראות את הדרך שבה ניתן להפריך אותה, להצביע על הסכנות האורבות לה,  לומר, אם יקרה כך וכך, התזה תופרך, ואם היא לא מצביעה על הדרכים להפרכתה, לא מדובר במדע. אני מהנהנת ומבחינה במונית שנוסעת לעברנו ומיד מנופפת בידי. בכף ידי השנייה אני מנגבת את הזיעה מפניי, עוקבת בדריכות אחר המונית, שלא נחמיץ אותה. למד שואף מהסיגריה ואומר, אני אעצור אותה. מושיט את ידו והמונית נעצרת. הוא נדחק פנימה, אני אחריו, והוא ממשיך להסביר: פופר אמר על אדלר, הוא מדבר בשטף, ובינתיים אני טורקת את דלת המונית, פופר אמר, תבדוק את הילד הזה. לכיכר מסריק, אני אומרת לנהג. למד מהרהר מעט לעצמו ומתקין את הטענה:  תבדוק את הילד, זה היה בקשר לתזה של אדלר, אז אדלר אמר לו, יש לי הרבה ניסיון, אלף ילדים, אז פופר אמר לו, עכשיו יש לך אלף ואחד. שתיקה. אני מביטה בו בתימהון מה והוא לוטש בי מבט שטוח. כלומר? אני שואלת ולמד אומר, כלומר, יש לך ניסיון של אלף ילדים, ועכשיו אלף ואחד. את צריכה להבין, הוא אומר, אדלר מדבר על ניסיון, ופופר אומר, צריך להצביע על הדרך להפרכה. אם יקרה כך וכך, תופרך טענתי, אם לא, התזה עומדת. אדלר מדבר על ניסיון, פופר על בדיקה. לפי פופר, אדלר לא עסק במדע. אבל אדלר זה כמו פרויד, הוא מוסיף בייאוש, בלאות אגבית. הרגשה רעה – שלמד חש שדבריו נוסעים לשום מקום, שאינם מגיעים אליי – יורדת עליי. הבנתי, אני אומרת ומביטה בו בכוונה מרובה, כתלמידה ממושמעת. גבו של הנהג תקוע לפנינו בדממה. ואנחנו משייטים ברחובות תל-אביב: אין מיזוג אויר במונית, משום מה, החלונות פתוחים לרווחה; רוח קיצית, כמו טרופית, של אוגוסט, נושבת פנימה. זמזום קלוש בוקע ממכשיר הקשר. המשב הלח והחמים, שבא מן החלונות בעת הנסיעה, גורם לי להרגיש כמשייטת בארץ רחוקה; ואולי אלה האורות הצבעוניים, אווירת החג ההוללת והמופרכת שצפה בתל-אביב בחודשי הקיץ, אלו הם שמעוררים בי את הגעגוע. געגוע למה. מסיירים ברחובות תל-אביב. למד מצית עוד סיגריה. אז מה את אומרת? הוא שואל ומביט בי בעיניו הכחולות. מבטו מעניין, אני תוהה מה זה עובר בראשו. הוא נראה לי חשקן. אני מעבירה את מבטי לרחוב שבחוץ, מביטה בנצנוצי האורות, בחנויות, באנשים המבלים. יש לי הרגשה שאנחנו נוסעים בתוך אמבטיה מלאה במים חמימים.

זה מטריד, אני אומרת. למד שותק. אמרת גם משהו על קוֹן? אני מבטאת קון בחולם שגוי. נדמה לי ששמו הוא קוּן, הוא מיישר בשורוק, מציץ אליי באלכסון. טון מורה זורח בדיבורו ומבטו החד והזוויתי מפיחים בו סמכותיות מושכת. איך דמותו מתהפכת כך פתאום לנגד עיניי: הנער המזדקן לובש צורה של אדון. שוב אנחנו שותקים. עיניו הפיקחיות, מבעד למשקפיו, מציצות בי. פופר הוא פילוסוף של המדע, הוא מרצה באדנות, קוּן הוא היסטוריון של המדע. היו שהפריכו את פופר ואת ההגדרות שלו, הוא מסביר בסבלנות ומונה שמות, רשימה שלמה; כל שם מציין הוגה שספריו מאכלסים מדפים שלמים בספריה ואני תוהה איך אי פעם אדע את כל הראוי לי שאדע. יש כל כך הרבה ספרים לקרוא, אני ממלמלת, ולמד מעיר בחיוך, את עוד צעירה. כן, הייתי צעירה. בינתיים אנחנו מגיעים לקינג ג'ורג' ויוצאים מן המונית.

שועטים בקינג-ג'ורג'. שוב מהלכים ומשוטטים. אני מנסה להדביק את קצב הליכתו. בדמיוני נראים הולכי הרגל הצועדים ברחוב, כבוטשים באוויר הלח כמו בתוכו של ספוג מעושן. המכוניות, המוסיקה שצועקת מכל פאב ובית קפה ומסעדה, האורות והממתקים בקיוסקים, כל אלה נראים כתפאורה שהוקמה לכבוד איזו מסיבה. למעלה השמים צמיגיים ושחורים. אני לא מצליחה לראות אפילו כוכב אחד. למד אומר: הוא מתנגד לי, כי הוא לא יכול לסבול לחיות בעולם ללא גבולות. הוא מסביר את פשר התנהגותו של המשוגע מ'מועדון שוברי הראש'. למד חבר ותיק בחבורה ואחד מכוכביה המחוננים. הוא לא יכול לשאת את זה, אומר למד, לכן הוא מתפרץ ומשתולל. הוא מסביר את הויכוח שהתעורר בעקבות הדיון על יוּם, המשוגע לא מוכן לקבל עולם בלי אלוהים. כן, אני אומרת ורוצה להוסיף דבר מה על אמונה, אבל פתאום חשה בעייפות.  אני מרגישה שאין טעם, לא יהיה בזה שום עניין עבור למד. אין שום צווי אוניברסאלי מחייב וקטגוריאלי,  גורס למד את המילים בפיו כמי שנאלץ לאכול חול ללא שום הצדקה, והוא פשוט לא יכול לסבול את זה, הוא אומר. הוא כועס. אני מבחינה בזה. כשאת אומרת אמונה את מדברת תיאולוגית, הוא אומר, מי שאין לו אלוהים הוא לא מוסרי? אני נזכרת שלמד היה פעם שומר מצוות אדוק ומאמין. אחר כך, לאחר ששתה יין ובירה ואמר שהלילה עוד צעיר, הוא קרא: עזבי, מוסר זה לנערים, למרוד, לא למבוגרים.

המחשבות מתאבכות בראשי: כמו סבך של חוטים דקיקים ושקופים שמתלפפים לקשרים בלתי נפרמים: אי אפשר לדלוק אחר כל מחשבה מפני שמיד קופצת ויוצאת עוד אחת לדרכה והנה אני מוצאת את עצמי במרוץ מטורף חסרת נשימה, בעודי מנסה להדביק את צעדיו של למד, שמרצה בפניי את טיעוניו בטון שקט ויציב, בקצב וברכות, כמו אחד שבונה פירמידה.

אחר כך במונית,  בדרך חזרה, לפני שאנו נפרדים, אני שואלת אותו האם הוא מאוד עצוב. הוא אומר: האין תקנה הוא נורא ולפעמים הכאב מציף. המונית נעצרת ואני פונה לצאת. אני מחייכת אליו ונדמה לי שחיוכי ניבט אליו כיבבה.  החיים לא עוצרים בשום נקודה. למד לוקח את כף ידי בכף ידו ומניח את גב כף היד על שפתיו ונושק לה כמו אביר, כמו רוזן. לילה טוב אני לוחשת ויוצאת. המונית ממשיכה לדרכה. השמיים אטומים, כהים וריקים ואין בהם אף כוכב, שטוחים כמעטה מחפה והדוק, קליפה אחת קשיחה של משי בוהק ושחור.

התיק

אולי בגלל צבע התיק, שהיה זרוק על השולחן, אולי בגלל איזו תוגה, נזכרתי בחלום ההוא. חלמתי אותו  לפני שנה בערך. אני נזכרת בו מדי פעם. היה בו משהו מציק ועדיין לא קיבלתי עליו תשובה. ציגלמן המליץ על איזה פסיכוֹאֶמוֹ שאֵלך אליו; שיראה אותי, כמו שאמר. הוא חשב שזה מה שצריך עכשיו. לא רציתי. אני לא מבינה כל-כך בעניינים האלה, אבל אין לי התנגדות וגם הבנתי שקורה לי משהו. הלכתי פעם לטיפול כזה ויצא רע; לכן פחדתי ואמרתי לו את זה. אז הוא צרח, איך את מדברת, פסיכוֹ-אֶמוֹ, שאלוהים ישמור על הפה שלך. בסוף, אחרי שהתאמצתי להבהיר לו מדוע אני פוחדת, הוא אמר שאין לי מה לדאוג והסביר שזה מה שצריך עכשיו כי מדובר במצב מיוחד. אז הלכתי, נתתי בו אמון.

החלום היה משונה; חלמתי שאני נוסעת באוטובוס. פעם בתיכון,  בשמינית, טעיתי ועליתי על אוטובוס מספר עשרים ומשהו ויצא שעליתי על המספר הנכון, אבל לא לכיוון הנכון. עליתי איפשהו בדרום-מרכז העיר; הייתי אמורה להגיע לבִּצרון. נסענו ושמתי לב שהאוטובוס מתנהל בכל מיני מקומות. אני זוכרת את ההרגשה בחריפות: היה זה ביום בהיר באביב אחר-הצהריים, ואט אט נכנסו הדימדומים. בהתחלה  הנסיעה נראתה רגילה, לא הבחנתי במשהו יוצא-דופן. אבל עם הזמן, עם כל פנייה, עם כל דקה נוספת, החלו המראות, שנגלו מבעד לחלון, לרצד ולהתערבב, עד שהתערבלו לגמרי ונראו כמו עיסה קליידוסקופית. כך נמשך המופע התזזיתי ופחות ופחות זיהיתי את המקומות שבהם אני עוברת. הנופים ממול לא נראו כמקומות בסביבתה של בִּצרון. לא זכרתי מתי אם בכלל הייתי בהם ולא ידעתי איפה אני. העולם נראָה זר, משהו התבלבל. אז שאלתי, איפה אנחנו?. ענו לי, בכניסה ליפו. חשבתי, יפו נמצאת בדרך לבִּצרון? יצא שהכיוונים התחלפו. הרי עליתי לאוטובוס בדרום העיר, כדי לנסוע צפונה-מזרחה; והנה אני בכניסה יפו. ואין סימן וזכר לבּצרון. בנוסף, הכרתי את יפו ומעולם לא נראתה כך. יפו שהופיעה עכשיו הייתה שונה. והאוטובוס המשיך בדרכו. אבל לא עשיתי דבר, אין לי מושג למה. נבהלתי. לא היה זה הנוף שהייתי מורגלת לראותו כשאני קמה בבוקר ומביטה החוצה. לא משהו שהייתי מורגלת לנוע בתוכו; שום סביבה ידועה וביתית; וזו גם לא היתה יפו הצפויה והמקובלת. והאוטובוס המשיך בדרכו. המשיך והתנהל בתוך רחובות חרבים ומפורָרים שכל מיני אנשים קשי יום ולבושי בלואים מסתובבים בהם. המקום היה עגום ומעופש ומלוכלך, ובנוסף לכל זה התחילה  השמש לשקוע. הבטתי החוצה מבעד לחלון וחשבתי שאני בתוך חלום: זו הייתה שקיעה אימתנית: אדומה ועצומה, מעל גגות מפויחים של בתים הרוסים ומתפרקים. כאילו שבאופק, על רקע השמיים העכורים, נשרף מגדל אדיר-ממדים במדורת-ענק, ומתוך הלהבות מבצבצים גלידי פחם משחירים שנעכלים על ידי האש המכוערת הזאת שמכַלה ולא מפסיקה לשרוף אותם. זו היתה השקיעה הכי מעיקה והכי פַּלָּצית שיכולה להיות. ואני מביטה ולא מזהה פרור  ממה שהולך סביבי. נוסעת כמו שבויה, במקום חשוך וכתום; כאילו שצנחתי לאיזה חוץ-לארץ מאיים שאין לי מושג מה הוא ואיפה הוא; ובנוסף לכל, הנהג התחיל לשאוג: תחנה אחרונה, תחנה אחרונה, והאוטובוס נעצר ועמד. וכל האנשים ירדו. פשוט התחילו לרדת. התאבּנתי, הצטמקתי במקומי. ואז באחת, בכוחות אחרונים, קפצתי וצעקתי. היה לי ברור שצריך לעשות משהו בעניין, וממש צרחתי: איפה זה כאן! אמרו לי בת-ים. בת-ים, איך הגעתי לבת-ים?, הייתי אמורה להגיע לבִּצרון.

אני חושבת שהאירוע הזה מאד השפיע עלי. וכך, ובעקבות אירועים שונים, כעבור שלוש שנים בערך ולפני שנה, חלמתי את החלום. באותם ימים התחלתי לעבוד אצל ציגלמן. אמא שלי יזמה את העניין. נפלתי לאיזו מצוקה, משבר. ואמי, בעצה אחת עם ציגלמן והפסיכוֹאמו, החליטו שאני צריכה להתחיל לעבוד ומיד. לציגלמן, הדוד שלי, יש השפעה מאד גדולה על אמי, כאחיה הנערץ; אבא שלי עזב את הארץ ואותנו מזמן. והם אמרו: הכי חשוב זה לעבוד, לעבוד לעבוד. לקום בבוקר, לצחצח שיניים, לעלות על האוטובוס ולצאת לעולם. בכוחות עליונים גררתי את עצמי. העולם נראָה כמו חומה שאי-אפשר להבקיע: משהו ערטילאי, רחוק בלתי-נתפס. אפשר לראות אותו, לחוש בנוכחותו, אבל אי-אפשר, באמת ממש, לגעת בו להיות חלק ממנו ובתוכו. ואני רציתי לישון, כל היום כל הזמן. הפסיכואמו אמר שהמצב דכאוני. ואז הבנתי שעכשיו למצב יש שם; אני אמורה להתנהג כמו אדם מן היישוב, כמו שציגלמן היה מסביר; כאילו, שבגלל שיש למצב שם, הזוועה נעשתה קלה ונוחה.

ציגלמן מנהל משרד חקירות. הגעתי שפופה ופעורת עיניים. הוא הושיב אותי אל שולחן מצופה פורמיקה דמוית עץ ופקד עלי לענות לטלפונים. זה היה תפקידי במשך חודשיים. עם הזמן התחלתי להבחין בפנים של האנשים, שנדמו תחילה לישות אחת יצוקה ומוצקה. למדתי את שמותיהם. כשראה כי טוב, העלה אותי בדרגה. עכשיו היה עלי לערוך מין ראיון לפּונים: שם, תאריך לידה, סוג הדרישה, המקרה לטיפול. עם הזמן נוספו מטלות שונות והיום אני עובדת במשׂרה מלאה במשרד-החקירות ציגלמן ושות'. אני אומרת שבעקבות אירועים שהתרחשו, כל-מיני, בא החלום, מפני שאנשים רבים באים למשרד של ציגלמן, והם כולם מגיעים חושדים: זו התגלית הגדולה, המופלאה. לא העליתי בדעתי, לא דימיינתי שיש בעולם הזה כל-כך הרבה חשדות, שמתבקעים חדשות לבקרים ובכמויות כאלה. הם כולם כל הזמן חושדים; ועוקבים זה אחר זה ובודקים. מפשפשים ומצלמים ומקליטים. והם חושדים באהובים עליהם ביותר, בקרובים אליהם ביותר. איש באשתו, אשה בבעלה, באהובה, ואיש בבניו, בבנותיו, באֶחיו – כולם בכולם. בהתחלה השאיפה לרַצות את ציגלמן היתה המטרה העילאית: לבצע את המוטל עלי, הכי טוב שאפשר, חיילת ממושמעת – רציתי להצטיין. אבל עם הזמן, הפנים, הפרצופים האלו החושדים, הם החלו לזלוג לתוך החלומות שלי. בנוסף, למדתי את התפקיד, הלחץ ירד, התחלתי להביט סביב התחלתי להרגיש כמו רובּוט. לא רציתי עוד להצטיין. רציתי שהזמן יעבור; רציתי לגלות את העולם הזה בחוץ. חשבתי לעצמי, איך אמא אמרה לי אז, כשיצאתי לפגישה הראשונה עם הפסיכואמו: את עוד צעירה, את צריכה להתגבר ולצאת לעולם.

וכך, כעבור שנה, חלמתי את החלום ההוא. חלמתי שאני עולה על אוטובוס מספר עשרים ומשהו והאוטובוס נוסע. לפני שנה, כשחלמתי את החלום, היה אתי, בכל עת ובכל מקום, תיק-צד צהבהב מעור. גם בחלום היה אתי התיק הזה הצהוב, תלוי על כתפי כתמיד. ישבתי באוטובוס ונסעתי לי. האור, האור היה משהו; אפור כצִפחה: משוּך וחלק, קטיפה אפורה. בלי צל, אפילו לא שביב קטנטן. קרום אפור זגוגי. מרוח ומשוך על כל המראות שמנגד: והאוטובוס נוסע ונוסע והכל בסדר; חוץ מהאפור: הבתים אפורים, האספלט אפרפר, השמיים אפורים, גבוהים ורחוקים וגם נמוכים ופלסטיים, כאילו שאפשר לגעת בהם כמו ביריעה אפורה. ואז הנהג קורא תחנה אחרונה וכולם יורדים. וגם אני. והאוטובוס איכשהו נעלם, איננו. היה רק רחוב ריק ואפור: מדרכה אפורה, אספלט אפור, ובמיוחד השמיים והבתים: אפורים וחלקלקים,  ואין איש. איכשהו כולם נעלמו והבנה מפציעה בראשי: התיק! התיק שלי! התברר לי שנעלם כלא היה. נתקפתי חלחלה. מה יהיה, מה יהיה. זה היה נורא. בתוך התיק-שלי יש לי כל הדברים כולם. בעצם, החיים שלי, כולם שם; שמורים בתיק הצהוב. תעודות, ארנקים, פנקסים. כל מיני דברים נורא חשובים. אולי זה מתקבל ונשמע קצת מופרך שכל הפרטים הללו, הדברים, התעלו לדרגה  כזאת , כלומר שהם החיים, ומשום אובדנם כל-כך נבהלתי. אבל ככה זה היה. הבהלה היתה נוראה. אז התחלתי לחפש. כלומר להביט סביב ולחשוב בקדחתנות מה לעשות. בקדחתנות, כלומר שדידיתי ברעדה ובפחד ורטטתי וחשבתי: איך לחפש? איפה לחפש? אני באמצע שום-מקום, במקום רֵיק ולא ידוע; איך אמצא את התיק שלי. ולא היה לי צל של מושג איך בכלל הוא נעלם. הרי כל הדרך היה אתי, אצלי, על בִּרכַּי ישב. בנוסף, נכנס בי ספק גדול, מורא ממש: לא הבנתי איך הגעתי לשום-מקום הזה; באיזה אופן; ומה הוא המקום הזה; ולמה ומדוע כך קרה. עמדתי בתוך האפור המזוגג ופיקפקתי. עד כדי מחנק פיקפקתי; ולא היה מוצא. חג ושייט סביבי ענן פקפוק עבה וסמיך ועטף אותי וחנק. פיקפוק שמן, גדול. הטלתי ספק בכּל.  וה"הכל" נהיה חשוד ומפיל אימה. זו היתה אימה תִפלצתית. אי-וודאות. סופית, מתעתעת. שככה נזרקתי לתוכה. אי הוודאות הזאת נקרשה למהות מוחשית וממשית, יכולתי למשש אותה, להרגיש אותה כחפץ; בעודי נטועה בים חלקלק אפור, כלוּמי; והיא נפלה על ראשי במכה, כמאֵרה, ושיבשה אותי, בילבלה אותי לגמרי. איבדתי תחושת כיוון; הרגשתי איך אני מרחפת ברִיק – ספק קיימת ספק נעלמת. כך בדיוק היה הדבר, בחלום. האימה הכבדה השתלטה עלי, ונדחסה והתכווצה בתוכי לגרעין כבד של מועקה. ומכל עבר הציץ האפור וישב בנחת על העצמים. והמועקה התפתלה והתפתלה והכאיבה. כְּאב, סתם כְּאב סתום. עצבות. הבטתי סביבי: גלמוד ואבוד הכאב, גלמוד ואבוד העולם. איבדתי את התיק שלי, הלך, נאבד. העסק נראה גמור. נגמרו המחשבות. ראשי היה חלול, כאילו התפוגג. אולי התחלתי להשלים עם המצב. אני זוכרת איך עמדתי והבטתי בעיניים דואבות ברחוב השום-כלום הזה. בוהה בייאוש ברִיק החלקלק. מנסה לנחש, תוהה ומפקפקת. ואז הבחנתי במשהו תלוי באוויר. הבטתי היטב וראיתי שהמשהו הוא נקודה. נקודה קטנה, עומדת באוויר. נחה במרחב האפור. פסעתי לעברה, התבוננתי ובחנתי אותה, והתברר לי שהנקודה היא כיס. אני זוכרת שכל כך הופתעתי: כיס קטן, עומד באוויר. התנשמתי ממש מרוב פליאה והתרגשות. ניגשתי, הושטתי את ידי, מיששתי ובדקתי, והאושר: אני זוכרת את ההקלה הנהדרת, העצומה שחשתי כשגיליתי והבנתי שזהו הכיס הקטן שנמצא בתוך התיק שלי. והוא עמד לו סתם כך באוויר; מולי. אז לקחתי אותו. פתחתי את הריץ'-רץ' שלו ושליתי מתוכו את התיק. את התיק עצמו, התיק שלי. אני זוכרת את מגע העור של התיק בחלום. מגע רך ולחלוחי, גמיש וטרי. מגעו היה כל כך נעים ומפעים. ואז פשוט, פרשׂתי אותו, עד שחזר לעצמו. כלומר, התמתח לממדיו הרגילים, מפני שהיה מקומט, משום שהיה דחוס בתוך הכיס. ההשתאות הזאת והפּליאה: שמתוך עצמו הוא יצא. והעניין הזה, שמאד התמיה אותי: מהיכן הגיע, מאין צץ? הרי הוא סתם נפלט, הופיע. התפקע  מתוך הכלום או משהו. נקטף מהאוויר כישות עצמאית בשעה שבעצם, הוא שייך לתיק, ולא סתם שייך: הוא חלק ממנו, בתוכו. וההרהור הזה, המחשבה הזאת שחלפה בי, וגם היא נֶחלמה בעת שכל זה קרה: איך לא חשבתי על זה, איך לא ידעתי מזה: כלומר, ביקרתי את עצמי בחלום על שלא חשבתי על כך ולא העליתי בדעתי, שהתיק נמצא בתוך הכיס. מחשבה משונה, מאיפה שאדע.  בחיים באמת, כלומר במציאות, היה אכן כיס פנימי, בעל רוכסן משלו, בתוך התיק שלי. בכל אופן, כך הופיע הכיס. לאחר-מכן הוא התיישב וחזר למקומו, בפְנים. בתוך התיק כשהיה. זה היה החלום. התיק יצא מתוך עצמו, ואת עצמו הקטן לקחתי מהאוויר, מפני שזינק וצץ.

