בארץ הפלאות

בנוסף לכך, ובאופן שכאילו סותר אך למעשה תואם את העמדה החייזרית, עולה עוד תחושה, בעיקר בסצנות הקשות, של עונג מעצם הצגתן, כלומר הרגשה שהיוצר נהנה לזעזע את הצופה לשם הזעזוע. האירוניה המבצבצת לעיתים ומציצה אינה שלמה ואינה עקבית ולרוב באה במקומה ללגלגנות או ציניות. התחושה היא שמוצגות בפני הצופה סיטואציות קשות לצפייה רק מפני שהן מזעזעות, כאילו הבמאי יצר משחק מחשב. מסיבה זאת עולה ניחוח של עונג חולני, שאין לו הצדקה, מן הסצנות הללו, כמעט על סף הפורנו.

הסרטים מתוחכמים ויש בהם עוצמה, הם קולחים ואסתטיים והשחקנים מרשימים. הנושאים שהנקה בוחר בהם מסקרנים גם כן. לפני כמה ימים קראתי שהסרט הבא שלו יעסוק באינטרנט. אין לי ספק שארצה לראותו, אף שאני לא סובלת את סרטיו, מפני שבכל זאת סרטיו הותירו בי סקרנות לקראת הסרט הבא והצליחו לעורר בי מחשבה – אף כי שלילית – והקדשתי להם תשומת לב.

שלושת סרטיו של הנקה שראיתי מנוכרים באופן מעורר רתיעה, מנוכרים הן מן הצופה והן בניכור שקיים בהם בין הדמויות עצמן. אין בהם רגש פשוט וזורם שנובע מדמות אחת אל השנייה, לעיתים הצגת העניינים סכמטית או בגדר אמירה אנליטית, והמבט הנשלח אל הדמויות מתנשא או סולד, בלי שהמטען הרגשי יבוא לידי ביטוי. זהו אחד הביטויים הכי לא נעימים ומעוררי אי-נוחות בסרטיו. מסיבה זאת נוצר מבע כמעט אחיד של פרוורטיות או רוע שמתקבלים כלא אנושיים וסרטיו מוטבעים בגוון רובוטי כאילו דמויותיו הן יצורים במשחק מחשב, שרצונותיהם נובעים מתוך מכונה. כאשר הרגש מופיע הוא היסטרי, מוגזם ומוצג בדרמטיות יתר ובאופן מנוכר לשאר הדמויות. לא רק שלא ניתן להזדהות עם אף אחת מן הדמויות – הזדהות כזו אינה הכרחית ואינה מהווה בעיה לכשעצמה – הבעיה היא שהדמויות מוצגות כלא אנושיות.

לשם השוואה כדאי לבדוק אצל פאסבינדר, ברגמן ופאזוליני, המסטרים הגדולים שהנקה מושפע מהם, שהביטו בדמויותיהם באופן שונה לגמרי – מבט של בן-אנוש בבן-אנוש. בלי להיכנס לניתוחים ארכניים אתבונן לצורך העניין בפאסבינדר, מפני שגם בסרטיו קיים ממד מכני כלשהו (אצלו ממד זה מוטבע בצבע קברטי, שהפוך ב-180 מעלות לגוון משחקי המחשב שאצל הנקה). הניכור בסרטיו של פאסבינדר ברור ויציב (פאסבינדר הלך בעקבות ברכט וגודאר ואפשר לומר בהחלט שגם פאזולוני השפיע עליו) אך זהו ניכור ברכטייני מדוד, שאינו מונע את התפרצויות הלהט העזים הבאים מגיבוריו. הוא אינו חוסם את רגש המצוקה הנושב מן המסך, את הכאב, הרעל, האהבה וקשת הרגשות שמסתחררת בסרטיו. אלה קיימים בסרטיו בצבעים עזים, עם הניכור הברכטייני, עם הדרמטיזציה, ויוצרים רווח לדיון מוסרי בהרהוריו של הצופה. לא רק זאת, סרטיו של פאסבינדר הם שיר הלל לאנושיות רבת הגוונים ובעיקר קינה מתמשכת של אבל, על החולי והרוע. מסיבה זאת הרגש הוא אחד היסודות החזקים ביותר בסרטיו של פאסבידנר. כשרואים סרט של פאסבינדר כלל לא עולה שאלה 'מדוע' נעשה הסרט – הרגש העצום והעז שמתפרץ מן המסך, הדמויות שאף אם הן מכוערות הן אנושיות (כפי שהן מוצגות לעינינו, מנקודת מבטו של יוצרן) כל אלה ממחישים את ההכרחיות שבסרטיו. ההכרחיות בסרטיו מוחלטת. פאסבינדר מציג שאלות קשות על המצב האנושי כבן אנוש שמתבונן בעצמו ובאנושות. המבט שפאסבידנר שולח בדמויותיו אינו מתנשא ואינו מתנכר גם אם הוא מציג סיטואציות אנושיות כעורות. דמויותיו של פאסבינדר אנושיות גם בכיעורן. החולי אנושי והוא מקונן עליו. הנקה אינו מקונן ואינו מתאבל על הרוע והחולי, הוא מביט בהם בסלידה ואם לא – באדישות. על משקל משפטו המפורסם של טרנטיוס, "אנוש אני, וכל דבר אנושי אינו זר לי", אפשר לומר שהנקה לוחש מאחורי קולו של המספר הקולנועי: "לא כל דבר אנושי אינו זר לי". כלומר קיימים מופעים אנושיים שבהחלט זרים להנקה. זו הסיבה שסרטיו, העוסקים דווקא באותם מופעים אנושיים קשים, מוצגים כזרים ומנוכרים לאנושיות. זהו הבדל עצום בגישה. הנקה מגיח אלינו מן החלל ובטון צדקני למדי ובנימה סרקאסטית לגלגנית פורש בפנינו סיפורים על מופעי הכיעור והרוע האנושי, אבל מציג אותם כזרים ובלתי אנושיים; כמציץ בהם מן החלל החיצון; כך נוצר מראה הסרט כאילו הוא מציג סיפורים על חייזרים; שלמעשה חיים בקרבנו, אך מוצגים כאילו "הם" מן החלל החיצון.

בסופו של דבר מבין השלושה אני מעדיפה את 'מחבואים'. זהו הסרט הכי חי מבין השלושה לטעמי והנקודה המעמדית מוצגת בו בעוצמה ולרגש יש בו מקום, יותר מאשר בשני הסרטים האחרים. אמנם 'סרט לבן' הוא השלם ביותר ויש הרואים בו את סרטו הטוב ביותר של הנקה עד כה, אבל הוא מכני מדי בעיני ומלאכותי, ולכן ההרגשה שלי היא שהאמירה המוסרית בו חלשה ומאבדת הרבה מתוקפה.