מסיבה

כמה ימים לפני כן, עלה בדעתה שתכתוב לו מכתב. תכננה מה תכתוב: היא תסביר, תתאר את השתלשלות העניינים, תציג בפניו את מקור הסבך ותצביע על הגורם למעשים, תוך שהופכים בעצמם לגורם, למעשים הבאים אחר כך, ובראש הרשימה תעמיד את הגורם האחד שפצח במאורע, זה שממנו מזדחלת המחרוזת. שקדה על הבניה, חקרה ובדקה, עד כי לבסוף, ראתה בעיני רוחה את המכתב כאילו היה פירמידה מפוארת; והוקל לה: שהנה, יש לדברים סיבה אחת גדולה, אחרת. היא לא הסיבה, זה לא בגללה. ובתוך זה, התרוצצו בה מחשבות ודיבורים ומלאו את ליבה והיא הפכה בהם והפכה: כל כך התחננה שיבין, בליבה, תחינה שיראה את הדרך הזאת הארוכה שעברה, המהפכים, את סיפור חייה הצעיר. כְּמֵהָה הייתה להקשבתו, שיבין: מסכת חייה בת שמונה-עשרה וחצי השנים, כיצד התגלגלו הדברים – עליו להבין: מדוע כך קרה ומדוע כל זה אמור להיפסק. כך תסביר מדוע עליה לעזוב. השתוקקה מאוד לאישורו. אולם בכל פעם שהתיישבה אל השולחן ונטלה בידה את העט, ומולה דף לבן וריק, עייפות גדולה באה והמיסה את כוחה. לכן החליטה שתביא בפניו את סיפור המסכת פנים אל פנים, לכשייפגשו. והנה כעת, עומדת היא מולו ועיניו תלויות מולה במבט תוהה: נראה מרוחק, מוטרד, שקוע בענייניו הדוחקים, וקולה כאילו נעלם ממנה. לכן לחשה ואמרה, אני עוזבת. למשך רגע ארוך ישב כפסל חיוור. עיניו כמו כבו. אולי לא שמע. חזרה ואמרה, אני עוזבת. קם, משך בחוט ואור חיוור חדר ובא מן החלון אל משרדו המהודר שבקומה השמינית. העיפה מבט: תל אביב נראתה פרושה מנגד, אפורה ביום קיצי, שדה בטון תחוח. מה פתאום, שאל, מה קרה. נמאס לי אמרה. לא טוב לך כאן, הצטרד קולו. רצתה לומר כן, אבל שתקה. חשבה, ואולי היה זה רק פרי דמיון מוזר, שהיא שומעת מין מסכנות חודרת לדיבורו, והוא הרי הבוס הגדול וכיצד יהפוך למסכן. הביט בה בתמיהה. היה לך רע איתי, שאל. עלתה בה בחילה, מין גודש טיפס אל גרונה. ורגש אכזר הציץ אליה, במפתיע, כאילו קפץ מתוך איזו מחילה, שלא ידעה כי היא נמצאת בתוכה; היא כמו חלפה ביעף על פני דמות הרגש הזו, נתנה בה מבט, ואמרה לו, לא. למה, אמר, למה, אני לא מבין. אין סיבה אמרה. אין סיבה, חזר על דבריה, אין סיבה. אמרנו שניסע לכפר הנופש הזה, מלמל והתעסק בחפץ שעל המכתבה. כבר אמרתי שאני לא רוצה, לחשה. כן, מלמל ונשא אליה את עיניו, גם ללונדון לא רוצה? לא, אמרה. התיישב בכבדות בכורסתו המרופדת עור ונאנח. מול פניה התייצבו עיניו והן מתכהות. בדקת את החשבון שלך, לחש. כן אמרה והניחה מעטפה על שולחנו. שלח את ידו, הציץ לתוכה והשפיל מבטו. את מפרשת לא נכון, לחש. סבה על עקביה. אז מה רצית, אמר. פתחה את הדלת. מה רצית, אמר. הביטה בו והוא קרא, את עוד ילדה, את עוד לא מבינה כלום. סגרה הדלת ויצאה.


כעבור שבוע ביקשה אורית שתבוא לַמסיבה. יבואו מלא חתיכים, הפצירה. חשבה, רק עוד הפעם. במשך שבועות, עוד טרם עזיבתה, רחש המשרד פטפוט לקראת האירוע – מנהלי 'אביגדור סקיוריטי בע"מ' עורכים נשף לכבוד עשר שנים להקמה. כל עובדי חברת הביטוח, על כל שלוחותיה ומשרדיה, הוזמנו.