סיפרתי את החלום לפסיכואמו. ישבתי מולו ושטחתי לפניו בפירוט רב וגם די בהתרגשות את השתלשלות העניינים בחלום. הוא ישב מולי בתנוחה הרגילה. היתה איזו בעיה, אין מה לדבר. הקליניקה שלו היתה ברמת-אביב, גימל דלת אלף, לא זוכרת. בכל פעם שבאתי אליו נאלצתי להתרגל מחדש לתנוחת ההקשבה שלו, ולא הצלחתי. תנוחת ההקשבה, הדרך שבה נח בכורסתו והביט בי, עוררה בי התנגדות.  הוא ישב במין כורסת-עור גדולה בעלת משענת גבוהה, כמו כורסת טלביזיה, ולפעמים הוא התנדנד בה בנון-שלנטיוּת. אני ישבתי מולו. הכורסה שלי היתה קצת שונה משלו:  המשענת היתה נמוכה מזו שלו ואי- אפשר היה להתנדנד בה. מאחריו עמדה מכתבה, צמודה לחלון. כל מיני פריטים אופייניים היו מונחים עליה ככה ברישול. אפשר לתאר את חדרו במשך שעות. יש לי חולשה לפרטים קטנים ואפילו סתמיים, ציגלמן אמר שזאת הסיבה שבגללה חשב שאני מתאימה למשרד שלו. בכל-אופן, עיני סרקו ותרו את חדרו, בעיקר תרו אחר החפצים שעל השולחן, ובכל פעם הבחנתי בשינויים קלים במיקומם. הפריט שהכי משך את תשומת-לבי והטריד אותי היה סכין-מכתבים גדול אך רגיל שהיה מונח שם באופן קבוע. בכל פעם היה מונח במקום אחר. פעם מלפנים, פעם מאחור. פעם על גבי קבוצת ניירות ופעם לצד ערמת הניירות. פיתחתי תיאוריות בנוגע למיקומו. הוא לא היה חד במיוחד. סכינים מהסוג הזה נועדו לנייר בלבד והיה זה אך טבעי שהיה מונח שם על השולחן. אבל הסכין היה מאד ארוך ונראה מאסיבי. התחלתי לחשוש ממנו. אני חושבת שהחשש הופיע בתגובה לתנוחת ההקשבה הבלתי-נסבלת שלו. הוא היה כמו משליך את ראשו לאחור, מניח אותו על משענת כורסתו הגבוהה, ועוצם את עיניו בשעה שדיברתי. כלומר, בזמן ששפכתי וחירפתי את נפשי. זה שיגע אותי. הבנאדם נראָה כמו אחד שתופס חרוֹפּ רציני בשעה שאני משליכה את נפשי מנגד. והוא ממש נראָה ישן. בלי הכרה. הערתי לו על כך. אז הוא אמר שזה בגלל שיש לו כאב-ראש כרוני. זה מה שהוא אמר. פסיכיאטר שסובל ממיגרֵנות. אמרתי לו שהוא נראה ישן; חוֹרפּ לגמרי. הוא אמר שהוא לא ישן, רק עוצם את העיניים. לך תתווכח עם בנאדם באופן הזה. ככל שהוא התעקש בעניין המיגרנות שלו כך פיתחתי אני יותר ויותר חששות בנוגע לסכין שלו. העסק הזה היה ממש מביך. בסוף שיתפתי אותו ברגשותי, בנוגע לסכין. אמרתי לו שהוא מפחיד אותי, בגלל האופן המתגרה שבו הוא מונח על השולחן. העניין הזה נראה לי לקמוּסי לגמרי: שהוא מניח אותו שם בכוונה, בכל פעם במקום בולט אחר, כדי לבחון את תגובת הפאציינטים שלו, כלומר את תגובתי, וכך הוא מבקש ללמוד משהו עליהם, כלומר עלי. ועלי לומר, למען האמת שככל שאני חושבת על כך היום, יותר ויותר אני מגיעה למסקנה שהמחשבה הזאת מעט פרנוֹאידית. למה שבנאדם יבחן כך מישהו ויבדוק כך את תגובתו. יש בזה משהו סדיסטי, סדיסטי למדי. מצד שני, הרי גם לו יש דרכים משלו, לבחון אנשים ולערוך מבדקים. בכל-אופן, בסופו של דבר הוא אמר, בעניין הסכין, שככה הוא פותח מכתבים. ממש חידוש. אחר-כך הוסיף וסילסל וניתח, שהתחושות שלי בנוגע לסכין הן סובּלימציות והעברה מינית של יחסי אליו ורגשותיי כלפיו, וזה האופן שבו הם באים לידי ביטוי; כלומר, באמצעות הסכין. זה היה אגוז ממש קשה, לא רק לפיצוח אלא גם לעיכול. בשלב הזה היה לי ברור שהרומן בינינו הסתיים. מאז באמת הפסקתי לבוא אליו. על החלום, שהתיק יצא מתוך עצמו, הוא אמר שלמעשה הוא נולד מתוך עצמו, ודימוי זה, כך אמר, מעיד שיש בי רצון להיוולד מחדש. בהיתי בו שעה ארוכה: שוֹמוּ שמיים, ומי לא רוצה להיוולד מחדש! דבריו אלה ממש הסעירו אותי. ונעלבתי, מאד. חשבתי לעצמי, לעג לרש, כמו שציגלמן אומר. הרי בחיים האמיתיים, כלומר במציאות, אין כאלה מין כיסים שעפים באוויר; ואם יש, הרי הם כל-כך נדירים, לך תמצא אותם. כיסים עפים יש רק בחלומות. כלומר, כיסים עפים זמינים, לכל דורש.

אני זוכרת שיצאתי מהקליניקה ברמת-אביב, השקיעה התחילה ליפול ואני התחלתי נורא לכעוס. אני שונאת לבוא ולצאת בשקיעה, שעות אלו מפילות עלי מורא. וזכרתי איך בהתחלה, כשראיתי אותו בפעם הראשונה, מיד חשבתי שהוא נראה כמו איזה פסיכואמו נוצץ לעשירים עם בעיות מפונקות. כאלה שיכולים להיוולד מחדש, כי יש להם מספיק כסף בשביל לֵידות-מחדש. השעה היתה שעת דימדומים. פסעתי לעבר תחנת האוטובוס והתיישבתי על הספסל וחיכיתי. אחר כך בנסיעה הבטתי החוצה מבעד לשמשת החלון. בחוץ כבר החשיך והרבה אורות נדלקו. הימים היו ימי חורף וגשם התחיל לרדת והנהג הפעיל את הרדיו. האוטובוס היה כמעט ריק, חמישה נוסעים ישבו בו. אשה אחת, זקנה לבנבנה, ישבה קרוב לפתח, לצד הנהג. הזקנים תמיד מתיישבים ליד הנהג, על כל צרה שלא תבוא, כאילו שהוא יכול לעזור. סמוך לאוטובוס, במסלול לְיד, נסעה מכונית ארוכה וכסופה; הצצתי בה מבעד לזכוכית החלון. אני זוכרת איך טיפות הגשם הזדהרו על המתכת הכסופה. אורות העיר, הפנסים ואורות החנויות נצצו מאד בגלל הגשם. בכלל, העיר תמיד נראית חגיגית בערבים גשומים. ואני לא זוכרת מה היה השיר הזה שהתנגן ברקע, אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהנה, יצאתי לעולם, ובכל-זאת הוא עדיין נראה כל-כך רחוק. אחר-כך בבּית בערב אמא ואני ישבנו וראינו טלביזיה. אמא כירסמה משהו ועל המסך עִנטזו כל מיני אנשים מנצנצים. אמא אמרה, את רואה, ככה את צריכה לעשות, כמו שהיא, והצביעה על אחת שם. היא התכוונה לתספורת שלה. הייתי כל כך עייפה. ומחר צריך לקום מוקדם בבוקר לעבודה.

.

* הסיפור פורסם בגיליון מספר 13  של 'קשת החדשה' ובאנתולוגיה 'סיפורי הקשת החדשה'  

התבהרות

אור זוהר קולח מחלון החדר ומתפורר לנגד עיניה כפריכה. היא שוכבת על הספה הקרועה של אודי ולא זזה. מתעמקת בתחושה שגופה מונח כחפץ, מוטל; על הבטן, ללא זיע, מלבד תנודות נשימתה הקטנות המניעות את חָזָהּ, שנדחף אל הספה. היא הוזה שהיא נוגעת בעֵרן. מרחבים מנצנצים בחשכה, היא רואה. עולם עצום וחשוך, זרוע במכאובים מהבהבים. "הכואב הזה מישורי ושטוח" היא מהרהרת ועוצמת את עיניה, "כל פעם שאני רואה איש כאילו דומה, תנועה— הנה הוא, זה הוא— משהו, איך שהוא זז, ההליכה, מתכופף, הצללית הצדודית— ואז להיזכר שהוא כבר לא— אם הוא היה לא הייתי עושה את זה, לא הייתי צריכה— אולי זה תירוצים— בגלל שאני מתחרטת וקשה להודות בזה, והכואב הזה— הייתי צריכה לספר לאודי, הייתי צריכה לגלות לו, מההתחלה, להגיד לו, הוא לא יודע שאבא שלו כזה, שאני כזאת, הוא חושב שאבא שלו איש חשוב, הכבוד— כאילו שאני טהורה— אבל הוא לא ישנא אותי, אודי אף פעם לא ישנא אותי— אולי, לא יודעת, ערן היה שונא, אבל ערן זהו, כבר לא— הכאב הכואב, זה לא עובר— כמה אפשר— רינה— את באובססיה, הוא הלך וגמרנו— שטחית, בגלל איך שהיא מסתכלת על העולם— נדפקה, היחסים האלה עם אבא שלה"; שוכבת ומהרהרת לעצמה. והיא רוצה לשאול את אודי על רינה, ונדמה לה שהיא ממלמלת ואומרת, אודי, מה יש לרינה? ממש ברגע זה; נדמה לה שדיברה; אבל היא אינה בטוחה בשפתיה, שהן נעות; ובקולה, שאכן בקע. אז היא מדמיינת את עצמה לוחשת, ובתוך כך תוהה אם הלחישה נאמרת; אולי רק נדמה לה שהיא דוברת וקולה בכלל לא נשמע.

אודי עצמו מהמהם דבר-מה; הוא רבוץ על השטיח בתנוחה מעוקמת. פלַג-גופו העליון שעון על השידה, פלג-גופו התחתון מְפורְקָד בפישוט רגליים; הוא ישן שינה עמוקה. חזהו עולה ויורד בכבדות ומפיו בוקעת המיה. "ערן לא ידע את הצד הזה שלי", מזמזמות המחשבות בראשה, ושוב היא עוצמת את עיניה. "היה, כל הזמן היה— לא היה, ישנו— הוא נראה כזה מרוחק לפעמים— ערן— מרוחק— בסדר, היה, הוא היה, כמו איזה שופט— תמיד הוא אמר שאבא של אודי נראה כמו קרימינל— כל העשירים האלה מגיעים למעלה ברמאות, זה לא הולך ככה— בקול הזה שלו, הקול שלו, איך אהבתי את הקול שלו— אבל אבא של אודי אני לא חייבת לו כלום, איך הוא דיכא אותו, הרס אותו, הוא איש רע, אבא רע, איזה אגו עלוב, זה ממש עקידה, עוקד עקוד— אלוהים— למה עשיתי את זה? למה?— תמיד בן אומר— כן אבל זה סתם חרטוֹת, אומללוּת מחורבנת כזאת—  איזו עלובה— את רואה? הכואב חוזר".

היא מתהפכת ומתהפכת על הספה, לא מוצאת מנוחה ונאנחת. "בן הפרופסור, הוא יודע הכל, אפשר לחשוב— מפגין את התואר כמו איזה תינוק מגודל, הראש שלו מחובר ישר לרגליים שלו, הוא נראה כאילו שהזין שלו יוצא לו מתוך המצח, קופץ מהראש, אין לו גוף, אין רגש, אבל הוא צודק, הגופני והנפשי מעורבבים, אני מרגישה את זה— מעניין שהוא מאמין בזה ואין לו בכלל בטן— כי מה יש לו בבטן?— איך הוא בא מאחורה עם הידיים שלו ישר על השדיים— מועך, מרשה לעצמו, כמו תן, רואים ממש את הריר— הכל אצלו בראש, טוב זה תמיד בראש— אבל אבא של אודי, לו יש לו גוף, ועוד איך יש לו, תחת הכל— אם הוא רוצה להתנקם בי שיהרוג אותי, לא איכפת לי, אודי לא אשם— הייתי צריכה להגיד לו, מההתחלה להגיד לו תשמע, אני ואבא שלך— אלוהים זה נשמע כל כך מגונה—- ליכלוך— עכשיו הוא עוד יותר ייצמד ולא יוותר ועוד יותר יתנקם עכשיו שהוא יודע שאני ואודי שכבנו— כאילו שהכוּס שלי שייך לו— זה כמו מאפיה איתו, זה תחושה של כוח בשבילו, שאני כאילו שלו— איזה גולם—  כמו שליט, עם כל הכסף, מתנהג כאילו שקנה אותי— יוצא שהזין שלו תלוי בי עכשיו— כי הוא רוצה אותי— הכוח הזה בזין, זין תולה, איכס— הגועל, הגועל השפיע עליי— נמשכת לגועל— יותר טוב כבר להביא שריטה ביד— אבל בשבילו זה סתם תסביך זין, זה ברור לגמרי, ומרוב שהוא עשיר הוא שם זין על הבן שלו על כולם, וגם עליי, ואני בלי שליטה— בפנים התסביך מזיז הרים ואז בחוץ זה מקבל צורה פיזית— בן הזה, איך הוא מסביר דברים, מרצה עם הפרצוף הזה שלו— כן בחוץ זה מקבל צורה פיזית, אבל אם אין לך כסף מה זה כבר מזיז? כלום, שני מטר, הבית, המשפחה, אם אתה עשיר זה משהו אחר— יוצא שהזין שלו מזיז כוחות, עולם שלם, אולי אפילו יוצא שאני מחזיקה בשרביט שמזיז עולמות, כי הוא רוצה אותי— עלוב— יש פה איזה ריח, זה השטיח— חושב שקנה אותי— אסור, אסור שאודי יידע, אסור אסור, הוא יתעב אותי— זה יהיה נורא— נורא שהוא לא יודע, יש לו נשמה של חרגול לאודי, תמיד הוא נראה לי כמו חרגול שמתייבש בשמש— איך אני חושבת עליו, אומלל, נולד לתוך בִּצה מזהב, הפאר הזה— משרתים עריצוּת, ובפנים מעוּות לו בתוך הבית, רקוב, והוא לא יודע בכלל— שקר נורא שיקרתי, שיקרתי שקר נורא, חטא, זה חטא, ערן היה אומר שזה חטא, תמיד הוא ליגלג עליי על החטאים שלי, כאילו שהוא טהור— היה טהור— אודי צודק, ערן סנוב— היה, היה סנוב, שוב פעם השופט— בסדר, היה, היה היה— הבנתי, הוא היה ואיננו— למה הוא לא חוזר— כי לא חוזרים משם, לא חוזרים משם, זה מקום כזה, לא חוזרים משם— קורע הכאב כשזה בא, אבל זה עובר קצת, החומר מתחיל להשפיע— אימא, אף אחד לא מבין, אני לא אוכל אף פעם לוותר— השטיח הזה נראה כבר כמו אדמה, למה הוא לא עושה שואב אבק?"

השטיח עשוי גוונים ירקרקים ואדמדמים, ארוגים זה בזה, והאור האפור שבא מן החלון מושך עליו רדיד סגול. היא מביטה בשטיח מבין ריסיה השמוטים, ועפעפיה כבדים והיא אינה יכולה לפקוח אותם לרווחה. גם לעצום אותם לגמרי אינה יכולה, הם ניתקים מיד בהיפגשם. "אימא של רינה דווקא נורא נחמדה, רכּוּת, קראה לה רינה שזה אומר שהיו לה מחשבות נעימות כשהביאה אותה, היום אין שמות כאלה— אימא של אודי גועלית, הקטע האליטיסטי, אבא שלו כמו שהוא, איך שהוא זז והכל, זה בגלל הכסף, בגלל זה הוא חושב שהוא קנה אותי— עושר זה כל-כך עוצמתי, כמו בית, כסף זה כמו בית, אולי, זה קשור— פסיכולוגיה בגרוש— בן אומר הדחקות, בולשיט הדחקות, אז במסיבה הם היו נחמדים, הרגשה משפחתית, זה רגש נעים, וזה השפיע עליי, רציתי הכל, לבלוע— רינה— שאני כולם נחמדים אצלי בגלל שאני משווה— בגילֵך כבר היית צריכה— בגילֵך את ממשיכה— בסדר אני ממשיכה, לא כסף שלי, לא אחריות שלי, החלטה שלו, אני רק צריכה לספר לאודי וזהו, הכל ייגמר— נפילה, טעות, זה גורל לצאת ככה לעולם— מה שנדפק נדפק, לא בחרתי כלום, זה קרה, זה קרה מעצמו, ערן תמיד אמר שכולם מדברים אבל לא מבינים איזה השפעה יש לבּפנים שנוצר בילדות, הקונסטיטוציה, ככה הוא אמר, זה עושה מוטציות בנשמה שיוצאות בגוף בצורה פיסית— מעניין שדווקא הוא האמין בזה ובסוף מה קרה— אבל אבא של אודי לא מודע לעצמו בכלל, כי הכסף נותן אפשרויות שאי-אפשר בכלל לדמיין— הוא לא צריך דין-וחשבון, הוא חי כמו קיסר, הכל מגיע על מגש, מלא משרתים, זה עבדות, פשוט לא להאמין מה שכסף כזה ענק עושה— והיא באה הם באים, בגילך, מתחילים להתקרצץ— בגילך היית צריכה— למה הייתי צריכה? מי אומר? מה צריך מי צריך? בטוחים, מאיפה בא להם הביטחון— טוב אימא הכאב אני מרגישה את זה נורא, מה שבן אמר כאב נפשי גופני— זה עבר קצת, בגלל זה החומר הוא שלי, הם לא מבינים הם לא תופסים, ערן אף פעם לא הבין, ואם הוא היה לא הייתי צריכה כל-כך הייתי מוותרת, וגם לא הייתי הולכת עם אבא של אודי— איכס להגיד את זה, זה מגעיל אותי מגעיל, זה חרטה, יום כיפור— הכסף זין, זה לא היה עושה לי כלום אם ערן היה, לא הייתי צריכה בכלל עם ערן— אולי כן, לא יודעת, אף פעם לא הסתדר איתו, תמיד בסוף נשארתי לבד, ערן הרוס מבפנים, היה, היה הרוס, שוב פעם— היה ואיננו היה ואיננו— בסוף הכל היה הרוס אצלו בפנים, הֶרֶס, לא כמו המתוק הזה שהיה לו בהתחלה, הכל הסתבך אחר-כך— אלוהים קמצן— איך רציתי שהמתוק הזה ימשיך, ומה שבן אומר מה זה עוזר— הוא נחמד אבל כלום, איש סתם איש, מה איכפת לו, יש לו הכל, הכל יש לו— זה כמו אבא מהסרטים בסדרות אמריקאיות, שרואים חיים דשנים כאלה בלי סכנה, תמונות זהובות— שיחים בשמש בערבה— צהובים, בקיץ הם נראים כמו חיטה שרופה— אבל אין כזה בחיים, ומה זה בכלל אבא—- ערן היה גם כמו אח וגם קצת אבא— בצרפת ברכבת בלילה— בבוקר— ערן— איך הוא הוציא את הראש מהחלון, צורח, מתפרע, מסביב ים של שדות, חיטה צהובה, ענקיים, לא נגמר בגודל של כל הארץ— בכינרת הכי כיף שהיינו קופצים, מעיף אותי צולל, תופס אותי מחזיק אותי בגוף, צובט, איזה אהוב— הטיפות, המים על הפנים שלו— אני זקוקה לו— כל-כך נורא שהוא עשה ככה".

היא נאנחת. עיניה נעצמות וכמה דמעות דולפות ונושרות על לחייה והשינה, כמין אופק לבן מרגיע, מבצבצת ומציצה, כאילו באה לקראתה. חדרו של אודי: פיסות נייר-מתכת ועטיפות של ממתקים ואוכל מפורר פזורים על השטיח סביב גופו של אודי הישן. החלון המערבי פתוח לרווחה, אדוות קלות של רוח קרירה ולחה מנשבות ממנו פנימה ועננים אפורים מציצים מתוכו. מתחתיו עומד הפסנתר השחור וממולו פעור החלון המזרחי ורקיע חיוור נשקף ממנו. הפסנתר מצופה בשכבה דקה של אבק לבנבן שנראה כמו רדיד אפרפר המונח עליו לקישוט. השידה העתיקה, עליה אודי נשען, צמודה לקיר הדרומי. שתי מגֵרותיה העליונות פתוחות, ובגדים מקומטים ודחוסים כסמרטוטים מקפצים מתוכן. היא שוכבת על הספה העומדת מתחת לחלון המזרחי ומנסה להירדם; אבל המחשבות ממשיכות לזמזם. "אודי איש קטן, איש קטן חמוד, אבל למה אין לו גבר כזה בפנים, לא ממש— אין גבר, זה מוזר— מה זה גבר? איש זה לא גבר? כאילו יש הפרדה, הבדל, או שאני עושה בילבול— אני כל-כך עייפה— זה מוזר שהיא לא באה, אני רוצה להירגע ובסוף היא בורחת והכל דוהר כמו רכבת, אבל מצד שני נהיה שקט, זה מה שרציתי שקט, אבל אם הוא היה בא עם השינה זה יותר מושלם, הגוף כמו אלף טון— כוח-המשיכה— אינשטיין, מה הוא הסביר אז על החוף, זה היה מושלם, על החצץ, שוכבים, החוֹפים בכנרת לא כמו בים, למה בעצם, למה אין חלוקים כאלה בים התיכון, חלוקים— ניתוח ויכוח, אבנים קטנות חלקות, והירח היה מלא— כשהוא שכב לידי הרגשתי את החום-גוף שלו, לא ידעתי, טוב הייתי אז עוד תמימה עדיין תמימה, אלוהים כמה זמן עבר— עשר שנים, יותר יותר, יכול להיות? כן, אני רואה— את רואה? עכשיו זה יחזור, אסור לחשוב— אלוהים, עוד מעט שלושים-וחמש— בגילך— שוב בגילך, אז מה בגילי? חצי הדרך לארבעים— אבל איך הוא היה מתוק, מצביע למעלה, לילה שחור למעלה כוכבים כמו נקודות— פצצות קרח, זכוכית, נוצץ, תכשיטים אף פעם לא נחשב אצלי והיא חושבת שזה קשור לגיל שאני עוד ילדה, טימטום— אז הוא אמר, את מכירה את תורת-היחסות של אינשטיין? אם יוצאים שני אנשים בחללית וטסים במהירות האור מקיפים את כדור הארץ ובסוף פה למטה כולם יהיו זקנים עם שׂער שׂיבה ואלה בחללית יתבגרו רק בשנה— אוי כן זה לא געגועים, בעצם כן געגועים, זה בלתי-אפשרי, הדבר, הרעיון, מת עולם ככה סתם שלם עצום, פלנטה התפוגגה, כאילו שלא היתה בכלל, מעולם, נעלמה— אטלנטיס טיטניק— שוכב שם למטה, יבּשת אנייה ענקית מלאה דברים, התחרבשה נהרסה נמוגה, לעולם הוא לא יהיה פה יותר— זוועה צריך להפסיק, מהר להפסיק— אבל איך— אימא— אי-אפשר להתאבל כל הזמן, היא צודקת, טוב אימא יש כל-כך הרבה דברים שאת לא יודעת".

היא פוקחת את עיניה כדי חריץ ומציצה. אודי רבוץ עדיין באותה תנוחה, עיניו עצומות ומכווצות בהבעה עגמומית והוא נראה כאילו טרוד באיזו מחשבה. ראשו מתנודד ככדור וצונח לאיטו אל כתפו ומושך אחריו את פלַג-גופו העליון. היא מתמתחת, מתעקלת בפינוק. נעימות רכה, דקה, החלה חודרת לגופה, מתפשטת ומלפפת את אבריה. מראהו הישנוני של אודי צובט את לבה. אודי, היא מנסה למלמל, אבל פתאום לא זוכרת מה רצתה לומר: על השולחן הנמוך, הסמוך אליה וממש מול עיניה, מופיע גופיף ולוכד את תשומת-לבה. היא מביטה בו מופתעת ורואה קוֹפִיפוֹן – ניצב ולוטש בה מבט. היא מתרכזת בדמותו, ולנוכח עיניה הוא מתקמט ודוהה לכתם: טיפת קפה שזלגה לשולחן ויבשה. שוב היא נאנחת ומתפרקדת על גבה. השולחן מלוכלך: צלחות מזוהמות ושיירי מזון מונחים עליו באי-סדר. שכובה על הספה על גבה, היא מציצה באחת הקעריות העומדות על השולחן ורואה שארית מרק שהקרישה, דבוקה לדופן הקערית. היא בוהה בקערית. כתם שארית המרק המשורג נראה לה כסבך של קורים. "קורים דקים קורים דקים", שבים ההרהורים לרקד, "עכביש בא יש לו צבתות, מי זאת הילדה בתמונה עם הצמה, הילדה היפה בתמונה עם הצמה". המלים מהדהדות בראשה כמנגינה והיא מבחינה בדבר-מה המונח בתוך הקערית. היא מתרכזת בו ורואה נמלה מצוירת, כתומה וגדולה. "הילדה היפה עם הצמה, הילדה היפה עם הצמה", מתנגן בראשה פזמון; "הנה באה נמלה גדולה כתוֹם תפּוזי", היא מגלגלת את המלים במוחה ומתבוננת בנמלה בסקרנות ולנגד עיניה מתחלף המראה: הנמלה המצוירת והשטוחה מתעבּה ומשמינה, קורמת חיים וזָעה לעברה. היא זוחלת במתינות לעבר פתח הקערית, פוסעת בסבלנות על הדופן ותכף תגיע לקצה. "היא תיפול, היא תיפול", היא חושבת, "היא שמנה ענקית, היא תתפרק, היא תתפורר כמו שרשרת חוליות פניניות", היא מהרהרת, ועפעפיה צונחים בלאות צמיגית, סוכרית; והיא חשה איך היא, היא עצמה,  מתרוממת ועפה בדממה, בגובה סביר, דואה ושוקעת וצוללת בריחוף, למקום שאין בו משיכה של קצה ותחתית.

קול חבטה נשמע. לקול החבטה מתלווה צליל חורקני, מנסר. היא פוקחת את עיניה כדי חריץ, מציצה בקערית והנה הנמלה איננה ואודי ישוב בחצי כריעה. "הה", היא מגחכת לעצמה, "הוא נתקע, הוכרע בזמן ההכרעה, חרבון מחריע חרבון מכריע", מחליקות מלים מול עיניה והיא פורצת בצחוק. הצחוק נשמע באוזניה כנביחה זרה ורחוקה וחרטה ממלאת את לבה. "אודי מה קרה?" היא חושבת שהיא אומרת; שכּן עדיין אינה יודעת אם אמנם היא המדברת ואם  קולה נשמע. אמנם היא חשה את שפתיה ופניה, אך כמסכה דוממת ורדומה. כשהיא רוצה לדבר, כשהיא משווה לעצמה דיבור, עולה בה מבוכה שמא רק נדמה לה שפּיה נע ושפתיה דוברות, אולם לאמיתו של דבר קולה כלוא בחלל בית החזה שלה ובכלל לא בוקע מגרונה. והנה עתה היא רואה את עיניו של אודי פעורות אליה בבעתה, ומין מחזה מתנהל לנגד עיניה: מישהו, העומד בגבו אליה, תוקע ומכניס את אגרופיו, פעם אחר פעם, חזק לתוך גופו של אודי: אחת ועוד אחת, ולא מפסיק; ומשהו מבזיק בין ידיו והוא דוחף את הברק הזה פנימה, לתוך הגוף של אודי. המחזה הזה מתנהל מול עיניה כמין רכבת אורות שנעה בכבדות: התמונות גדושות פרטים ואפלוליות וכאילו עשויות מנקודות, כמו בציור של סֵרה או כמו בצילום מאד מגורען; והיא חשה עד כמה קשה לה להבין – שהיא אינה יכולה לאסוף את רסיסי התמונה לכדי מובן אחיד; ובינתיים התמונות נמרחות ונעות בקפדנות, כמו סרט מצויר שנדמה כאילו הוא  מציאות: היא רואה את עיניו של אודי קופאות לשבריר שנייה, ראשו נשמט, ושוב מופיע אותו גב מטושטש ופניו של אודי נעלמות; איש-הגב זז ומסתיר את אודי מעיניה. "העיניים שלו— מה זה, מה זה?" היא מנסה להבין ועיניה נעצמות בעילפון ענוג. "תמיד יש לו רעיונות כאלה", שבות קרונות המחשבות לנוע, "המשחקים האלה, כאילו מלחמה— אז שעשינו כאילו קונג-פו, זה היה מצחיק, עם הסרטים על הראש שגם הבחור הזה היה, איך קוראים לו, שאודי אמר שהוא יבוא— לא זוכרת, הלכנו לסרט הזה ביחד, איך קראו לסרט— למה נזכרתי בזה, אה, כי אני מרגישה מוזר— אודי הציג אותי, תכירי— והסרט, לא נזכרת, הפנים שלו, הבחור הזה, היו משונים— הכל מוזר אצלך תמיד את אומרת מוזר כשאת לא מבינה משהו—רינה– תמיד היא עוקצת אותי כשאני נבוכה— איך הוא פותח את העיניים, כמו קבּוּקי, איזה דבר, אודי מה קורה?" היא מציצה באודי ורוצה לשאול אותו מה קורה ותוהה אם שפתיה זזות עתה, אם קולה בוקע, סוף-סוף; הפעם נדמה לה שאולי היא מדברת באמת. אז היא מתהפכת עם פניה לקיר ומרגישה את גופה צפוד ומעוך ומתכרבלת בתנוחת עובּר האהובה עליה ושוב נשמע קול: גם הוא מתפרץ פנימה, לתודעתה, בעוצמה, ושוב מתלווה לו הצליל החורק המנסר, ולאחריו שוב דופקים ומחרחרים צלילי חבטה. "הדלת הדפוקה הזאת", היא חושבת, "אף פעם היא לא נסגרת עד הסוף, צריך לתקן אותה— הוא לא עושה כלום, כי יש לו אנשים שעושים את זה בשבילו— כל מה שהוא צריך לעשות זה להגיד תבוא תתקן, אבל הוא מתעצל להגיד, לקרוא לאיש שיתקן, בגלל שלא איכפת לו, כי הוא לא מרגיש באמת חייב, כי הוא לא מרגיש שייך לבית, כי הוא כאילו בעצם שייך לכל העולם, כי יש לו כל-כך הרבה כסף שהוא יכול לישון איפה שהוא רוצה, הוא קונה, הוא יכול לקנות מתי שבא לו, איפה שבא לו, יש לו בית בכל מקום, זה בגלל שהוא נולד ככה עם טונות של כסף, בתוך ההזנחה העשירה הזאת, עם אבא מניאק, אז מיליון אנשים אחרים עושים בשבילו דברים שעושים לבד, זה לא כמו אימא שעשתה בשבילי, זה איזה איש ואחר-כך עוד איש, וכל פעם מישהו אחר והם מתחלפים"; היא מציצה ובוהה בעיניים  עצומות-למחצה בקיר שמולה וצעקה נשמעת: מה אתה עושה! מטומטם! "מה זה צועק, מישהו צועק", היא מדמדמת, "איזה קול, הקול הזה— יו הגוף שלי כמו מאה טון— עוד מעט הראש יסתדר— אני רק צריכה טיפה לישון, טיפ טיפה לישון, ליישר את הראש, אלוהים למה אני לא מצליחה לישון, אני חייבת קצת שינה קצת שינה מתוקה— נשיקה— על העיניים— לילה טוב— נומי נומי, אבא הלך למלחמה—  לעבודה, לעבודה— להביא לך מתנה— זה עושה לי עצוב— השיר עושה לך עצוב? השיר הזה עושה עצוב אימא— אימא אני רוצה נשיקה— בושם, חמציצים— אימא שבי לידי— אימא תראי, שמפו קצף ריח אקליפטוס, זה ריח חי— אימא, ערן אמר שהוא אוהב אותי, הוא כזה מתוק, הוא שלי שלי— אוי ערני בבקשה— בבקשה— לא רציתי— זה היה כמו היפנוט— באמת— כמו היפנוזה— אתה חייב להאמין—  זה רץ, זה קרה, זה קרה מעצמו, מעצמו, הוא טרף אותי, כאילו, אבל על באמת— אני לא מניאקית, אתה יודע שלא— אבא של אודי מניאק, באמת מניאק, על אמת, אתה לא יודע איזה רשע הוא— הוא טרף אותי— אל תצחק, בבקשה, אל תצחק עליי— אל תלעג לי, אל תשנא אותי, הוא באמת טרף אותי, באמת— אל תחשוב עליי ככה, אל תזלזל בי, אל תשנא אותי— בבקשה, בבקשה"; גל מתחנן, בולע ומתגבה, כמו בניין אדיר רב-קומות, מלאות תחנונים עזים, שוטף ומציף את לבה, את גרונה: וגופה מתעוות מעוצמת התחינה המבעבעת בה והיא מתנערת לכדי חצי-ערוּת. דימדום החושים המלפף את מוחה נפרם וכמו דולף ממנה בקילוח איטי, והיא נזכרת, בעודה מתייפחת לעצמה בבלי דעת, שהתחננה והתפללה אל ערן; שיסלח לה. והיא רוצה לצעוק: ערן, אהוב, בוא, בוא בבקשה, עכשיו, תגיד שהכל בסדר! שאתה כאן, שאתה עדיין אוהב! אותי! אותי! בזעקות, בצעקות היא רוצה להגיד לו; מרוֹת, מחרישות אוזניים. והנה היא שומעת את קולה:  לוחש, כמו פועה, מלחש את מחשבותיה; היא ממש שומעת את זרם קולה רוחש, כמו מעצמו הוא דובר, לעצמו. הנה עתה-זה  הִמהמה  ערן, מתוק שלי, בבקשה. כן, היא אמרה. היא שמעה. היא כמעט בטוחה; אבל  לא איכפת לה כבר אם אמנם היא מדברת או רק מדמיינת את עצמה מדברת; אם לעזאזל קולה בוקע, או רק עושה את עצמו, כאילו שהוא מבקע את הדממה הזאת שנכפתה עליה ועושה כאילו שהוא בוקע מתוך גרונה. אולי הוא פשוט דואה מתוך לִבה החוצה בדרך חופשית? הוא כאן, הוא כאן, היא חושבת, הוא בטוח כאן.

ושוב בא ונוחת קול חבטה באוזניה: קול עמום שנשמע כמו מכָּה, שעתה-זה ניחתה, או כמו משהו רך שנפל. הקול מתפצח באוזניה כצליל ביצה גדולה שנמעכת, כאגרוף החובט בכרית. ולאחר-מכן נשמע עוד קול מכָּה, ואחריו באה עוד אחת. ואחריה עוד אחת. מכות, מכות שנוחתות בתקיפות. היא הקשיבה בריכוז. כן, אלו מכות, הצליל ברור. אז היא התהפכה בחזרה ופניה אל החדר, וזה נפער אליה באחת: האור הקולח שבא מן החלון, כסילון קמח זוהר ומתפורר, סינוור את עיניה. ובתוך הלובן הבוהק ראתה: עיניים מביטות בה, נצמדות אל פניה בהפתעה; בהבזק של שנייה ובמבע חמור. עפעפיה צנחו. "איזה עיניים"  עלה בדעתה, "כל-כך יפות". מי זאת? נשמע קול קורא, קול חדש, אבל הקול הגיח מאותה אופּרה; היא הבחינה שהוא שייך לאותו מופע, אך גם, שזו הופעתו הראשונה; ונשמעה נפילה של דבר-מה על הרצפה. בוא בוא! האיץ הקול שצעק מטומטם; הנה, אותו היא כבר מכירה. היא פקחה את עיניה לרווחה והביטה נכחה: תנועה מתנהלת מול עיניה, מישהו מול מישהו. התבהרות: אנשים בחדר. ודאות: זרים בחדר, אנשים שהיא אינה מכירה. איפה אודי? עלתה בה שאלה; ומעצמה צנחה להכרתה ההבנה כי ממש לידה גואה איזו מלחמה; וכי האנשים האלה, הזרים, הם שעושים אותה. אודי?  קראה, ושמה לב שפלג-גופה העליון מנתר כמו בכוח עצמאי ומזדקף, וכי היא ישובה. עווית טילטלה את גופה וזרועותיה עפו להן ועטפו את גווה בחוזקה. העיניים היפות שוב הביטו בה, מצטמצמות וצופות בה בדריכות – היא רואה את הריסים הארוכים השחורים. מיד אחר-כך ראתה זרוע שתופסת את איש-הגב ואוחזת בו, מונעת ממנו מלהמשיך ולהכניס לאודי מכות. התחוור לה כי הזרוע הזאת שייכת לאיש-העיניים. ואז נשמעה עוד נפילה, נפילת גוף כבד. היא הפנתה את מבטה לראות מה זה שנפל, וראתה את איש-הגב ואת איש-העיניים רצים במהירות החוצה. קול חורקני נשמע מנסר; אכן זהו קולה של הדלת, שנותרה פתוחה כדי חריץ והתנדנדה על צירה. אודי! קראה וידעה שקולה נשמע. ידעה בוודאות. מבטה נפל מטה והיא ראתה את אודי שוכב על הרצפה שותת דם. עווית קשה היכתה בגופה: לא היה זה חלום. לא היה זה חלום כשאיש-הגב הכניס לאודי ברק לתוך הגוף: הוא הכניס סכין. מראה העיניים שהביטו בה. זה איש-הגב עשה לאודי. הם עשו את זה, איש-הגב ואיש-העיניים. גופה המנומנם היה עצל ולא יכול לתפוס את פשר האירועים והיא חשה את עצמה נרפית והוזה – הנעימות עדיין רובצת ומפכה בוורידים, אבל בהלה ואימה פולשים בכוח ונדחסים ומתסיסים. בחילה עזה עלתה בה. היא אחזה בבטנה. מה זה היה פה, מה קרה? הפחד להרים את הראש, הפחד לראות את אודי מוטל שותת דם על הרצפה. התייפחות צרודה, מרוסקת, פרצה מגרונה; היא שמעה את קולה משתנק במעין נחירות, שיהוקים ונעירות. ובינתיים צלילים עמומים עולים מחדר-המדרגות. הדיבורים נשמעו באוזניה כפיכפוך מים כבדים והם נמוגו לאט. היא שמעה אחד מהם אומר: עזוֹב אני אטפל בה. והקול שצעק מטומטם פקד: אתה חוזר למקום שלך וננעל שם כמו חולדה ואתה לא מטפל באף אחד. אחר-כך שקעו הדיבורים והתנדפו. היא זקפה את ראשה והביטה באודי המוטל על הרצפה. שלולית דם עיטרה אותו. האור שבא מן החלון נוֹרה וקלח בדממה. היא שלחה כף רגל לרצפה הקרה, הידקה את השמיכה אל גופה. כמה זמן זה נמשך, כמה זמן עבר? הרעד ששכך, זה שרצתה לגרש מגופה, התעורר בחיוּת באבריה הרדומים;  ובכל זאת משהו מקהה זרַם כבר בוורידים. והוא הכביד על תנועות גופה והיא נעה כמו בריקוד מעוקם. אימא, היא בוכה, אין זמן, אין זמן; ורטטה כפתיל מסורבל ומגושם. היא מיהרה אל הטלפון וחייגה את המספר; שמעה את עצמה מגמגמת, מנסָה להסביר מה אירע. בצדו השני של הקו לא הבינו את מילמוליה השבורים, אז היא צעקה: אמבולנס מהר! מהר! דם!

.

.

* הסיפור התפרסם  בגיליון האחרון של "קשת החדשה" מספר 23

סיפורים ממלחמת המפרץ: תאונה

דפי עומדת בפתח המסדרון הקטן עם פניה לכיוון הסלון ומצמידה לאוזנה שפופרת טלפון. הטלפון עצמו קבוע במקומו ומחובר לקיר הסלון כמו טלפון ציבורי; החוט המסולסל שיוצא משפופרת הטלפון מאוד מתוח.  אין איש בדירה כעת והסלון, הפונה מזרחה, כחלחל ובהיר בשעת צהריים מוקדמת זו. מהחלון הגדול, המחופה זגוגיות, נשקף נוף ירושלמי. דפי אומרת לשפופרת: מה.