שבוע מאז שעזבה, והיא מחפשת מקום עבודה חדש, צעירה ענייה בעיר הגדולה, והנה היא עומדת כעת, צמודה לאורית שלידה, בתור האורחים המזדנב משער הבית הגדול; זוחל עד לרחוב הקטן בשכונת הווילות היוקרתית. מעבר לשער נראה שביל מרוצף ולבן, מתפתל עד לדלת רחבה ומהודרת, מפלס את דרכו בתוך גן פורח משובץ ורדים; מואר ומעֻטר בנּורות קטנות וצבעוניות. סביב הבית פרוש כר דשא גדול, מואר אף הוא ומוקף בעצי אזדרכת וברושים, ובצידו מציצה בריכה תכולה ומנצנצת.


עמדו השתיים, בתור שלפני השער, בערב לח בתחילת הקיץ. מכוניות מבהיקות וחדישות גלשו אל הרחוב בתהלוכה חגיגית, חגות בעיגולים, מחפשות חניה, שלל אורות פנסיהן מרצד. באקע פעמה המוזיקה, שעלתה ובאה מן הגן. אורית התנשפה: באים המון אנשים זוהרים כאלה, שמת לב? אמרה. הם מעולם אחר, אמרה גילי. הבנתי אותך, אמרה אורית. תור האורחים המסתופף נראה כעדר צוהל: עומדים צפופים, צעירים מן המשרד, מנהלים בוגרים וקשישים בעלי ארשת של מכובדות, מצחקקים, מציתים סיגריות. כולם נראים חרמנים אש, אמרה אורית. גופה התעגל וניתר לפי הקצב, לקולו הכבד של הבס העמום, שהדהד ובא מן הווילה: הבס ממריץ החושים, המפיח ריגושיות שמתפרצת בתנופה של פריחה אלרגית. אפשר היה לראות, מאחורי הגדר, את הרחבה המרוצפת שליד הבריכה, מוארת בנוריות זהובות, ואת האורחים לבושי המחלצות מתגודדים בה, אוחזים בכוסות משקה. מי הבריכה, שקרקעיתה תכלת, היו מוארים אף הם בזרקורים קטנים מפיצים אור לבן. על פני המים צפו פרחים, חבצלות פלסטיק. מעל עמד רקיע שחור ואי אפשר היה לראות בו כוכבים. אולם בכל זאת נצצה החשכה, והאוויר היה רטוב ונח בו ניחוח סכריני, של ריח פריחת עצי האזדרכת והבוגנוויליה, מעורב בעננות הבשמים ועשן הסיגריות.


לבסוף נכנסו פנימה. אולם גדול, רצפתו שיש בהיר וחלקלק, קידם את פניהן. אביגדור עמד במרכזה של חבורה מצחקת: כמה נשים מאופרות בכבדות וגברים מעשני סיגר סגרו עליו במעגל חנפני. המוזיקה התחלפה. צלילים חמים, כמו זוויתיים ומשוננים, התפשטו בחלל: נעימה מאת פיאצולה. הוא הפנה מבט והבחין בה. ניתר בהפתעה, ופניו האדימו ולבשו חיוך מעונג, שכאילו גלש ממנו בתביעה. הוא פסע לקראתה במהירות, נחוש. באת, אמר. כן, אמרה. איזה יפיוּפה, לחש והעביר יד בקווצת שֵער שקיפצה על לחיה. גילי חייכה בהיסוס. אורית לטשה בו מבט, עומדת לצדה דוממת וקפואה. הוא הניח, החלטי, את כף ידו על מותניה של גילי ואמר: את תכבדי אותי בריקוד, ומשך אותה אליו. עדיין היא זוכרת את מבע פניה של אורית, פיה שנפער וחיוכה הנבוך, כאילו שהביטה בה מתפשטת עירומה. ואביגדור פסע והובילה הישר אל מרכז הרחבה, שמוצפת הייתה באור חריף ודוקרני. כמה זוגות רקדו, מתנועעים בנינוחות של בעלי אמצעים. הוא מיד הצמיד אותה אל חזהו. ריח הזיעה שנדף מגופו, מעורבל בניחוח בושם האפטר-שייב שלו ובעשן שפיעם ונפלט בכוחניות מהסיגר העבה שהיה נעוץ בין אצבעותיו. זיפי לחייו המגולחים והבל פיו, הלמות ליבו. אני שמח שבאת, רחש קולו וריחף באוזנה, ידעתי שתבואי. הרטט שנבע מגופו. איך זה לא השגיחה עד כה בחזהו המוצק, שהוא כה נוקשה ושריר; לא עמדה על כך וכעת הוא נעים למגע. את יודעת שאת הבת שלא הייתה לי, נרעד קולו, את נערית כל כך, צחקק וצבט בה, רזונת אבל עם חמוּקיים, צחק אליה. התגעגעתי, אמר. שתקה ונעה. תראי איך הראש שלך עובד, נסדק קולו, מה חשבת לעצמך, מה חשבת, לחש לה, רציתי לעשות לך טוב, בשבילך, לחש לה, את יודעת את זה, התנשם. לא אמרה דבר. נעלבתי, ריחף באוזנה קולו, אבל עכשיו זה לא חשוב, מה שהיה היה, לחש. שתקה וחוללה לצדו. את עוד לא מבינה כלום, אמר, את מעוותת את הדברים, לחש. שתקה ונעה אליו ולעומתו. ילדה אישה, מלמל, אישה ילדה. שתקה ולא הביטה בפניו. הבית יפה בלילה הא? לחש, מוצא חן בעינייך? לא ענתה, חיפשה בעיניה אחר אורית, שנעלמה בין הרוקדים. בעוד שבוע נוכל להיות כאן רק שנינו, אמר, את תראי, נעשה לילה לבד, רק את ואני, אמר, המים בבריכה חמים כמו ברחם, אני אכין לך הרבה הפתעות, נשא אליה עיניים. לא אמרה דבר, הביטה ברוקדים. חשבתי עלייך כל הזמן, אמר, גם את אני בטוח, דיבר אל אוזנה, אחרי שכולם ילכו נכנס למים, נשף בלחש.