את שומעת?? נשמע קולו של אלון צורח מעבר לקו.

אני שומעת, למה אתה צועק?

נהמה – רעש מכוניות נוסעות, צפירות ורוח שורקת – נשמעת בקו; כאילו מתרחשת בצדו השני מהומת אלוהים.

אלון צורח: מה? רגע שנייה!

הוא מדבר עם מישהו שלידו בקול רם ובמהירות ושניהם נשמעים עצבניים. ואז הוא שוב צורח לשפופרת בעוצמה: דקה! שנייה! אל תנתקי!

איפה אתה? מה זה הרעש הזה? קוראת דפי.

אלון לא עונה; וכעבור דקה הוא חוזר אליה בצעקות ובפרץ צחוק מתגלגל: את שומעת? נפלנו לתוך תעלה!

דפי שותקת. פניה נחתמות בהלם.

אלון – את שומעת? נפלנו עם המכונית לתוך תעלה! את קולטת?!

הוא מדבר בטון מבודח, כאילו שהוא מספר בדיחה, ומתפקע מצחוק.

דפי מחייכת בעל כורחה. משהו בדרך שבה הכריז את הבשורה, בנימת דיבורו האינטנסיבית, נשמע מצחיק. אבל היא מרצינה מיד וקוראת בזעזוע: אתם בסדר??

אלון לא מצליח להשתלט על פרץ צחוקו ההיסטרי:  אלוהים! איזה קטעים זה היה, כמו סרט!

הוא מייבב מרוב צחוק.

דפי קוראת בקול: אלון אתה בסדר?!

אלון צועק: שנייה!

ושוב הוא נשמע מדבר אל אותו אחד שלידו: לאן לפנות? ימינה?  הוא אומר וחוזר לדפי: את שומעת? אייל ניסה להתחיל איתי בלילה, אבל לא בא לי עליו. את זוכרת אותו? הבחור הזה שפגשנו אז במסיבה הדפוקה הזאת של אמיר. שנייה —

שוב נשמעים רעשים לא ברורים בקו.

דפי קוראת:  אלון?

היא מביטה סביב בחוסר אונים ומסתובבת בחזרה עם פניה לסלון. עידו מגיע ומשתרע על מזרן המונח על הארץ מול הטלביזיה. ליד המזרן, על הרצפה, מונחות שתי קופסאות של מסכות גז. דפי ממתינה, אבל אלון לא נשמע. היא ממלמלת לעצמה: נעלם —

עידו קורא – אימא

הוא מתעסק עם השעון הצבעוני שעל פרק ידו.

דפי – מה

עידו – אני חושב שהשעון שלי התקלקל

דפי –  יופי

אלון נשמע צורח: דפי, איפה את יא שרמוטה!

דפי – אויש. לאימא שלך תקרא שרמוטה, דביל!

אלון צוחק: תירגעי, יא מפגרת!

דפי – אני רגועה, יא אימבציל!

אלון – את שומעת?

דפי – אני כל הזמן שומעת! זתומרת מנסה לשמוע. לאן אתה נעלם כל דקה?

אלון – יש פה בלגן. בקיצור הטמבל הזה ניסה להתחיל איתי בלילה. אבל לא בא לי עליו

דפי – מה זתומרת נפלתם לתוך תעלה! איזה תעלה? ומה זה הרעשים האלה?

אלון – מכוניות, אני נוהג. יש לי מכונית!

הוא שואג מבודח וצוחק בנעירות ניצחון.

דפי חוזרת בעצבנות על שאלתה:  מזתומרת נפלתם לתוך תעלה?!

אלון – תעלה! תעלה! התעלות האלה בצד הדרך? נפלנו עם המכונית

הוא קורא ודיבורו נבלע בהתקף צחוק היסטרי; והוא משתנק בהיסטריית צחוקים שאינו יכול לעצור.

דפי קוראת בבהלה: הייתה לך תאונה?!

כן!  עונה אלון חנוק מצחוק.

דפי –  ברצינות?

אלון מנסה לשלוט בצחוקו: כן, כן!  נפלנו. אבל זה שום דבר, אין לך מה לדאוג. עכשיו הכל בסדר.

דפי  – ומאיפה יש לך מכונית? אתה נשמע מסטול לגמרי —

אלון – שטויות, אני בסדר גמור. אז מה את אומרת? שאני אשכב איתו?

דפי – עם מי! לא הבנתי את הקטע עם התעלה —

אלון – עם המכונית! בדרך מאילת, התהפכנו לתוך תעלה! אז לצאת איתו או לא!

דפי – התהפכתם לתוך תעלה?! אתה רציני?!

עידו – אימא, מישהו בדלת

דפי פונה לעידו בעצבנות:  שנייה עידו. ואז חוזרת לאלון: מה זתומרת התהפכתם?? הייתה לך תאונה?!

אלון  – כן אוף! כמה פעמים אני צריך להסביר לך! נפלנו לתעלה! במזל לא קרה כלום. היית מאמינה?

הוא מצחקק בגיל ובמהרה הצחקוק הופך שוב לצחוק פרוע שזור בנחירות רמות. דפי מקשיבה בסבר פנים רציני ולא מחייכת.

אלון מנסה לשלוט בצחוקו: המכונית הייתה הפוכה לגמרי, עם התקרה למטה!

הוא קורא ונשמע כמעט בוכה מרוב עליצות משתוללת. פולט נחירה שהופכת לגל צחוק מתפוצץ וממשיך: ואנחנו בפנים, את קולטת? כמו מומיות, הפוכות, היית צריכה לראות את זה, בקושי יצאתי החוצה —

הוא מתפקע לגמרי על סף הבכי וממשיך: אחר כך יצאנו והמכונית הייתה הפוכה עם הגלגלים למעלה, זה נראה כמו מערכון אלוהים, הוא משתנק.

דפי נראית מעט חיוורת: אלוהים. אתה בסדר?

אלון – אני צריך לגמור, משטרה באופק. נדבר אחר כך.

עידו צורח – אימא! מישהו בדלת!

דפי ממלמלת לשפופרת ביי.

עידו בצרחות עזות: אימא!! מישהו מצלצל בדלת!!

דפי –  אז למה אתה לא פותח!

היא מניחה את השפופרת, ניגשת לדלת ופותחת אותה. בפתח עומדת חדווה, כבת שישים ומשהו, שערה מאפיר וקצרצר והיא רזה ומלאת אנרגיה. פניה כעוסים וברגע שדפי פותחת את הדלת היא שועטת מיד פנימה.

חדווה – כמה זמן צריך לחכות עד שאתם פותחים את הדלת? אני עומדת בחוץ כבר רבע שעה!

דפי – רבע שעה? הגזמת דודה חדווה —

חדווה פוסעת נמרצות ומכריזה בדרכה אל המטבח: יש לי פה דברי חלב. איפה אימא.

דפי – היא הלכה לטפל בג'ינג'ית. יש לה ניתוח

קולה של חדווה נשמע מהמטבח: תראי איך היא מתרוצצת בשביל כלבה. ניתוח! באמצע המלחמה!

עידו מביט בדפי והיא בו והם שותקים. דפי נטועה במקומה מהורהרת ולבסוף אומרת כמו לעצמה: היא מאוד אוהבת אותה. ג'ינג'ית אצל אימא שלי כבר שנים.

חדווה יוצאת מהמטבח, נעמדת, כפות ידיה על מותניה. היא סוקרת את הסלון שלפניה במבט חמור וקפדני ומפטירה בפקפוק: כן, נו טוב.

אחר כך היא מרימה את מבטה אל דפי ואומרת: צריך לעשות שואב אבק בחדר האטום.

.

.

סיפורים ממלחמת המפרץ: אחרי רבע שעה מתים

ראיתי אותו עוד פעם, היא אמרה, הוא ישב עם כל הגנרלים שלו, הוא בעצמו גם היה לבוש במדים, עם מיליון דרגות וסמלים ועיטורים, והם דיברו כמו בריונים בשכונה, כאילו שהם יושבים על הגדר ויורקים קליפות של גרעינים, זה היה ממש מפחיד, סוריאליסטי לגמרי, הוא דיבר כמו מאפיונר, הוא אמר שאם ארצות-הברית תתקיף אז הוא ישלח לכאן טילים, הוא אמר את זה בטון כזה, בדיבור כזה, שזה בטוח! ב-טו-ח שהוא יעיף לכאן טילים. הוא התפאר והתרברב כמו בריון. ואיים וצחק וכל הגנרלים שלו צחקו אחריו כמו דבילים. אתה ממש רואה שאין פה שום שיקול של אחריות, למדינה לאנשים, מה שחשוב זה רק מי הכי חזק, להראות את הכוח, לנצח, הוא רוצה להוכיח, אתה מבין? זה ממש טרוף. הוא יעשה בדיוק מה שהוא אומר, אני אומרת לך. הוא לא אחד שרק מדבר, הוא מתכוון לזה, זה מפחיד, זה מפחיד כל כך אלוהים. הולכת להיות מלחמה, והטילים ייפלו ישר לכאן, ישר. עשיתי חישוב, אמרתי גם לאבאשלי. אם אתה מסתכל בקו אווירי, מהקריה בתל-אביב, בקו ישר מזרחה, זה הולך מקפלן וממשיך על כביש השלום וזה מגיע לרמת גן ועלינו, ממש עלינו. וזה מה שיקרה. כי אם תהיה סטייה, זה לא יהיה ימינה או שמאלה, רוב הסיכויים שזה פשוט ייפול יותר אחורה, כאילו, אתה מבין? שהטיל לא יצליח להגיע לתל-אביב ואז הוא ייפול עלינו. וזה מה שיקרה. כי אנחנו בקו אווירי עם הקריה, אתה קולט?

שוב נתקעתי מול הטלוויזיה בערבית, היא אמרה. שוב מצאה עצמה צופה שעות בשידורי ערוץ 1 בערבית. במהדורת החדשות צפתה בריכוז, מנתחת את תנועות גופו וטון דיבורו של סאדאם חוסיין, חושבת על המשמעויות המוזרות של מה שנקרא "מדיניות חוץ" בהקשרים החדשים הללו. לאחר שמסתיימת מהדורת החדשות היא נותרת מכורבלת מול הטלוויזיה וממשיכה לבהות עד שעות הערב המוקדמות בשידורים בערבית. אלה שעות רפויות, כאילו אינסופיות, שבהן הבית שקט. עידו יוצא לחברים או לחוגים או לכדורגל. השידורים שלהם נורא נעימים ומרגיעים, היא אמרה.

יכולתי לראות אותה, שמעתי את ההתנשמויות הקטנות שלה בזמן שדיברה בקצב מסחרר, כמו על טוּרים, כאילו שבלעה משהו. ידעתי שהיא אוחזת ביד אחת את הטלפון וביד השנייה את השפופרת וכך מסתובבת הלוך ושוב, מדברת במהירות. ואז שוב היא שאלה: אתה בטוח שלא תוכל להגיע? אתה בטוח? שתקתי לרגע ואמרתי שאני בטוח, שאין סיכוי ואין מצב שבו אוכל להגיע לפני סוף מרץ. היא שתקה. אני נוטש אותה בדיוק ברגעים שבהם היא הכי זקוקה לי. אני אפצה אותה. אבל כרגע אני לא יכול לעשות דבר בנוגע לזה. אני לא אוכל להגיע בקרוב מתוקה שלי, אמרתי, את יכולה לבוא אליי, את יודעת כמה אשמח, אמרתי. אבל היא שתקה. כבר דנו בזה, היא לא תבוא לניו-יורק, היא לא מוכנה שעידו יפסיד ימי לימוד ויחזור לבית-הספר באמצע השנה, אין בכלל על מה לדבר.

אתמול בערב היא עברה ערב טראומטי ועדיין היא מנסה להתאושש ממנו. היא ועידו הלכו לאסוף את מסכות הגז. בכניסה לבית הספר, על הקיר הפונה למסדרון, היה תלוי בריסטול לבן גדול ועליו כתוב בטוש אדום ובכתב-יד: חלוקת מסכות בכיתות ח' 2 ו-ח' 3, הדרכה בכיתות ד' 2 ו-ד' 1.

ב-ח' 2 עמדו שני חיילים מאחורי שולחן המורה וחילקו מסכות. אלו היו ארוזות בקופסאות קרטון חומות ולכל אחת חוברה רצועת פלסטיק שחורה. דפי אמרה שהקופסאות נראות דביליות לגמרי, כמו תיקים דביליים לגמרי, וכולם תולים אותם על הכתף. דפי נראתה אומללה מאוד. אני יודע מפני שאני מכיר את מצבי הרוח שלה ויודע כיצד הרגישה. לו יכולתי להיות לצידה באותם רגעים, הייתי מחבק אותה ולוחש לה משהו מצחיק באוזן, שהיה מנחם אותה מעט. הייתי מנסה להוסיף עוד ממד למציאות, פותח עוד זווית. מסיט את המיקוד מן המסכות ומהמלחמה, שהיא הייתה בטוחה לחלוטין כי היא עתידה להתרחש; והיא אכן צדקה, לצערי. הייתי מנסה לפתוח מעט את התמונה, להראות לה שלצד המסכות וסאדאם חוסיין קיימים ומתרחשים עוד דברים. הייתי אומר לה: שה-כל יהיה בסדר. אך נבצר ממני.

אותו ערב, של חלוקת המסכות, הפך לאירוע טראומטי מפני שהיה עליהם לשמוע איזו הרצאה. כך התברר. לאחר שדפי אספה את המסכות, הפנו אותה החיילים לאחת הכיתות והסבירו שיש לקבל הדרכה מן החיילים. דפי אמרה שהיא לא כל כך מבינה בשביל מה צריך הדרכות, אבל החיילים אמרו שזה חשוב.

עידו ודפי נכנסו ל-ד' 2. כשלושה עשר איש ישבו בחצי גורן בכיתה. דממה שררה בחדר שהיה מואר באור ניאון לבן וחריף. חלונות הזכוכית החשופים נראו שחורים. השמש כבר שקעה, אך האוויר היה עדיין חם ולח מאוד. שתי חיילות וחייל עמדו בפינת הכיתה, ליד הלוח הירוק, והסתודדו ביניהם. דפי אמרה לעידו שיחכה לה בחוץ. אבל הוא התעקש ואמר שהוא רוצה לשמוע. אחת החיילות ניגשה לסגור את הדלת ואילו השנייה נעמדה מול חמישה עשר אזרחים דוממים שהביטו בה בשתיקה.

היא פתחה ואמרה: כמו שאתם יודעים, אנחנו נמצאים בתקופה של איומים, והאולטימטום של ארצות הברית על עיראק עומד להיגמר. סאדאם חוסיין מאיים להפעיל נשק לא קונבנציונאלי ובגלל זה החליטו לחלק מסכות אב"כ. מה זה אב"כ, מישהו יודע?

גבר עב בשר, כרס אדירה מונחת על ברכיו, שישב בסמוך לדפי, השיב בלקוניות: אטומי ביולוגי כימי.

נכון מאוד! החמיאה החיילת.

דפי התבוננה בו. פניו הגדולים, שהיו פרושים על ראשו הרחב, נראו לחלוטין חסרי תנועה. הוא ישב על כיסאו ממש כמו פסל אדיר ממדים ולטש עיניים בחיילת.

או.קיי.! אמרה החיילת, אז עכשיו בואו נלמד מה ההבדל בין כימי לביולוגי. נתחיל מביולוגי. או.קיי. אז גז ביולוגי זה גז שבתוכו וירוסים או חיידקים —

דפי הרכינה את ראשה וקולה של החיילת הסתחרר באוזניה כמו מטבע זול מאלומיניום בתוך סיר חלול, כך היא תיארה לי את התחושה. כאילו שמישהו זרק מטבע גדול וזול  לראש שלי, שהוא סיר פח ריק, אתה קולט? היא אמרה בטון שנשמע כמו על סף הבכי.

עידו, יפה תואר, ישב והביט בעיניו הנבונות והמהורהרות בחיילת והקשיב לה בכובד ראש.

או.קיי., אומרת החיילת, אז עכשיו אנחנו יודעים מה ההבדל בין כימי לביולוגי. ועכשיו נדבר על סוגי הנשק.

היא סקרה את חבורת הפסלים שלפניה ואמרה, או. קיי., אז מה זה גז עצבים? גז עצבים פוגע במערכת העצבים ובגלל זה קוראים לו ככה. כשתפתחו את הקופסה תראו שבכל קופסא יש מזרק —-

דפי בחנה את עידו. למה הוא צריך את זה? היא חשבה בכעס, איפה עוד בעולם יושבים ילדים בני 13 ושומעים הרצאות על גז עצבים וגז חרדל והשד יודע מה! הרוגז עלה בה עוד יותר ותסס כשהתבוננה סביבה וראתה את הראשים המטומבלים שהקשיבו, כלומר, נראו כמקשיבים לחיילת. היא הבחינה כי מלבדה, כל השאר נראים אדישים לחלוטין לאינפורמציה המוטחת בהם. היא שמה לב שהיא ממלמלת לעצמה מידי פעם וכי פניה מגיבות לדברים הנאמרים. ואלה נעשו יותר ויותר קשים לעיכול: הנה עכשיו החיילת תיארה איך צריך להזריק את החומר שבמזרק, והיא חוזרת ומדגישה זאת עוד ועוד, בטון דידקטי ובאיטיות כאילו שהיא מרצה לאנשים מתקשים, ואת כל התסמינים היא מפרטת בפרוטרוט, ומדגישה כמה חשוב להזריק מיד את החומר אם התסמינים מופיעים. וכל הפרצופים מסביב נראים סתומים לגמרי, בוהים בשוויון נפש, כאילו הראש שלהם מלא בכלום אחד גדול. דפי אמרה שלרגע היה נדמה לה שאולי הם לא שומעים מספיק טוב, או שאולי הם לא באמת מבינים את משמעות הדברים הנאמרים. היא התבוננה בעידו: במשך כל הזמן הזה הוא הקשיב לחיילת בכובד-ראש, פניו מביעות תום לב מוחלט, ולבה התכווץ בעצב. היא הרגישה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. על ברכיו היו מונחות שתי הקופסאות. דפי נגעה בכתפו ואמרה:

עידוקי, אתה לא חייב להישאר. אתה יכול לצאת, זה לא בשבילך.

מה לא בשבילי, זה בשביל כולם, הוא אמר.

כן, אבל זה לא לילדים. אתה לא רואה שאין פה אף ילד. ילדים לא חייבים.

עידו הביט בה, הרים את גבותיו ואמר: את בטוחה?

בטח, מספיק שאני כאן. אתה רוצה לצאת?

זה משעמם, אמר עידו.

אז תחכה לי בחוץ.

עוד מעט, אמר עידו.

אין לך מה לחכות, מה כבר היא תגיד עוד מעט?

עוד מעט, אמר עידו.

עכשיו, אמרה החיילת, תזכרו! בחוץ מסתובבת כל הזמן ניידת עזרה ראשונה! היא עושה סיבובים ברחובות. מי שצריך טיפול מזעיק אותה. מיד, לא לחכות. אי אפשר לטלפן, צריך לצאת החוצה. בלי להוריד את המסכה ועם לבוש מלא שהאוויר לא יגע בעור. הטיפול צריך להגיע מיד! מי שנחשף לגז עצבים, יש לו עשר דקות עד רבע שעה אחרי הזריקה. אם לא, מתים. אם לא מקבלים טיפול אחרי הזריקה מתים כעבור רבע שעה.

הה? פלטה דפי, שמעתי טוב?

אימא! הזדעק עידו בלחש ומשך בזרועה.

דפי הביטה בהשתאות באיש אדיר הממדים שלצידה. אבל הוא לא זע ולא הגיב. מבטו היה לטוש קדימה ופניו נראו צמיגיים, כאילו שהוא עשוי משעווה. היא הביטה בכל השאר: הם כולם נראו כמו עצמים המונחים על הכיסאות ועל כתפיהם אותם ראשים כדוריים בעלי אותה הבעה אחידה אטומה.

בשביל מה הם אומרים לנו את זה? לחשה דפי בכעס. היא לא הצליחה להבין למה מפחידים אותם ככה. מה, הם רוצים להפחיד אותנו? היא לחשה ונעה בעצבנות בכיסאה, הם מטורפים? כל הזמן רוצים רק להפחיד ולהפחיד. אני לא יודעת מה זה גז עצבים וכל החרא הזה?!

עידו התפתל בכיסאו, משך בזרועה. הוא נבוך מהתנהגותה. אימא די, תפסיקי, לחש.

מה, היא רצינית? אמרה דפי ושוב סקרה את יושבי המעגל.

אבל נראה שאיש מהם לא הוטרד מהשאלות שתקפו אותה. הם ישבו כמו צלמים שתוקים והביטו בעיניים עיוורות בחיילת שהמשיכה הלאה והחלה להסביר את אפקט גז החרדל.

הם ממש מטורפים, לחשה דפי.

אימא, בבקשה! לחש עידו.

בוא נעוף מכאן, אמרה דפי.

עידו הביט בה בשאלה.

או.קיי., קראה החיילת, עכשיו נלמד איך מרכיבים את המסכה. דבר ראשון! לא לשכוח להוריד את המכסה מהפילטר!

היא הניפה את המסכה והדגימה איך היא מסירה את מכסה הפילטר. הפרצופים שמולה נותרו כשהיו. ההבעה לא השתנתה על פני השעווה היציבות שלהם. דפי אמרה שאם החיילת הייתה אומרת, או.קיי. יש לכם עוד שתי דקות לחיות, גם אז הם היו נותרים סתומים וקפואים.

היא נגעה בידו של עידו וקמה. עידו קם אחריה, אוחז בשתי הקופסאות, והם פסעו לעבר הדלת.

החיילת קראה: עוד לא גמרתי.

מה את אומרת, סיננה דפי.

עיון במאמרו של אמנון נבות על ביקורת הספרות העברית בגיליון דחק לספרות

כותרת מאמרו של נבות היא: מאה בספרות – אחרי קץ כל הקיצים הקיץ עליו הקץ: הערות לדיון אפשרי למצבה של ביקורת הספרות העברית. המאמר התפרסם בגיליון דחק, כתב עת לספרות.

אחת השאלות המעניינות ביותר העולות לדעתי בעת הקריאה במאמרו של אמנון נבות היא שאלה עתיקה למדי, שלצורך העניין אכנה אותה שאלת המנהיג–מונהג, או במילים אחרות: עד כמה קבוצת אנשים, או אדם אחד, יכולים להשפיע על מהלך היסטורי כזה או אחר, או עד כמה הם עצמם מושפעים מן הסביבה, או שניהם גם יחד, ומה היחסיות בין שתי הפונקציות הללו. כך בערך.

עולות כמובן עוד שאלות, אחת מהן חשובה ביותר והיא האם ניתן לנתק את מצבה של ביקורת הספרות ממצבה של הספרות עצמה. נבות אמנם מתייחס למצב הספרות בארץ, אך מעצם ההתמקדות בביקורת לבדה עלול להשתמע כאילו הקשר בין שני אלה אינו תלוי והכרחי. ואכן, בפתח דבריו מציין נבות "כיום, הזה, משאנו עדים למצבה הטרמינלי של ביקורת הספרות, במקביל לקריסתן של המערכת הספרותית ושל הרפובליקה הספרותית… דומה שהגיעה השעה לדון בסיבות ובמחוללים שדרדרו את הדיון הערכי בספרות, במקביל להידרדרות הספרות עצמה". מדברים אלה ניתן להבין כי אין קשר סיבתי בין הידרדרות הביקורת להידרדרות הספרות, ולהיפך. וזו בהחלט השתמעות מעניינת ביותר. אולם בהמשך מעיר נבות כי "עדיין לא ברור מה סתר וביטל את המתח הפנימי בדיון, מהם הגורמים הפנימיים ששיתקו והשתיקו אותו.", ואחר כך מוסיף כי "ללא ספק, מצבה של ביקורת הספרות הוא לוואי למצבה של הספרות. במקום שבו הספרות מחסלת עצמה לדעת, אין מקום לביקורת אלא (לכל היותר) לביקורת הנעדר…. זו שמתווה את גבולות החלל הריק" (הדגש שלי). בהמשך מוסיף נבות עוד סיבות אפשריות, כמו רדידותו של השיח הציבורי, השיח הפוסט-מודרני שגרם לדעתו להשטחת הדיון, עקרון התקינות הפוליטית המוחל על  הדיון ועל השיח, שהצר לדבריו את גבולות השיח.  כלומר, על פי נבות הקשר שבין מצב הספרות עצמה ובין מצב הביקורת אינו סיבתי ותלוי. שהרי ברור שמצב השיח הציבורי משפיע על כל תחומי חיינו ובוודאי על הספרות עצמה ועל הדיון הספרותי עצמו. כלומר – וזו עמדה מעניינת ביותר – מדבריו של נבות עולה אפשרות, שבה, גם אם מצב הספרות בכי רע, ניתן לקיים עליה דיון שהוא עמוק מעמיק דורשני, ער ומעורר.

מאמרו של נבות ארוך מאוד ומורכב וקשה להתייחס אליו בצורה מעמיקה ושלמה במאמר באינטרנט (שאמור להיות לא-ארוך-מדי על מנת שייקרא בכלל) לכן אתמקד בשני עניינים: האחד: המקום שנבות מעניק לדן מרון בתהליך הידרדרות ביקורת הספרות, השני: הסיפור האישי אודות הרגע שבו החלה הביקורת לקרוס לדבריו.

אתחיל מהעניין השני: נבות כותב: "יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שהייתי עד לאחד מתהליכי הקריסה של ביקורת הספרות העברית". בהמשך הוא מספר שהיה עד למהלך של איבוד עשתונות וויתור למה שהוא מכנה "רוח ההמון" (המרכאות במקור אצל נבות) עם צאת ספרו של מאיר שלו 'רומן רוסי' לאור. נבות מספר שמבקרי הספרות באותם ימים לא אהבו את הספר והיו מאוחדים בדעתם כי הוא "נפל של בהמת יאור, מלאכה גסה של בדרן שהחליף פוזיציה ופוזה" וכי הספר הוא חיקוי "גס  ונחות" של הריאליזם הפנטסטי של גרסיה מארקס. לעומת זאת הקונים נהרו בהמוניהם ורכשו את הספר. התכנסו חצי תריסר מבקרים ושקלו מה לעשות. בישיבה נחלקו הדעות, חלקם טענו שביקורת קיצונית לעומתית רק תיצור אנטגוניזם ותגובת נגד היסטרית "כדרך שהיה מגיב ההמון הפלבאי בהיפודרום של רומי" ולכן יש לכתוב ביקורת מינורית בשולי האירוע, בלי להסתיר ולכחד דבר, אך בלי להיות בוטים ורגשיים מדי. דעת המיעוט שהייתה בעצם דעת יחיד, כלומר דעתו של נבות, הייתה ש'רומן רוסי' הוא מקרה מבחן "המחייב חומה בצורה של עמדה לעומתית תקיפה.". הנוכחים נזכרו בדרכו של שלו, תחילה במגזין 'מוניטין' שבו כתב בסגנון הגונזו, ודיברו על כך שהרומן אינו התפתחות של "מי שזכה לגילוי פנימי", יהיה ערכו אשר יהיה, וכי זהו למעשה רומן שהוזמן, מומן וטופל על ידי עורכים, כלומר מוצר של הוצאה לאור שהוכוון מראש, וכי מעורבותם של העורכים בטקסט הייתה כבר מן השלבים הראשונים, כלומר רומן זה הוא תשובת נגד ל'זכרון דברים' של יעקב שבתאי. בנקודה זו מאריך מעט נבות ומנתח מעט את התהליכים התרבותיים-ספרותיים באותם ימים והיחסים בין ההוצאות ומציין כי בסופו של דבר לא הוחלט על נקיטת עמדה מפורשת משמעותית באותה פגישה, כלומר דעתו דעת היחיד של נבות לא התקבלה. הוא טען כי למעשה מתקיים מאבק בין נרטיבים, ללא ספק,  בין זה של 'זכרון דברים' לבין זה של 'רומן רוסי', אך בעיני עמיתיו הרחיק לכת. "אני גרסתי שעל הספרות שנכוותה ברותחין להיזהר בצוננין, ועל כך הושב לי שאני היסטרי מדי". הדיון היה מתוח ונבות כותב: "אני זוכר שלאחר שנפרדנו הלכתי ברחוב בוגרשוב בשעת לילה מאוחרת ושיננתי לעצמי חרוזים מתוך 'מוצא אל הים'  לויזלטיר (מגבו לילה בבטון / קור של קיץ, לח וסמוי. / הוא יתעורר וילד מפה / יש לו מיטה באיזה מקום).".

לדברי נבות, כעת אפשר לראות ולהיווכח כי צדק ובמאבק הזה זכה הנרטיב של שלו, כפי שבא לידי ביטוי ב'רומן רוסי'.

שווה לקרוא את המאמר כולו כדי להבין ולחוש את העוצמה שבדברים הללו. האירוע המסוים הזה נשמע כמו סצנה מסרט, שמנבאה את הבאות, ושיש בה גם איזה מרכיב קונספירטיבי משהו, מכל הכיוונים: מצד אחד העורכים, ההוצאה לאור, שמכוונים את 'רומן רוסי' ומעצבים אותו כמוצר מכיר ומנצח. מצד שני 'ישיבת המבקרים' שמחליטה אמנם לסגת בסופו של דבר מן המאבק, אבל דנה במודעות מלאה ב/מצב הספרות/ ובסתירה הקיומית הטמונה במצב זה, מבחינתם, שבו ציבור קונים גדול נוהר וקונה ספר שבעיניהם הוא גרוע ממדרגה ראשונה.

לאחר מכן, סוקר נבות ומנתח במאמרו את התהליך שביקורת הספרות העברית עברה במהלך השנים מאז תחילת כינון העברית כשפתה של הארץ – בעוד היא עצמה מרכיב ויסוד חשוב ומרכזי בעצם כינונה של השפה כמובן – ועד היום. המודל שדרכו נבות בוחן את השינויים שהתחוללו בצורת ובאופי ביקורת הספרות בארץ הוא המודל הברנרי. ועל כך כותב נבות בפתח העיון: "ככל שחולף הזמן, אני הולך ומשתכנע שהעמדה הברנרית היא אולי היחידה האפשרית, במציאות העוטפת אותנו". ברנר היה גם סופר וגם מבקר.

נראה לי שאת תמצית הנימוקים בעד המודל הברנרי ניתן למצוא במשפט הבא שכותב נבות: "ברנר, במו הווייתו, סימל את המודל הרציף בשיאו. שכן כתיבתו הביקורתית הייתה המשך ישיר ומנוע מכל סתירות, של כתיבתו הספרותית הנעדרת ממילא הירארכיות של פשט, סוד ודרש". בהמשך כותב  נבות כי ברנר חיבר בתוכו משולש רציף שהוא: "סופר-מבקר, מבקר-חברתי." במילים אחרות, אם אפשר לומר זאת כך, הדרך שבה ברנר חי את המציאות ללא מחיצות בינו לבין המציאות ובינו לבין האנשים איתם חי, היא הדרך שבה כתב עליה בספרות והדרך שבה ביקר אותה ואת הספרות, שהיא הדרך שבה חי את החיים ואשר בה הם השתקפו.

נבות בוחן כמה ציוני דרך עיקריים במהלך ההיסטוריה של ביקורת הספרות העברית, מנתח את השינויים ומבקש להראות כיצד המודל הברנרי התפרק ובמקומו בא ונולד מודל אחר של מבקר ספרות, שעם הזמן הפך לחוקר ספרות מטעם האקדמיה, וכיצד עם התפרקות המודל הברנרי החל למעשה תהליך הסתלקותו מן הבמה של המבקר הטוב, הנכון.

הוא מתעכב אצל קורצוויל, שניסה את כוחו בכתיבה, וממשיך בדהרה אל מחוז חפצו החשוב והוא שקד, ובמיוחד דן מרון. בנקודה הזו עורך נבות ניתוח סוציולוגי היסטורי מרתק ועסיסי, באמצעותו הוא מציב את מרון, בעיקר, כזה שנושא בעיקר הנטל (אכן עם גרשון שקד, ובכל זאת) בהתפרקותה של ביקורת הספרות, מכוחה ומעמדה. הטיעונים המרכזיים בניתוח זה הם, על רגל אחת: מרון ושקד ש"המשותף לפרסונות הללו הם האדנות, השאפתנות, הדורסנות שבאופי, האינטלקט הבולט, וחוסר רגישות ליצירה ספרותית כשלעצמה"  הבינו שאין להם אב או גב בתוך הממסד האקדמי, או בפוליטיקה או בכל מערכת ציבורית שהיא ומסיבה זאת, מתוך רצונם לכבוש עמדות ומוקדי כוח באקדמיה, ובאמצעותם בציבוריות הישראלית, הם בחרו בשילוב מבקר-חוקר. ה'חוקר' הוא תואר שבמקרה זה מביא עימו כוח. לדברי נבות בחירה זו הייתה מחויבת "במציאות שבה אוזל ממילא הכוח הממגנט והמשפיע של הספרות בכל אתר ואתר, כולל באקדמיה.". הסופרים עצמם בתקופה זו על פי ניתוחו הסוציו-היסטורי של נבות נותרו מחוץ למשחק, מחוץ למעגל חלוקת המשרות, והם נאלצו להסתמך רק על התקשורת וכוח הקניה של האינטליגנציה. נבות מסב את תשומת הלב לכך שבתקופה זו נפלט מן האקדמיה נתן זך: "האדם שהכתיב יותר מכל במשך עשורים רבים את תכני וגבולות  הדיון בשירה באקדמיה". וכך, מאחר שהפונקציונרים של האקדמיה "נזקקו מאוד לפומביות המהדהדת של מרון ושקד" "הפציעה על האקדמיה הספרותית שלנו שלטון הטכנוקרטים והדמגוגים שפרש כיפת-ברזל אטומה על הספרות ועל הדיון בספרות.". ביקורת הספרות החוץ אקדמית המסורתית, השוטפת, נפגעה במיוחד, מאחר שסבלה מחוסר לגיטימציה, מפני שלא היה לה שום מוקד כוח בתוך האקדמיה, שהפכה לסמכות-על שיפוטית בתחום הספרות.  (נבות מציין שבשלב זה של הידלדלות כוחה של ביקורת הספרות המסורתית, הוא עצמו נכנס לשדה הגווע הזה מתוך כוונה לממש את המודל הברנרי של סופר-מבקר.) סופרים שלא הצליחו למצוא ולהצטייד בטרם עת במוקד כוח בתוך האקדמיה – ולדבריו של נבות "לציית לו" – שילמו מחיר יקר על כך "והוזחו לשולי השיח".

התפתח סטנדרט של נרטיב שולט בספרות, ואלו שלא צייתו לו התפוגגו ונעלמו מן העין. אותו נרטיב שולט על פי נבות, הוא האידיאולוגיה ומודל ההתייחסות שהתווה שקד: "מימזיס של מרכז מגרש ציוני, פוזיטיבי, יציב ומובן מאליו, בו לא היו לספקנות ולריבוי המשמעות של עגנון מקום". זה התפתח לנרטיב של דן מרון שהוא: "מימזיס של מרכז מגרש בורגני יציב אך חוץ-ציוני פקפקני".  לדברי נבות, סופרים כמו עוז ויהושע שכתבו על פי המודל שהעמיד מוקד (שגורס כי "למעשה תחת עולם המחוות והתודעות המואר והממושכל, שורר בעצם כאוס קיומי, ועיקר המאמץ הוא למשטר אותו באמצעות עולם מושגים לוגוצנטרי") פנו לאידיאולוגיה של שקד ואחר כך לזו של מרון, התרחקו מן המודל האקזיסטנציאלי, וכפי שכותב נבות "מגמות חילון ובורגנות "נאורה" התבססו במרחב". סופרים שלא עמדו בתו-תקן הזה, במגמה של ה'ציוני-פוזיטיבי' "נידונו למשניות ולגורל האשנב והכניסה הצדדית"; כל מגמה אחרת מרדנית ומפוררת נידונה לכישלון. לדבריו, הביקורת האקדמית אכן לא הכתיבה נושאים, אך בהחלט הכתיבה מגמות ובכך הכפילה את כוחה.

בנקודה זו בערך מתחיל המסע לקרביו האינטלקטואליים של המבקר דן מרון אליו מתייחס נבות בהרחבה. הקטע על מרון תופס בערך כשליש מן המאמר להערכתי. זהו קטע מרתק ואליו התייחסתי בתחילת דבריי כשכתבתי שאחת השאלות המרתקות העולות מן המאמר היא האם אכן ניתן לייחס השפעה כה עצומה לאדם או קבוצה, על כלל. בכל אופן, מפאת אורכה המתארך של  רשימתי אדלג על קטע זה אף שהוא חשוב ומעניין מאוד.

לסיכום, כותב נבות: "מירון וחבריו אחראים להצטמקות הראשונית של הספרות במרחב הציבורי, ולנעילתה כביכול, בכספות האקדמיות של הדיון, גם משהתקיים, כביכול, מחוצה להן, במוספי הספרות או בכתבי-העת.". לדבריו, לאחר שכלאו את הדיון באקדמיה, גם כשהתקיים, דרסו כל אופוזיציה או מחשבה עצמאית, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם. מסיבה זאת הסטודנטים לדבריו של נבות נטו אחריהם ולא נעמדו מולם, פשוט משום שרצו לגמור את התואר בשלום. "הספרות העברית הפכה להיות בשר-מבשרה של בורגנות קישחת, ממורכזת ומדירה, בברכתם ובפיקוחם ההגמוני של גרשון שקד ודן מרון.". השיוך נעשה על פי מיליה, קרבה או הזדהות עם הבורגנות "הנאורה", ודה-לגיטימציה של ביקורת ספרות שאינה משויכת או מוזנת ישירות מהאקדמיה.

אמנון נבות ואני נפגשנו פעם אחת ושוחחנו.

כרוניקה של משבר, סרטו של עמוס קולק

סרטו של עמוס קולק 'כרוניקה של משבר' נעשה בתקופה שבה לקולק לא הייתה עבודה, לא פרנסה ולא רעיונות והוא נאבק כדי לחלץ את עצמו מן המצב המייאש שנקלע אליו. לבסוף נטל מצלמה ותיעד את חייו, נתקל במכורה לסמים בשם רובין והחל לעקוב גם אחריה.

הסרט מאורגן בדרך קופצנית והקו המנחה אותו הוא אסוציאטיבי וקשור לדרך שבה קולק מתבונן באביו וביחסים ביניהם. זה המרכז וממנו הוא פונה ומביט סביבו.

לאורך כל הסרט אנו שומעים, ומדי פעם רואים, את קולק מדבר בטלפון עם מישהו שאין אנו יודעים מי הוא. מדבריו אנו מבינים שמדובר באנשים, שהוא מנסה למכור להם איזה תסריט או פרויקט שהוא עמל להרימו שוב ושוב בלי הצלחה. הוא מדבר גם למצלמה כהמשך ישיר לשיחות הטלפון.

קולק מצלם את עצמו בקלוז-אפ, לעיתים מוגזם עד כדי כך שאנו מבחינים בנימי הדם הקטנים המעטרים את פניו, שערו המקליש והלבן פרוע ומתנשא אל-על. לעיתים הקלוז-אפ סביר ומגיע עד קו הכתפיים. הדרך שבה הוא מצלם את עצמו יוצרת מין אפקט שבתחילה הוא מטריד ועם הזמן הופך לבעל אימפקט חזק שמעורר מחשבה על מה שנקרא "החיים". כמעט ואין אנו רואים את גופו של קולק, למעט כמה קטעים קצרים, אלה ברובם מצולמים על ידי אשתו או בנותיו. רוב רובו של הסרט  נראה ראשו של קולק משייט בין המקומות שבהם הוא נמצא ומבקר, מעין פרוטומה שצפה לה כה וכה ומלווה את הצופה לכל מיני מקומות ומדברת אליו. כשהוא מביט בנו – כלומר כשהוא מביט במצלמה שבאמצעותה הוא מצלם את עצמו – אנו מנחשים שהוא מביט במסך הפלסמה הזעיר שבמצלמת הוידיאו ומבינים שהוא בוחן את עצמו כדי להעמיד את הפריים שהוא מעוניין בו – אנו חשים לנוכח מבטו הקפדני כאילו הוא חוקר ומתעמק באיזה חרק. בקטע אחד בסרט הוא חובש לראשו כובע בוקרים רחב שוליים. כך נעה לה הפרוטומה חבושה כובע בוקרים אפור במסדרון ארוך ארוך באיזה בניין, וברקע נשמעות נקישות המזכירות טיפוף עקבי מגפיים. פניו חמורות הסבר של קולק נראות כפני בוקר קשיש. זהו שוט אירוני במיוחד ובמקרה זה גם משעשע: סרטי הבוקרים האמריקאיים מתארים נווד חמוש הנע ונד בודד בעולם בחיפוש אחר צדק, נקמה, לעיתים הוא בורח מפני הרעים, לעיתים הוא עצמו הרע, לעיתים הוא פשוט רוצה לחזור הביתה בשלום, מחפש אחר חום, אהבה, ובסוף הסרט נעלם באופק כלשהו. גם קולק מחפש בסרטו אחר דבר מה, גם הוא כועס ונע במרחבים בחיפוש אחר פיתרון לחייו. הוא אומר שאין לו חברים, אך הוא גיבור אנטי-גיבורי בעליל: יש לו משפחה שזקוקה לו ובנות שאוהבות אותו והוא אותן, הוא לא קשוח והוא אפילו לא מנסה להציג את עצמו כך.  הוא די יורד על עצמו ואפשר לומר שאפילו לועג לעצמו, מבקר את עצמו, מתוודה, וכל אלה בלי שמץ של רגשנות או זיוף, אבל עם כל התשוקה, המצוקה, וחוסר המנוחה והייאוש שמאפיינים גם את מסעותיהם של הבוקרים הקשוחים שנעים בעקבות גורלם.

'כרוניקה של משבר' הוא סרט שלמעשה מתעד את האַיִן. האַין שהולך ונפער בחייו של עמוס קולק. אביו מתאיין לפני עיניו ולפני המצלמה. הוא זקן מאוד וכבר לא זוכר טוב מה קורה וקרה ואפילו לא תמיד את בנו. גם רובין שהוא נמשך לצלם אותה מתאיינת בכל רגע נתון שבו היא מצולמת. בכל קטע שבו היא מופיעה היא מתאיינת לפני עינינו, ועם כל העצב והחמלה שהיא מעוררת בנו הרי שהנחישות שבה היא מתמסרת לסמים כה גדולה שאנו תוהים, מי מן השניים ימות ראשון: טדי קולק או רובין המכורה. אמנם קולק מנסה לשוחח איתה על הסמים ושואל מדוע היא לא מפסיקה, בדיבור רפוי בחוסר אונים, הוא מנסה לשכנע. אבל דבריו נופלים על אוזניים סתומות. ואנו מבינים בשיחות שקולק מנהל בטלפון וממה שהוא מספר לנו, שרובין היא כמו התגלמות של דמויות הנשים מסרטיו הקודמים, הוא עצמו מבין זאת רק לאחר שכבר נקשר אליה, אלא שהפעם ה"דמות" היא אישה אמיתית, שמתאבדת בעצם חייה. למעשה קולק מתחיל להיפרד מרובין מיד כשהוא מתחבר איתה.

הפרידה מאביו הישיש שזכרונו דועך, היא האין העצום מכל המאיים על עמוס קולק. הוא גם נפרד מניו-יורק, כי המשפחה החליטה לחזור לארץ. העיסוק ברובין נראה לעיתים כבריחה מחייו היגעים, אבל אז מתברר שגם היא עצמה מתהווה כבור שנפער. והסרט מתפתח ומתקדם תוך שקולק מתבונן ומנהל ספירת מלאי על מה שיש לו ועל מה שאין לו בחייו. כלומר תוך שהוא מנהל כרוניקה של חייו, נולד סרט שעוסק בשאלות הקיומיות הגדולות, אף שהוא סרט נטול שיאים רגשניים או דרמתיים. הסרט כשמו כן הוא: כרוניקה, רשימת מצאי.

העניין המרתק והמעניין ביותר בסרטו של קולק, היא העובדה שקיימת בו הכרחיות, על אף מבנהו שכביכול מעורפל ועל אף שהוא נע כאילו בסתמיות. ההכרחיות הצליחה לחמוק ולהתמקם בסרט אולי מפני שבאמת לא הייתה לו ברירה והוא היה זקוק לו. זה היפוך מוזר (ומרתק לכשעצמו) למה שקורה בדרך כלל בנוף הקולנוע הדוקומנטרי.  עבור רבים מן הבמאים הדוקומנטרים, בארץ ובעולם,  עשיית סרט היא גם פרנסתם. מתוך כך צפה ועלתה מגמה (של חלק מן הסרטים) שאני מכנה אותם סרטי ה'מחפש נושא'. מה שמאפיין את סרטי ה'מחפש נושא' הוא העדר ההכרחיות שבהם. במאי שמתפרנס מעשיית סרטים דוקומנטריים מחפש כל הזמן נושא לסרטו הבא. לעיתים די קרובות אפשר לחוש ולראות – בין השורות – בין אם הנושא מעניין או לא, בין אם העיסוק בו חסר להט או נעשה בלהט יתר, שאין בסרט הכרחיות, משום שלא נעשה מתוך מנגנון פנימי שנובע משורש הנפש של הבמאי, שרצה לומר משהו לעולם, באמצעות דמויות הסרט ועולמם. משהו שנוגע לנפש האדם באשר הוא אדם, משהו שנוגע ביסוד הקיומי של חיינו.

אבל חוסר הברירה הוא לא הסיבה שבגללה ההכרחיות נמצאת בסרטו של קולק. אדם יכול לעשות סרט מחוסר ברירה ולא תהייה בו טיפה של הכרחיות. ההכרחיות היא הסיבה שבגללה הסרט מעורר בנו רושם שהעולם זקוק לו, חיכה לו, שהוא חדש, שהוא מספר משהו ישן בדרך חדשה. ההכרחיות בסרטו של קולק נובעת מן החומרים שמהם עשוי סרטו ובעיקר, מהדרך שבה הוא עיבד את החומרים האלה לכדי סרט אחד ואחיד.

הדרך שבה הוא עיבד את החומרים היא כאמור הכרוניקה. הכרוניקה מאיינת את המאורעות ואת הדרמות מתוך הסרט, היא מוציאה את עוקצם ומניחה רק עובדות. דרך זו מתיישבת עם בדיקת ה-מה יש ומה אין בחיים, שעורך קולק לעצמו. כך נוצר מצב שהסרט אומר על החיים שני דברים שלכאורה מתנגשים. אחד, הוא אומר שהכל זורם, ושניים, הוא אומר שמה שיש יש, ומה שאין אין (הרקליטוס ופרמנידס). לא במילים נאמרים דברים אלה, זו הרגשה שנובעת מתוך תמונות הסרט; וזהו הישג בפני עצמו, שמחשבות מופשטות עוברות באמצעות תמונות קונקרטיות מתוך חייו של הבמאי. מבחינתי אין סתירה בין השניים ובכל מקרה מדובר ברוח הדברים ולא במאמר מפורש.

בנוסף. סרטו של קולק יוצא דופן במובן מאוד מסוים. הקולנוע, וגם זה הדוקומנטרי, המיינסטרימי בעידן הפוסט, הוא קולנוע של ייצוגים. כל מקרה המסופר בו הוא מקרה פרטי של: תופעה, פלח ציבור, מגמה וכדומה. כמובן שבעצם היצירה של סרט, סיפור, רומן וכו', עצם הבחירה, בסיפור כזה ולא אחר או בדמות כזו ולא אחרת, יש בה סוג של ייצוגיות של משהו לכשעצמו. אלא שהקולנוע היום, בניגוד לזה שבעבר, עוסק בייצוגים תרבותיים באופן מכוון ומובהק. סרט, בין אם דוקו ובין אם דרמטי, שאינו עוסק בייצוגים, הוא סרט המספר סיפור פרטי על אדם כלשהו. אם מדובר בסיפור אישי הרי שמדובר בסיפור אישי על אדם פרטי; אם מדובר בסרט אפי, מדובר בסיפור פרטי בסרט רחב יריעה. אלו סיפורים פרטיים על אנשים וגורלם. העניין בסרטים אלה נובע מעצם העובדה שיש בו נגיעות וגילויים על מצבו של האדם, נפש האדם, וגורלו. היום הקולנוע ברובו, וגם ברוב הסרטים הדוקומנטריים, הוא קולנוע של ייצוגים, ואין בו הצגה של סיפורים פרטיים, אלא רק כחלק וכייצוגים של תופעות, מגמות וכדומה – כלומר, מקרה פרטי של. ההתעסקות היא לא בסיפור הפרטי, גם לא בסרטים שנקראים ונחשבים לאישיים, אלא באפיונים הייצוגיים של מקרים פרטיים אלה, כמייצגים תופעה או מגמה או תקופה וכדומה. הקולנוע הישראלי עוסק בכל מיני ייצוגים של הישראליות על כל גווניה, והמגמה משתנה מתקופה לתקופה: מהתעסקות בייצוגים בעלי גוון חברתי, לגוון פוליטי, סרטי שואה למיניהם ולצורותיהם,  סרטי "הסכסוך הפלסטיני" שעוסקים בכיבוש, ועוד ועוד. כך גם הקולנוע הדוקומנטרי בחלק גדול ממנו. ההבדל בין שתי גישות אלו הוא עצום וקשה עד בלתי אפשרי לדון בו על רגל אחת.

מן המובן הזה סרטו של קולק בהחלט יוצא דופן. סרטו הוא סרט אישי והוא לחלוטין אינו עוסק בייצוגים תרבותיים. אף שקולק הוא בנו של טדי קולק שהוא מעוז ישראלי מוכר, ולא רק בארץ אלא גם בחו"ל, הסרט אינו עוסק בייצוגים של ישראליות כלשהי. זהו סרט אישי שמספר סיפור פרטי ביותר והעניין שבו נובע מן העובדה שהוא נוגע בשאלות יסוד קיומיות.

הכוח של הסרט הוא בזה שאתה כצופה מוצא עצמך חושב על הקשר אב-ובנו (ואתה שוכח לחלוטין שמדובר בטדי קולק הפרסונה). מעטים הם בנים או בנות שנולדו לאבות שהיו דמויות ציבוריות, והמבט הזה מתאפשר רק בזכות העובדה שקולק מתעד את אביו באופן נפרד לגמרי מדמותו הציבורית. אף שהוא מזכיר זאת ומדבר על כך ומראה תמונות מעברו, הוא עושה זאת מנקודת מבטו הפרטית ביותר כבן שלו, מנקודת מבטו כילד. הוא מקלף אותו לחלוטין מדמותו הציבורית. אנו צופים בישיש שהוא כדרך כל הישישים, כל אדם. כלומר יש לנו כאן: כל אדם ישיש וכל אדם בנו, שנפרד ממנו.

יש לי הרגשה שהסרט יעמוד עוד שנים רבות על המדף ויזכה לחיים ארוכים. אולי יש כאלה שעוינים את העובדה שקולק חשף כך את אביו, שיידברו על הנרקיסיזם שלו. להערכתי הסרט יעניין עוד שנים רבות וישתבח עם הזמן כמו ששבר זכוכית שזרוק באפיק נחל שוצף מתלטש עם השנים.

אני עצמי נזכרתי, בעקבות הסרט, במאמר המפורסם של אנטוניוני (הלגה קלר 'עולם בדים') שבו הוא מתאר אירוע שקרה בחוף הים – גופה צפה במים – שהתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. במאמר הוא מתאר בפרוטרוט את כל האירוע ומסיים ואומר: "היו אלה ימים גדושי קוצר-רוח ושעמום. וחדשות ממלחמה שקפאה באותו מקום אבסורדי הקרוי קו מאז'ינו. נניח שהיו מטילים על מישהו לעשות קטע של סרט על מאורע זה ועל הלך-נפש זה. אני הייתי מנסה תחילה לסלק את המאורע הממשי מן הבמה ולהשאיר רק את התמונה המתוארת בשורות הראשונות. נראה לי שבחוף הים הלבן הזה, בדמות הבודדת, בדומיה – אצור כוח-השפעה עצום. המאורע אינו מוסיף כאן כלום ולא-כלום …  אבל הריקנות האמיתית, אי-השקט, החרדה, הבחילה, התנוונותם של כל הרגשות והתשוקות הנורמליים, הפחד. בכל אלה חשתי …. באַיִן הזה שלבש צורה סביב נקודה שחורה.".

נכון, קולק הוא לא אנטוניוני, אבל אני חושבת שהוא עשה צעד משמעותי בכיוון החזון הזה. אמנם יש פה ושם פספוסים, בעיקר ברגעים שבהם נראה שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות. מצד אחד מאוד מרענן לראות סרט דוקומנטרי של במאי שלא נופל מתוך רצינות יתר על עצמו ועל מושאי הצילום שלו וזה חשוב, אבל מצד שני, יש מעט זליגה לכיוון הרשלנות שנובעת כאמור מתוך אירוניה עצמית שלעיתים מוגזמת על גבול הסרקאזם. בנוסף. בסוף הסרט, בצילומיה של רובין מופיעים מוטיבים שיש בהם דרמטיזציה שלא מתאימה למנעד הסרט ונראה כמו התקף לא ברור. אבל כל אלה שוליים לעומת ההישג. אני אמנם לא מכירה ולא ראיתי את סרטיו הקודמים של קולק ואין לי מושג איזה סוג של במאי הוא על פי סרטיו אלה, מה הסגנון היומרה השאיפה – אבל אם אפשר לשפוט לפי הסרט הזה, נראה לי שהוא עשה קפיצה רצינית. אם הוא ימשיך בקו הזה, החמור, הנוקשה, הקשוח שלא מוותר על השאלות הגדולות שמציקות לו, הולך להיות מאוד מעניין איתו בעתיד.

ג'אן או ג'נון, שד ושיגעון, סרטו של ממדוח אפדילה

שד ושיגעון של ממדוח אפדילה הוא סרט מקסים ויפהפה. הסרט משעשע ומצחיק ועם זאת רב-רובדי ובעל אמירות ומשמעויות מעניינות. הסרט זכה בפרויקט "קריצה  דוקומנטרית" (אפשר לקרוא כאן על כך) שהוא יוזמה מעניינת ומבורכת לכשעצמה. הסרט לכאורה קליל, וכיף לצפות בו, ויחד עם זאת, הוא מרפרר להרבה סרטים בהיסטוריה של הקולנוע ושזור במוטיבים רבים, ובנוסף, יש בו התייחסויות לחברה ולמסורת הערבית.

בסוף הצפייה בסרט נזכרתי, איך בשנה א' סמסטר א' בחוג לקולנוע באוניברסיטה, ג'אד נאמן אמר לנו באחד השיעורים, שהדרך הטובה ביותר לדעתו לגלות עד כמה סרט  הוא טוב, היא לצפות בו כשעייפים מאוד. ובכן. זה מה שקרה לי עם סרטו של אפדילה, בלי שהתכוונתי. בסרטו שד ושיגעון נתקלתי כשאני עייפה. הצצתי בטלוויזיה לראות מה הולך בה, רק לרגע, כדי לכבות אותה וללכת לישון, ונתקלתי בשד ושיגעון והתמגנתטי אליו לחלוטין. לא יכולתי לפרוש. התעוררתי לגמרי וראיתי את הסרט עד הסוף. הסרט עשוי ביד חזקה ועם זאת קלה, יד אמן. מלא קסם, הומור ווירטואוזיות. הסרט מורכב אך עשוי כמו בקלילות, ביד בוטחת המעבירה אותו בתוך המבוך שבו הוא מתנהל, בין כל הסימטאות והפניות שבהם הוא נוסע, לעיתים כמו ברכבת הרים, והמעברים חלקים וזורמים.

בסרטו עובר אפדילה תהליך. הוא חוקר את פשר האמונה שבה מחזיקים אביו ואימו בשדים; ומתוקף כך עולה עניין מקומם של השדים בתרבות בחברה הערבית. עניין זה עולה  באופן עדין, לא כאיזה נושא כבד ומעיק, ובכל זאת בלי טשטוש ובבהירות. הדרך שבה האמונה בשדים מתבררת, הקלילות ועם זאת הרצינות, נובעים מכך שממדוח אפדילה מציג את סרטו כמו במשחק יצירתי שהוא משחק עם עצמו, עם אחיו, עם אביו ומשפחתו, ואיתנו, עם הצופים. זהו כישרון מיוחד ויש בו את היכולת להכיל סתירות פנימיות בדרך של אמפטיה אינטליגנטית.

ממדוח אפדילה מצוי בקונפליקט, וקונפליקט זה הוא ליבו של הסרט: האם ללכת שבי אחר האמונות הללו או לאחוז בעמדה ודעות מתקדמות יותר שיונקות מן המדע, עמדה שאחיו מחמוד אוחז בה ומנסה לשכנע גם את ממדוח ללכת בדרכה. הסיבה שבגללה נכנס ממדוח אפדילה למצוקה הזו, היא שאינו חש בטוב. בכל לילה הוא חולם אותו חלום מפחיד, שחוזר על עצמו, ומתעורר עם לחץ בחזה ומועקה. בנוסף לכך, או או אולי ליתר דיוק, משום ש-הקריירה שלו דועכת. בעת לימודי הקולנוע (ממדוח אפדילה למד קולנוע בסם שפיגל) זכה אפדילה להצלחה רבה; אבל כעת הוא מובטל, לא עושה סרטים וההצלחה נראית רחוקה. אפדילה מתכנן את "הקמבק" שלו, ומכריז על כך מדי פעם, בקול גדול ובאירוניה רבה, אבל הלחץ בחזה והחלום המפחיד חוזרים ומפריעים. הוא מתחיל לחשוש לבריאותו – אף שאינו מפסיק לעשן – ומתחיל לבקר אצל כל מיני רופאים ומרפאים. אחיו טוען שהוא בריא לגמרי, וממליץ לו לעשות קצת ספורט, כושר.

הסרט עצמו הוא פסיפס צבעוני ועשיר המתאר את התהליך שאפדילה עובר תוך שהוא שואף לתוכו את אווירת טירה ושכונותיה, ומציג הווי חיים שמסורת ומודרנה שזורים בו זה בזה. המבט שממדוח אפדילה שולח אל החברה הערבית המסורתית אינו שופט. זהו מבט אוהב ומחויך. יש בו אירוניה רבה ולעיתים מתנוצץ גם שמץ של גיחוך בחיוך, בעיקר במפגשים ובשיחות עם אחיו מחמוד, אך זהו גיחוך סלחני והחיבה לעולם לא נעדרת ממנו. מורכבות המבט הזה לכשעצמה מרעננת ומעניקה הנאה בעת הצפייה.

עולים על הדעת סרטים רבים שנעשו בעבר, איתם הסרט מתכתב; ההיסטוריה של הקולנוע נוכחת במעמקי הסרט והתכתבות זו מעשירה אותו מאוד.  מוטיבים מסרטיו של אמיר קוסטוריצה למשל, ופליני (ובכלל הניאו-ריאליזם האיטלקי). אלא שלא רק לסרטים אלה מרפרר אפדילה. בחדרו, שהוא מכין אותו לקראת "הקמבק הגדול" הוא תולה פוסטרים להשראה. אחד מהם, במרכז הקיר, במקום הבולט ביותר בחדר, הוא פוסטר של סרטו של קיובריק "הניצוץ". בפוסטר נראים פניו של ג'ק ניקולסון בהבעה החייתית המפחידה המפורסמת מתוך הסרט, ופרצוף זה ניבט במשך כל הסרט מן הקיר שבחדרו של אפדילה. אפדילה עצמו מתייחס בדבריו בסרט לפרנקנשטיין. וחלומו, שהוא סרט בתוך סרט (כמו סרט  נוסף שהוא מביים במהלך הסרט ונראה גם הוא בתוך הסרט)  מעוצב כסרט אימה: סרט אימה גנרי ומגוחך שמכיל את כל הדימויים הצפויים ואת כל הקלישאות (שמוצגת כקריטורות) ונערך בעריכה הכי טיפוסית לז'אנר זה (וגם כזו שאופיינית בז'אנרים אחרים כאילו אכספרסיביים ו"אמנותיים") סרט שכמו שיצא מבית-יוצר דיגיטלי גנרי, והוא אמירה אירונית ומצחיקה מאוד לא רק על סרטי אימה אלא גם על קליפים וסרטי פסבדו-אוונגרדיים. חוץ מזה, הסרט-חלום אימה מרפרר, באמצעות ההתעסקות בחלום ובכאבי הלב, לסרטי אדם זאב ואיש הזאב.

אפשר לומר שמבחינה פסיכולוגית וחברתית, עולות בסרט כמה שאלות על מסורת, יחסי אב ובן ומשפחה, ובעיקר על אמונות תפלות ופוסט-מודרניזם, שיצר את הניו-אייג', המשלב מיסטיקה ומודרניות. מצד אחד, יחסו של אפדילה להוריו הוא יחס של אהבה וכבוד. הוא קשור אליהם בקשר חם ואמיתי. ואגב. גם הם, כמו כל בני משפחתו,  ניחנים בחוש הומור וקסם אישי בדיוק כמוהו (כל בני המשפחה מאוד יפים ופוטוגניים, אגב, כמו ממדוח עצמו, שלו פני תינוק מיוחדים). מצד שני נראה שהכבלים המשפחתיים והאמונות בשדים מחניקים את אפדילה והוא מנסה להתמרד בהם ולבנות את עצמאותו, בלי להפר את הנאמנות המשפחתית ובלי לפגוע בבני המשפחה. מצד שלישי, קיימת האירוניה והפקפוק באמונות התפלות וכן מנצנצים הרמזים שאפדילה שותל בסרט, על השפעותיהם של אמונות אלה על הילדים על הדרך שבה הם, וגם הוא בילדותו, גדל בצלן; אחיו מגחך על אמונות אלה וטוען שבחברה הערבית אי אפשר לדבר על בעיות פסיכולוגיות או פסיכיאטריות ולא יעלה על הדת לשלוח מישהו לטיפול, ומסיבה זאת הם נעזרים בשדים. הוא מנתח את דרך הריפוי בעזרת האמונה בשדים באופן מבריק ויפה. מצד רביעי נמשך אפדילה לעולם השדים המיסטי רב העלילות הצבעוני והוא מוצא בו דרכים מעניינות אל עצמו.

כפי שכבר עלה מדבריי, הויזואליות של הסרט חזקה ויפה. הסרט הוא פסיפס עשיר וקליידסקופי. אפדילה מסיים את הסרט בקלוז-אפ של פניו. הפריים האחרון מצולם לאחר שאפדילה מספר לאביו את חלומו בנוכחות כל בני המשפחה. האב שואל אותו שאלות ומסביר את החלום. אחר-כך אפדילה מכריז שהוא נרפא. אביו טיפל בעבר באנשים שנרדפו על ידי שדים, והוא מספר על כך, שהצליח להוציא מהם את הדיבוק והם נרפאו. לאחר שאפדילה מכריז שנרפא הוא מביט אל המצלמה מהצד, מהכתף, במבט עמוק אל תוך העיניים של הצופה, בפריים כהה משהו ואפלולי הסגור על פניו. וזה הפריים שסוגר את  הסרט.  בשעה שהוא מביט מכתפו הצידה אל תוך המצלמה, במבט העמוק, הוא נראה מחויך ומחייך ועם זאת מקרין משהו נוסף והלב מנתר, כי יש במבטו שמץ של אופל. מין איש זאב בעור של כבש. אגב, לכבש יש תפקיד מרכזי בסרט. המון אסוציאציות נולדו וקפצו בי למראה הפריים החזק הזה שסוגר את הסרט; ואני רוצה לציין אחת מהן החזקה ביותר שעלתה בי. נזכרתי בבכחוס של קראווג'יו (Caravaggio). קראווג'יו צייר שני בכחוסים: אחד בכחוס החולה, זה בכחוס רדוף השדים.  והשני בכחוס אל היין היפה, הבריא, אוהב החיים.

.

לואי ת'רו והמתנחלים

לואי ת'רו עושה סרטים על אנשים שהם בגדר "תופעות", על קבוצות או פרטים יוצאי דופן. הוא מתמקד במספר אנשים ודרכם פותח את זווית הראייה, אל המציאות שבתוכה חיים אנשים אלה. המבט שהוא שולח אל המציאות הוא מבט אנושי.

לואי ת'רו מצליח לעמוד מול כל אדם באשר הוא ולשוחח איתו, לא רק במה שנקרא גובה העיניים, אלא גם בדרך קלילה, נטולת גינונים ועם זאת מנומסת, בלי לפגוע בכבודו, גם אם הוא אדם שמעשיו, או אמונותיו, לא רק מנוגדים לאלו שלו, אלא אף דוחים אותו לחלוטין, בלי שהוא מנסה אף בשמץ להסתיר זאת. ת'רו מצליח לשאול את השאלות הכי ישירות בדרך ישרה לגמרי ועם זאת בעידון בריטי לא מצועצע. הוא מצליח לתקשר ולנהל שיחות מעניינות ונינוחות למדי עם אנשים אלימים, גזענים, טיפוסים מלאי כעס וקיצונים מכל סוג שהוא, בלי לעורר מהומות, מתוך כבוד בסיסי לזולת, כל זולת שהוא; וגם אם הוא מעורר אנטגוניזם בבן שיחו, הרי שהדיאלוג מתנהל בשקט מכובד שכזה: ת'רו במבטא האוקספורדי שלו והאחרים בדרכם, משוחחים ומתבוננים איש בזולתו.

המצלמה מביטה בלואי ת'רו לא פחות משהיא מביטה בבן שיחו. המצלמה מתעדת אותו באותה מידה שהיא מתעדת את בני שיחו גיבורי הסרט. זמן המסך המוקדש לת'רו לא קטן מזה המוקדש למרואיין. ת'רו נראה בסרט כטייל חוקר, והוא מוצג ללא שום קישוטי כוכבות מאדירים, מצולם בספונטניות, כאחד מן הגיבורים שהסרט עוקב אחריהם, משום  שת'רו הוא אחד מגיבורי הסרט, בכל סרטיו, לא פחות מן הדמויות המרכזיות שהוא חוקר ומתעד.

למעשה, ת'רו הוא הגיבור המרכזי אשר דרכו אנו רואים את המציאות המוצגת. הוא המתווך הבלעדי. ת'רו רואה ומגלה את העולם ואת התופעות האנושיות שהוא חוקר באמצעות גיבוריו, ואנו הצופים רואים ומגלים את העולם באמצעות ת'רו.

לדעתי, איש לא יכול להחליף את ת'רו במעשה התיווך המיוחד שהוא עושה. אני נזכרת בכל מיני סרטים ודוקומנטריסטים ויכולה לרפרר לכל מיני יוצרים בעבר, שכפי הנראה ת'רו הושפע מהם וקיבל מהם השראה, אבל זה יהיה חסר-טעם. מפני שת'רו פיתח שפה שייחודית רק לו וחד פעמיותה מוחלטת, כפי שחד פעמיותו של כל אדם מוחלטת כאן על פני האדמה.

חלק ניכר מסרטיו הן סדרות בנות כמה פרקים ורוב סרטיו עוסקים בנושאים מורכבים, המציגים מציאות אנושית חברתית רבת פנים וסתירות. בכל סרט וסרט מבצע ת'רו פירואט מסובך בדרך שבה הוא מציג את הסיטואציה שלפניו ואת דמויותיה; והוא מצליח לעשות זאת במשך שנים בלי לאבד את הסקרנות ואת הכנות שהם מהמרכיבים הבסיסיים ביותר בסרטיו.

לפני הכל יש להתמקד ולהצביע על הסקרנות הבלתי נדלית של ת'רו. הסקרנות הזו היא מרכיב כל כך חיוני ורענן בכל סרט שלו, המאפשרת ביטוי עשיר של האדם איתו הוא נפגש ועמו הוא יוצר את האינטראקציה. זו סקרנות סוחפת שיוצרת בגיבוריו נכונות להיפתח. בזכות הסקרנות גיבורי הסרט מתקרבים אל ת'רו, ואם אינם, הרי שהסקרנות מצליחה לגרות אותם ולאתגר אותם. באמצעות הסקרנות של ת'רו אנחנו חשים את דמויות הסרט בשר ודם, בין אם הם פושעים, שחקני פורנו, דתיים קיצוניים, מנתחים פלסטיים, גזענים, אסירים, הורים לילדים חולים. הסקרנות מציבה אותם לפני הצופה קודם כל כבני אנוש. היא מדגישה, לפני הכל, את אנושיותם. על ת'רו ניתן להחיל ללא ספק את משפטו המפורסם של טרנטיוס, "אנוש אני, וכל דבר אנושי אינו זר לי". וזהו הרושם החזק הראשון העולה מסרטיו.

לצד הסקרנות שת'רו מגלה, עולים בו גם רגשות, כמו לעיתים רתיעה, או זעזוע, המציפים את פניו; שלל הבעות פניו העולות באופן ספונטני ומתועדות, לנוכח המתחרש או לאור דברי המרואיין, לצד הדרך המאופקת שבה הוא ממשיך בראיון ובצילום ההתרחשות, הם המרכיבים הנפלאים של הפָּלֶטָה אשר באמצעותה הוא מצייר את הסרט ואת סיפורו. כשאנו צופים בו, בהבעות פניו המגיבות, אנו צופים בפרשנות שלו למציאות אותה הוא מציג.

אחת ההבעות שעולות על פניו תדיר, אף שחזה כבר בהרבה מופעים של המין האנושי, היא הפליאה, אחותה של הסקרנות, ובמקרה של ת'רו: פליאה באקצנט בריטי משועשע-מהוקצע (השעשוע הוא פריט בריטי נרכש-עד-כמעט-גנטי לדעתי). לעיתים מתלווה לפליאה צחוק משועשע, כאשר המרואיין או אחד מגיבורי הסרט אומר משהו חסר הגיון, או חריג מאוד בהגיונו הביזארי. כמו למשל באחד הקטעים – יש רבים כאלה – בהמתנחלים, שבהם פונה ת'רו ליוני, האחראי על ביטחון המתיישבים היהודים בחברון, במהלך סיור "תיירותי" של ישראלים ויהודים אמריקאים בסמטאות העיר. הסיור מאובטח על ידי צה"ל עד תום מכף רגל עד ראש: חיילים בקסדות מכוסות ביוטה-חאקי של הסוואה על ראשם, שכפ"צים ורובים בהיכון. ת'רו מעיר ליוני, בשעה שמדריך "הטיול" מספר על ההיסטוריה של המקום (במשך שנים חיו יהודים בחברון וכו'): "קצת מתוח, לא?", הוא אומר בחיוך. יוני כמובן מכחיש מיד ואומר שהוא "בכלל לא מתוח". הצחקוק הרענן המשועשע, המתפרץ בטבעיות מת'רו, אומר יותר מאלף מלים. למול הכחשתו של יוני אנו רואים את החיילים עם השכפ"צים מכתרים את ה"תיירים", אוחזים ב-אם 16 שמונח על גופם באלכסון, עומדים בפישוק, בנוח,  כמעט חייל על כל "תייר", בעוד הפלסטינים עומדים מנגד, מציצים מהחלונות, מביטים בקבוצה שהגיחה אל שכונתם. אפשר לחוש בשקט הדרוך. לבד מדיבורו של המדריך לא נשמע דבר. הסיטואציה נראית סוריאליסטית.  יוני לא חושב שהאירוע סוריאליסטי, אבל הוא נראה נבוך. ת'רו מחייך בהבנה ואף באמפטיה. הצחוק הקטן שלו הוא סרט בפני עצמו. כשת'רו צוחק, צחוקו אינו לגלגני בשום פנים. לא זכור לי אפילו צחוק אחד לגלגני מצידו, בשום סרט. זהו צחוק משועשע בעליל, פשוט משום הגיחוך הבולט של ההכחשה.  באמצעות הצחוק אנו מזהים את השקר של יוני בברור ובבהירות. הצחוק של ת'רו מסמן: שימו לב איך הוא מכחיש ביודעין ומשקר ושנינו יודעים זאת. ואף שאין בצחוקו שמץ של לגלוג יש בו כמובן יותר משמץ של גיחוך, אם כי סלחני. לעיתים די קרובות ת'רו מצחקק או צוחק את הצחוק המשועשע-מגחך-סלחני הזה בסרטיו, במיוחד כשהוא נקשר לאנשים אותם הוא מתעד וכאשר הם
מתחבבים עליו. אז מופיע הצחוק החביב משועשע, ברגעי הכחשה ושקר בוטים במיוחד. כשבן שיחו מגלה התנגדות עוינת כלפיו, או מתנהג בשנאה וחשד, ת'רו לא צוחק, וחיוכיו אז קרירים ונראים כמבוכה המתעקשת לשמור על איפוק ונימוס בסיסיים. הצחוק המשועשע הוא איתות לצופים שקיימת כאן איזו הבנה משותפת, אף שבן השיח לא ממש, או לא בכלל, מודה בה. במקרה זה, נראה שיוני המתנחל החברוני עורר בת'רו סוג של אמפטיה. האמפטיה שת'רו הקרין כלפי המתנחלים הולידה מבט מעניין. אמפטיה של זר המזהה בהם עיקשות רוויה בסבל. לרגעים היה נדמה לי שת'רו כמעט חומל על המסכנים, שבחרו לחיות כך, לבזבז את חייהם, למרר כך את חיי ילדיהם, את חייהם של הפלסטינים, את חיי כולנו. אלא שלצד זה, ת'רו חזר והזכיר, כביכול על דרך השאלה, גם למתנחלים עצמם, שללא צה"ל ובלי ההגנה שהוא מספק, הם לא היו מחזיקים מעמד במקום.

למעשה, ת'רו מבצע בסרטיו תרגיל מורכב, והוא עושה זאת בקלות ובווירטואוזיות, כמו אחד שעבורו הדבר טבעי ולא דורש כל מאמץ. בזמן הצילום, בשעה שת'רו מציג לפנינו את המציאות שהוא מתבונן בה, הוא מודע למצלמה ועם זאת מתעלם ממנה לחלוטין. אנו הצופים, בעת הצפייה בסרט, עדים לסתירה הזאת. אבל לרגע לא עולה על הדעת  המחשבה שמא ת'רו "שכח מהמצלמה", או שאולי הוא מתמרן עצמו מולה, כמו למשל בעת צפייה בתוכנית מציאות כלשהי. זאת משום שהתנהלותו טבעית מאוד; הוא לא נראה ככוכב או כאחד שמנסה לעשות מעצמו כוכב. לצופה ברור ללא צל של ספק שת'רו מודע למצלמה וכי היא אינה משחקת עבורו תפקיד והוא לא מתעניין בה. המצלמה עצמה ערה ביותר וגם לה תפקיד בסרט והיא נוכחת ביותר. אך ת'רו אינו מתייחס אליה. היא בשלה והוא בשלו, מביט ומרוכז בנעשה סביבו.

כך נע ת'רו במרחב-זמן שלפניו ולפני הצופה, כשתגובותיו הן הסימנים שאחריהם עוקב הצופה. הבעות פניו מבטאות את מה שמתרחש בתוכו, בחופשיות, ללא משוא פנים, ללא התנצלות, ללא בושה ועם הרבה מבוכות, אי נוחות, סלידה, שעשוע וחיבה, חום וחשש ולעיתים ממש רתיעה. ובה בעת, הן משקפות את הנעשה מחוץ לו, במציאות החיצונית לו. כלומר פניו הן פני הסרט. פניו משקפות את המשמעות הפנימית של הדברים המתרחשים, של הנעשה בסיטואציה החיצונית. באופן כללי, אפשר לומר שת'רו לא מדבר הרבה בסרטיו. הוא מתעניין, בנימוס בריטי נינוח למדי. שואל שאלות. נוכח. הסקרנות הרבה, האמפטיה וההומור שבו, ניבטים מפניו האינטליגנטיות. ת'רו הוא איש נעים הליכות. ולנו הצופים קיימת תמיד התחושה ש"אנו מבינים" מה הולך לו בראש, גם אם אנחנו לא תמיד בטוחים ותוהים, על מה הוא חושב בעת שהוא מדבר עם זה, או מתווכח בעדינות רבה עם זה. הוא לא מבטא את דעתו במפורש אף פעם, לעולם לא באופן ישיר ולעיתים רחוקות בעקיפין.

כלומר הדרך שבה לואי ת'רו נע מול המצלמה מורכבת מסתירות מעניינות שמתקיימות אצלו ללא קושי: ת'רו שחקן ועם זאת אינו משחק דבר, אלא מתנהג בטבעיות ברורה לעין. הוא מעודן וישיר ביותר. מכבד את הזולת ללא יוצא מן הכלל ועם זאת פרובוקטיבי, אך לעולם לא בדרך פוגעת. הגבולות תמיד ברורים מאוד. ותמיד נוצרת ההזרה, בדרך שבה הסרט מציג את סיפורו ואת דמויותיו. בזכות מרחק ההתבוננות שממנו משקיף ת'רו על הנעשה, ובשל הכבוד והמרחב שבינו לבין דמויות הסרט.

לואי ת'רו  הוא מספר קולנועי מהמדרגה הראשונה והוא מצליח לעורר בנו מחשבות ושאלות ותהיות, ולהסתקרן ולהתבונן באנשים אותם הוא מציג לפנינו באופן מרתק. הוא מבצע משימה תיעודית מסובכת שמצליחה מאוד, והרבה בשל אישיותו המיוחדת. נראה לי, שכדי לעשות זאת בהצלחה כה גדולה, צריך קודם כל להיות לואי ת'רו. הרבה מן היכולות המורכבות הללו טמונות בעצם אישיותו ואופיו של ת'רו.

בסרט המתנחלים ביקר ת'רו אותנו כאן באזור, בגדה המערבית. אז איך המתנחלים יוצאים מהסרט הזה? ובכן: קודם כל הם יוצאים כעוד חבורת מטורפים מוזרה שלואי ת'רו רצה להעמיק בה חקר ולהבין. לדעת מה איתם, למה הם "כאלה". כמו למשל בסרטו הנהדר המשפחה השנואה ביותר באמריקה –  America's Most Hated Family. ומאחר שת'רו מגיע מחו"ל, מבריטניה, ומביט בעיניים של זר, ההזרה הקיימת גם כך בסרטיו,  מורגשת, לצופה הישראלי, כפל כפליים, ומעלה תחושה כבדה של עולם עמוס ומלא גוונים וביניהם גם אלה: "המתנחלים המטורפים"; ומבצבצת מין תובנה, שעבור המתנחלים כנראה לא מאוד נוחה,  שאנו לא במרכז העולם. שהמוטרפות המתנחלית גם היא לא במרכז העולם. ולאלה שמכירים את סרטיו של ת'רו, שמתעד טיפוסים רבים של יוצאי דופן בארצות-הברית, המתנחלים נראים כמו עוד כמה קריזיונרים,  לצד שורה של קריזיונרים אחרים. אלא שאז אנו נזכרים בהדגשות החוזרות ונשנות של ת'רו במהלך הסרט, על כך שצה"ל מגן על המתנחלים וכי בלעדיו הם לא היו מצליחים להתקיים באזור. ומי שחי כאן יודע זאת מכבר: שהמתנחלים "המוטרפים" הם הקונצנזוס בישראל.

אכן,  סרט מייאש. זהו סרט פסימי. כך גם אומר ת'רו בראיון ברדיו בי.בי.סי. המתנחלים יוצאים קיצוניים מאוד, ות'רו לא נפגש אם הקיצוניים ביותר הקיימים, כפי שהוא עצמו מציין בראיון, וכפי שכל ישראלי יודע. השנאה של הפלסטינים נראית חסרת תוחלת ותהומית. הסכסוך נראה בלתי פתיר. שגעונם של המתנחלים נראה נוקשה וקשיח ובלתי חדיר. הדרך שבה צה"ל מגן עליהם ותומך בהם נראית מוחלטת הרמטית ובלתי ניתנת לשינוי. הפלסטינים נראים מנוצלים באופן בלתי נסלח והם נראים בלתי סלחניים וזועמים באופן בלתי הפיך. העסק נראה תקוע לגמרי. אז מה חדש? לא הרבה מלבד נקודת המבט שמעניקה פרספקטיבה אחרת לנעשה כאן. כי בסופו של דבר, נותר הטעם הזר הזה, שמצייר את המתנחלים כקבוצה של תימהונים שהשתלטה על הארץ. באופן תמוה עוד יותר.

Louis Theroux: Ultra Zionists

.

.

לצפייה בכל חלקי הסרט כאן. למטה מימין מופיעים שאר החלקים

להחליף דם – תסריט קצרצר

להחליף דם

דפי יושבת במושב האחורי במונית. היא לובשת בלייזר בצבע סגול לילך והיא נראית כמו בת בלי גיל. האור חריף מאוד ובהיר. קרני אור זוויתיים של שמש חורפית, בשעת צהריים, חודרים למונית ומשתברים על השמשה הקדמית. המונית נוסעת ברחובות צפון-מרכז תל-אביב (בסביבות כיכר רבין) והנסיעה מהירה ומתנהלת בפראות, בתפניות חדות, המלוות בחריקות בלמים צורמניות. צליל החריקות מתערבל בקולות הבאים מהרחובות ההומים שבחוץ. מכשיר הקשר פולט קשקשת: כתובות שהסדרן מקריא, טרוניות שלו ושל הנהגים הנרגנים. בנוסף לזה הרדיו במונית פועל ומשמיע מוזיקה קצבית. מתקבל רושם שהמונית צפה בתוך מהומה. חיים הנהג נראה אדיש לבליל הרעשני המקיף אותו. הוא כבן חמישים פלוס, כרסתני ומיוזע – זאת דפי יכולה לראות ממקומה בצד ימין של המושב האחורי – שערו מדובלל, בהיר ומעט מג'וּנג'ן. דפי נראית מעט מנותקת; כמו ילדה חולמנית שיושבת לה ונוסעת להנאתה. היא בוהה בחפץ קטן שהיא אוחזת בידה. חיים עצבני ונמרץ, מדבר בסטקטו חגיגי ובעליצות, כאילו שהוא נמצא בעיצומה של מסיבה. הוא מעיף מבט זחוח אל הראי שמעל ראשו, מביט בדפי:

חיים – יופי איך את נראית, בובה. כבר הרבה זמן לא ראיתי אותך, החלפת דם!

דפי מתבוננת באולר קטן שבידה. אולר קטן ורדרד.

חיים – הא? החלפת דם, זה חשוב להחליף דם

דפי  – אבא שלי נתן לי ת'אולר

חיים  – זה חשוב להחליף דם.
זה ממריץ, מזרז, מעורר את הבנאדם

דפי  – אבא שלי הביא לי ת'אולר. היה לי
גם אוסף שלם של אולרים. היו לי הרבה אוספים

חיים  – תעזבי אותך מאוספים, תחליפי דם.
תראי איזה יופי את נראית, הפנים, חלקים. מי זה הבחור? אוהב להחליף דם,
בטח אוהב. מי שלא אוהב להחליף דם – נרדם!

דפי  – הכל הייתי אוספת. היה לי אפילו אוסף של

חיים – תיקים

דפי –  מה? לא, של תמונות נוף. נורא אהבתי נופים. אני עוד אוהבת. הייתי אוספת הכל,
לא יכולתי לזרוק. אפילו תמונות עם נוף מכוער לא יכולתי לזרוק

חיים – בשביל מה לך? תזרקי. תחליפי דם. זה מזרז, מעורר ת'בנאדם

הוא אוחז בהגה בחוזקה ופונה בחדות. שוב נשמעת חריקת בלמים צרחנית, והמונית נעצרת בבת-אחת מאחורי מכונית מאזדה העומדת במקומה. פקק. חיים מעקם את פניו בכעס ופולט בעצבנות:

חיים – מה יש לו, מה הוא עומד, העכבר?

הוא לוחץ בכף ידו השמנמנה על הצופר, שמשגר מעין קול צעקה. הוא משגר שני צפצופים רמים וארוכים, אבל מן המכונית שלפניו, המאזדה, לא באה שום תגובה. אפשר לראות את הפקק הקטן המשתרך לפנים. חיים מאבד את סבלנותו:

חיים – נו בובלה, מה נתקעת?! כסף זה מותק, זמן!  סע כבר! סע כבר!

דפי משחקת באולר בכפות ידיה. האולר סגור והיא מעבירה אותו בין אצבעותיה. חיים מנגב ברוגזה את זיעת פניו בכף ידו, פורם כפתור בצווארונו.

דפי – היו לי המון אוספים

חיים (בעצבנות) – את עוד ממשיכה עם האוספים?

הוא מביט אליה דרך המראה הקטנה שמעל ראשו.

חיים –  אין לך מה לעשות בחיים חוץ מלקשקש לי על אוספים?
תראי מה קורה בכבישים!

דפי משפילה את עיניה בעלבון. בינתיים התנועה מתחדשת, אבל באיטיות. המונית מזדחלת אחר המאזדה שלפניה.

חיים – ממה-מיה! תראי מה זה צב!

דפי מרוכזת באולרה, פותחת אותו. מבטה נעוץ בלהב, כאילו מהופנט. פתאום חיים פולט:

חיים – קיבינימט!

הוא תופס את ההגה ומבצע פניה חדה, ועוקף בפראות את המאזדה. התפנית כל כך חזקה וחדה, שדפי מטלטלת מעוצמתה ומוטלת לשמאלה ונשכבת. היא מנסה להזדקף ומניפה מעלה את ידה האוחזת באולר, בניסיון להתיישב,  וכך, תוך שהיא זורמת עם תנופת הנסיעה, היא מעבירה, בכוונה אבל כאילו בדרך-אגב, את להב האולר על פרק ידה השנייה. דם פורץ, פניה מתעוותות בכאב ועיניה נעצמות. חיים מסיים את עקיפתו הסוערת בעצירה פתאומית. דפי שוב מושלכת לאחור; וחיים נשען לאחור, מתרווח בכיסאו ומביט ברמזור שמולו – אדום – ומתנשף בהקלה. דפי נושכת את שפתיה, פניה מקומטים ממש מעוצמת הכאב, אבל היא לא משמיעה הגה ואט אט צונחת ונשכבת על גבה. חיים פותח במלל מצטדק ורוטן:

חיים –  שבבית שלו יזחל, לא על חשבון אחרים!
מה זה פה? מלון אורחים? פה זה ג'ונגל! כבישים!
כבישים ועכבישים!

הוא מעיף את מבטו אל הראי שמעל ראשו, מחפש את פניה של דפי. פניה של דפי אינן משתקפות שם. הוא מחזיר את מבטו קדימה, נושם בכבדות עוד נשימת רווחה ומביט סביבו, ברמזור שמולו.

חיים (נוהם) – חושב שזה מלון אורחים המאניוק

שוב הוא מעיף מבט אל הראי, ושוב פניה של דפי אינן מופיעות שם. אז הוא מסתובב לאחור.  עיניו נפערות בתדהמה, נשימתו נעתקת. הוא קופא במקומו. לוטש בדפי מבט זגוגי הנעוץ בה. דפי שכובה על המושב האחורי על גבה, ראשה שעון במלוכסן על מסעד המושב, מול מושבו, מושב הנהג. פניה כבר ישרים וכמו רגועים והיא חיוורת. רגליה מופשלות מטה בתנוחה של חצי ישיבה חצי שכיבה, וידה השמאלית, הפצועה, מוטלת ישרה לצד גופה ותולה ברפיון. הדם מטפטף על הרצפה. ידה השנייה מונחת על ירכה והאולר זרוק לצדה. היא מביטה בחלון שמולה ונראית מפוכחת וערנית, מהורהרת, כמו מקשיבה לעצמה, בוחנת את מצבה, ודמעות הכאב נקוות בזוויות עיניה. חיים מחוויר, משתנק ובולע את רוקו כעומד להקיא. הוא מפלבל בעיניו וממלמל לעצמו הברות לא ברורות. פתאום נשמע צפצוף חזק ודוחק מכיוון רכב העומד מאחוריו: זו אותה מאזדה שקודם לכן עקף אותה בפראות. חיים מנתר במקומו וצורח:

חיים – רגע! רגע!! חיות!

הוא קופץ בחזרה אל ההגה, הצפצופים ממשיכים וממשיכים: קטועים, קצביים, טורדניים.

חיים (לעצמו) – עכשיו הוא ממהר, פתאום הוא ממהר

הוא מזיע. מנענע בהיסטריה את ידית ההילוכים. הרמזור מתחלף לירוק, אבל הוא לא עושה דבר. רק מנענע שוב ושוב את ידית ההילוכים, מביט לצדדים במבט נפחד והוא חיוור.

חיים (מייבב לעצמו) – מה אני יעשה עכשיו אמא'לה שלי… מה אני יעשה

הוא מסתובב בחטף לעבר דפי ומעביר בה מבט קצר. פניה לבנות מעט כמו שקופות, הדם ממשיך לטפטף מידה, לאט, טיפה אחר טיפה. חיים מתחמק מן המראה, פונה בחזרה אל ההגה ובולע בכוח את רוקו, ממלמל לעצמו הברות. המאזדה שמאחוריו עוקפת אותו ונשמעות צעקות הבאות ממנה, קללות. מכוניות נוספות, התקועות מאחור, מתחילות לצפצף גם כן. סימפוניית צופרים נשמעת. הרדיו ממשיך להשמיע מוזיקה, רוק סוער. גם מכשיר הקשר ממשיך לפלוט את צקצוקיו הרגילים. וחיים יושב, בוהה בהגה ולא זז. כעבור כמה שניות: הוא פותח את הדלת, פורץ בבת-אחת החוצה, נעמד ומתחיל לצעוק, באיבוד עשתונות:

חיים –  מה אתם מצפצפים?! מה אתם מצפצפים חיות!
מה יש לכם! מה בוער לכם!
מישהו מת לי באוטו ואתם צורחים?! נבלות!

מכונית התקועה מאחוריו מתפרצת קדימה ועוקפת אותו במהירות. שיירת מכוניות ממהרת מיד אחריה בדהרה, בזו אחר זו עוקפות המכוניות את המונית וטסות לדרכן. חיים חוזר למונית, מתיישב וטורק את הדלת בכוח. מחליף מהלך, מביט לאחור, נותן גז, ומתפרץ בנסיעת רוורס.

חיים (לעצמו) – מישהי מתה לי באוטו ואלה מצפצפים

דפי – אני עוד לא מתה

חיים (בצווחה) – מה!!

הוא עוצר, נשמעת חריקת בלמים חזקה, הוא מסתובב אליה:

חיים – את תסתמי את הפה שלך את! שמעת?!

הוא מסתובב בחזרה ותופס את ההגה. מעביר את המונית למסלול השמאלי ומתחיל לבצע פניית פרסה מהירה ופרועה. צמיגי המכונית צווחים.

חיים (צועק) – לך אין זכות דיבור את!
את אין לך זכות לפתוח את הפה שלך, את שומעת?!
עוד לא מתה! עוד לא מתה היא אומרת לי!!

מבט מלמעלה מגלה שזו שדירה (בן-גוריון, ליד גן-העיר) והמונית נוסעת במהירות ונעצרת במרחק מה מן הצומת. חיים מושך במעצור יד בכוח, חוטף את שפופרת מכשיר הקשר וצורח לתוכה:

חיים – יוּדה אתה שומע אותי!? זה שמונה!

יודה – כן שמונה

חיים – יש לי פה מישהי גוססת!

יודה – מה!!

חיים – מה ש'תה שומע! חתכה ת'עצמה

יודה – איפה אתה?

חיים – גן העיר בן-גוריון, תקרא לאמבולנס! מהר, אני לא יכול!
יש פה דם! אתה מכיר את הסיפור שלי עם דם!
את הסיפור שלי עם דם!! אני גמור יודה! אתה שם?

שתיקה, רק רחשים נשמעים, ואז נשמע קולו של יודה מדבר אל מישהו:

יודה (לאקוני) – דחוף, מדא, דחוף, אמבולנס לגן העיר בן-גוריון

חיים (מתנשם) – יודה אני מדבר אליך! אני לא מסתדר עם דם! אתה מכיר אותי! מהר!!

יודה – מתקשרים לאמבולנס חיים, תירגע. יורד לה הרבה דם?

חיים (צורח) – הלכו לך האוזניים?! הבעיה שלי! הבעיה!!
אתה  רוצה שאני ייכנס להתקפה?

שתיקה בקשר.

חיים (צורח) – אני יוצא!!

יודה – תירגע חיים האמבולנס בדרך.
שואלים פה אם יורד לה הרבה דם, זה חשוב

חיים(היסטרי) – אתה חרש!?! אני מסביר לך,
אני לא יכול להישאר פה עוד דקה!!

יודה – זה ממדא שואלים, תשים לה משהו בינתיים, הם כבר אצלך

חיים (בצרחות) – מה לשים?? אני מסביר לך הבעיה! הבעיה!!
(בייאוש מתייפח לעצמו) אמא'לה… אמא'לה שלי

אין תגובה ממכשיר הקשר.

חיים (בתחינה, מתייפח) – יודה תענה לי!

נשמעים דיבורים לא ברורים במכשיר הקשר. דפי שוכבת חיוורת, נראית קשובה לנעשה. חיים היסטרי, הוא צורח:

חיים – יודה!! איפה נעלמת! אני הולך!

יודה – אני כאן חיים. האמבולנס בדרך, הכל בשליטה

חיים מחזיר את השפופרת למקומה בחבטה, פורץ את הדלת ויוצא החוצה. נושם עמוק, תופס את ראשו ומתחיל לדדות בסיבובים על המדרכה.

חיים (מדבר לעצמו) –  בשליטה. בשליטה הוא אומר לי. עובדים עליי אלה.
החארות. דווקא אצלי…  דווקא אצלי….
אין לה מה לעשות רק לחתוך ת'עצמה במונית שלי! שלי!!
זה מה נהייה לי… זה הגורל שלי שדווקא אצלי השרמוטה חותכת ת'עצמה

דפי מחזירה למקומה קווצת שיער סוררת שנפלה על עיניה, בידה הלא פצועה. חיים צועק בפתאומיות:

חיים – למה?!!

הוא רוכן אל עבר חלון המונית ומביט בדפי:

חיים (צועק) – אין לך מה לעשות בחיים חוץ מלהביא לי ת'סעיף?!

הוא מזדקף וממשיך לצעוק, לעבר דפי.

חיים – אני רוצה לדעת! מה אני אשם אני רוצה לדעת!
למה במונית שלי?! למה?! אין עוד מוניות?! מה יש מה קרה?!
עשיתי רע בחיים שלי?! פעם אחת בחיים שלי עשיתי משהו רע?! אני שואל אותך?!
(שוב הוא מתכופף אל החלון ומביט בדפי) עשיתי משהו רע?! הא?!
(הוא נובח ממש ליד ראשה ומזדקף, מתנשם) למה זה מגיע לי למה!
לא מספיק לי הצרות שלי? לא ראיתי מספיק דם בחיים שלי! כל החרא שעברתי!
זה לא מספיק בשבילך שאת באה דווקא למונית שלי?! אני רוצה לדעת! לא מספיק?
אין לכם מה לעשות עם החיים שלכם, זה הבעיה! מופרעים משתמטים!
פסיכים! מניאקים! אני לא פתחתי את פה שלי אני! אני הלכתי לאן שאמרו לי!
היום כל אחד מלך! לא מתאים לי לא נראה לי!

הוא דוחף את פרצופו ממש פנימה דרך החלון, של דלת הנהג, ושואג ליד ראשה של דפי:

חיים – היה לך יותר מדי משעמם בחיים! הא?!

מזדקף, נושם נשימה עמוקה ומתחיל שוב להסתובב בעיגולים:

חיים– מפונקת! כמו הבן שלי! לא יודע איפה לשים את עצמו זה!
מסתובב כל היום! אבל צבא?! ללללא!! מה פתאום!
אפילו יום אחד החרא הזה לא עשה! למה הוא יפה נפש!! מיוחד! אנושי!
רחמנות יש לו על כל העולם רק לא על אבא שלו!
בסוף לא יהיה מי שיגן על המדינה הזאת!! זה מה שיהיה בסוף! למה כולכם פה נהייתם עדינים! זה מה שיהיה בסוף!
אתם תשבו פה עדינים ותשתו קפה, וכל המוסלמים יבואו וישחטו אותכם! מרוב שאתם עדינים ורגישים!
כי מי יהיה פה בשביל להלחם?! מי?! מי יישאר?! כלום לא יישאר! לא יהיה צבא
לא תהיה מדינה! זה מה שיהיה מרוב עדינים! טיפת דם לא ראה החרא הזה בחיים שלו! כלום!
פעם אנשים היו הורגים אחד את השני בשביל—

הוא מתחיל להשתעל.

חיים (תוך כדי השתעלות) – … בשביל.. בשביל להתקבל לקורס טייס, לסיירת

השיעול מכריע אותו והוא משתתק. משתעל שיעול עמוק, קשה. מתנשם, נרגע מעט ופולט, לעצמו:

 חיים – מרוב שהוא מחליף דם לא נשאר לו כבר דם , אין לו דם לפסיכי הזה… כלום אין לו!

בעודו מדבר לעצמו, מונית נעצרת לידו בחריקה. נהג המונית, יוסף, נראה מדבר בקשר, ואז הוא יוצא ממנה, ניגש אל חיים וקורא לעברו, כאילו בעליזות:

יוסף – מה קורה חיים נשמה?

חיים – דווקא אצלי חתכה ת'עצמה הפסיכית הזאת, ראית מה זה?… זה אצבע הגורל!

יוסף מתחיל לפסוע לעבר המונית של חיים. רוכן אליה, מציץ בדפי: זהיר, מרחוק, כאילו שהיא מטען חבלה שעלול להתפוצץ בכל רגע.

חיים (צועק לעברו) – זה מלמעלה! נשבע לך יוסף, זה מלמעלה!

דפי מפנה את מבטה הצידה לעבר יוסף ויוסף נבהל ומתרומם מיד. הוא ניגש אל חיים.

חיים – אתה קולט מה קורה פה?… זה מבחן!

יוסף (נועץ בו מבט) –  כן.
יש לך סמרטוט או משהו?

חיים – אין. לא רוצה!

יוסף – מה לא רוצה?

חיים – לא רוצה! לא מגיע לה!

יוסף – בחיאת חיים, תפסיק עם זה.
צריך לעצור לה ת'דם, עד שיבוא האמבולנס

הוא אומר וניגש לעבר תא המטען של המונית של חיים ופותח אותו.

יוסף – אין לך משהו בבגאז'? למה לי אין כלום

חיים (בצעקה) – הנה סמרטוט!

הוא קורא וטופח על חזהו בחוזקה.

חיים – אני סמרטוט! אתה צריך סמרטוט? הנה סמרטוט!

יוסף  – בחייך חיים תעשה לי טובה, אל תתחיל להשתפך לי עכשיו.
סתכל על עצמך, בחיאת! צריך לעצור לה ת'דם!

הוא הופך דברים בתא המטען.

חיים (צועק) – אני סמרטוט אני אומר לך!
קח אותי, תנגב לה ת'דם!

יוסף  מחפש בתא המטען, ממלמל לעצמו:

יוסף – בסדר…

דפי שוכבת בשקט, פניה לבנות ועיניה משוטטות כה וכה, עוקבות אחר הצלילים. הדם ממשיך לטפטף מידה באיטיות.

חיים (בהתייפחות) – נשבע לך יוסף, אני מת שאני רואה דם.
זה מאז, בגלל המלחמה

יוסף – איזה מלחמה

שולף חתיכת  בד, בוחן אותה.

חיים (טראגי) – המלחמה…

יוסף – לא ידעתי, שמעתי שקרה לך משהו בשטחים.
זה נקי?

מנופף בחתיכת בד שמוכתמת בשמן מכונות.

חיים (מתפרץ) – אתה אומר שטחים כאילו שאני ג'וּק!
הערבים האלה חיות! ירו בנו כמו שחיטה!
אז אתה אל תדבר אלי ככה! אתה שומע?!

יוסף (מתעצבן) – תירגע, יא-אללה ש'ך, רק שאלתי

חיים (מתרתח) – לא שאלת! אמרת! מה אני פושע?! הדם שלי פחות אדום?!
אתם אומרים מתנחלים כמו שאומרים פושעים!

יוסף (בכעס) – תירגע כבר חיים בחייך! מה אתה מתחיל לי עכשיו?

הוא טורק את דלת תא המטען.

חיים (צועק) – אז אני מסביר לך שאני לא יכול להירגע!

יוסף – אמרת קודם מלחמה. אני לא שמעתי שהיית באיזה מלחמה.
רציתי לדעת, למה מה קרה?

דפי מקשיבה  להם ומבע פניה מהורהר. קולותיהם  של חיים ויוסף מתחילים כמו להתרחק לאט  לאט ולהדהד, אך עדיין נשמעים ברורים.

חיים – אני יש לי טראומה! בסדר?! אז אתה אל תטיף לי!

יוסף (בעצבנות) – מי מטיף מה מטיף! נפלת על השכל?
זאתי יורד לה דם ואתה מתחיל להשתולל? תתאפס על עצמך!

קולו של יוסף מהדהד בעוצמה וכמו מתרחק ונחלש, מתעבה ונחלש ונמוג. דממה מוחלטת משתררת. רק פניה של דפי נראים והם כמו מאירים. פניה קשובים וערניים. ואז צל נופל על פניה. דפי נושאת את מבטה אל עבר הצל, ופניה מתמלאות בבת-אחת בשמחה, באור גדול, בהפתעה ואושר. היא מביטה אל מקור הצל, כלומר אל דלת המושב האחורי מימין, זו שמול עיניה. רואים את הדלת פתוחה לרווחה ובפתח עומד גוף כהה, מוצל. הוא נראה כגוף גדול וכחלחל, והוא עומד מעליה ואל מול השמש העזה וזֵר של קרני אור יוצא מאחורי ראשו. לא ניתן להבחין בתווי פניו או בתווי גופו וגם לא בגווני בגדיו. הוא אומר:

צל – את מטורפת? מה עשית??

דפי (לוחשת) – איך ידעתי שתבוא, איך ידעתי

צל – מה עשית??

הוא רוכן אליה. ראשו המוצל הכהה, המכותר בזר קרני האור, כמו בוחן אותה. הוא מטה את ראשו  בעצב, בדאגה, בעוד הוא נוטל את ידה הפצועה ומתבונן בה. מניח אותה בחזרה בזהירות בחיקה של דפי ומזדקף. תופס בשתי כפות ידיו בחולצתו, אגרוף אחד מימין ואגרוף אחד משמאל – ורואים כעת שזו חולצת טריקו לבנה ושבצדה, מתחת לכתפו, כתוב צ.ה.ל., אבל עדיין לא ניתן בכלל להבחין בתווי פניו – ואז בבת-אחת הוא משסע אותה וקורע אותה מן המרכז החוצה; כאילו שהיה שם רוכסן במרכזה לאורכה של החולצה; והחולצה נפערת ונחתכת בקו ישר ומדויק. קול קריעת החולצה חזק וחריף. הוא פושט את החולצה מעליו – וגופו חיוור ולא נראה בחדות אלא במטושטש – והוא אוחז בחולצה וקורע ממנה רצועה, בדייקנות, כאילו שהבד מקווקוו ומוכן לתלישה במסלול הקריעה. כך הוא תולש ממנה עוד ועוד רצועות ישרות, שנראות כתחבושות רחבות. ואז הוא רוכן אל דפי ומתחיל לגלגל את הרצועות סביב פרק ידה הפצוע, ומהדקן היטב לפרק ידה וחובש.

צל – למה עשית את זה

דפי – אתה יודע למה

צל – אני לא יודע

דפי – מה אומרים על אנשים שמתאבדים?

צל – מה?

דפי – אומרים שהם מתאבדים בגלל שהם רוצים להרוג מישהו,
אבל הם לא מסוגלים, אז הם הורגים את עצמם

צל (מופתע) – את מי את רוצה להרוג?

דפי – אותך

צל – אבל אני מת. הרגו אותי כבר

דפי – כן, אבל אני לא הצלחתי

הצל מזדקף ומטה את ראשו המכותר עדיין בזר קרני האור בעצבות, כמהרהר,  וידה החבושה של דפי נשמטת מידו. קול סירנה מתפרץ ואמבולנס מגיע בנסיעה מהירה ועוצר בבת-אחת. שני אחים האוחזים באלונקה מדלגים ממנו החוצה בקלילות ואצים מקפצים באלגנטיות, כמפזזים, לעבר המונית. הצל הכחלחל נסוג לאחור והם מעלים את דפי על האלונקה ומשכיבים אותה עליה. ואז הם סבים על עקביהם, כמו רקדנים, ומתחילים לטופף בחינניות לעבר האמבולנס – כמו בתרגילי סדר ובקצב מדוד ומסוגנן: הופ הופ הופ, כמו חיילי צעצוע. חיים ויוסף נראים עומדים בצד: יוסף, ידיו תקועות בכיסי מכנסיו, וחיים מייבב לעצמו. ובעוד האלונקה נישאת אל-על, מזדקרת דפי במקומה על האלונקה, מתיישבת ומביטה בצל הכחול הכהה שרץ לקראתה – ידו מושטת אליה, כאילו שהיא נקרעה ממנו. מנקודת מבטה, הצל, שמנסה להשיגה, נראה כמו גמל מגושם וכהה שרץ באיטיות מופתית: מהירות ריצתו איטית בהרבה מריצת האלונקה, שהיא מהירה מאוד ובאופן לא הגיוני. גם דפי מושיטה לעברו את ידה הפצועה, שכעת נראית חשופה, זבת הדם. אבל הוא נמוג לפתע פתאום, כמו טיפת מים שמתייבשת באחת.

.

.

© כל הזכויות שמורות

ברהמס ליום סגריר