כאילו חמלה, מהולה בבחילה, טפטפה אל ליבה, עירוב משונה, חדש ומפתיע, והקוקטייל הזה זלג וזרם בתוכה אט אט. טעמים מנוגדים ומעורבבים השתרגו בה. ובתוך כך צצה מחשבה חדשה, מערפלת, שאולי יהיה זה מסוכן להתנגד. הרכינה את ראשה לעומתו וזה צנח אל כתפו בדממה. תהתה בחשש, מדוע עלתה בה חמלה למשמע דבריו למראה פניו המרוגשות; שהיא חשה כמה הוא זקוק. האם זהו אות לקראת הבאות, או שמא אות המרמז על דבר מה בעבר; והיא אינה מבינה את הסימנים ופוסעת בעלטה; ומדוע עלתה בדעתה, דווקא עכשיו, המחשבה המוזרה כי אפשר שמסוכן להתנגד לו, שהרי עזבה את המשרד וכבר אינו הבוס שלה. והוא אוחז בה, פוסע את פסיעות הריקוד במיומנות. ואחיזתו מסממת, כמו שתמיד כשהוא נוגע, הסמכותיות התובענות והיא, כאילו תרדמה צונחת על עיניה, על נשימתה. אולי מפני שלא ישנה מספיק בלילה, בגלל המחשבות, אולי בגלל הדאגות. אולי בגלל מגע גופו. לבסוף אמרה, כמגמגמת: אורית רצתה לבוא, היא אף פעם לא הייתה כאן. אהה בטח שהיא רצתה, אמר, אף אחד לא היה כאן חוץ ממך, צחק לתוך אוזנה. אבל עזבי את אורית, עכשיו זה רק את ואני, נעשה חיים את אוהבת להתפנק. השפילה מבטה; ירכיו נצמדו לירכיה. תמונה ננעצה בה בעת הרחף: גברת עומדת ושואפת מסיגריה בשפתיים קמוצות, משלחת בה מבט; ונעלמת כנוסעת מהם בעת הריקוד. צמרמורת עברה בה, דקירה, כאילו הסיגריה נדחפה לתוך פניה. הוא אמר: כזאת רזונת קטנה, למה המחשבות האלה, לחש, למה. לא אמרה דבר, הרגישה איך גופה נטמע בחום גופו. היא ידעה, היא זיהתה: הנה עוד מעט יירגע ויישכח נחשול הפחד, הגוף יגיע למנוחתו והחשש ייגוז כלא היה. התנשמותו. רגליה נעות מעצמן. התספורת הזאת מתאימה לך, מלמל, סוף-סוף עשית משהו עם המקלות האלו, חייך. בחנה את התאמצותו ושוב נצבט ליבה. השתוממה על עצמה, בעודה מעיפה מבט מהיר אל תוך ליבה, כמדפדפת. לא ידעה בכלל שזהו פירוש הדברים בנפשה, שאלה רגשות שהוא מעורר, אולי, כך עולה הבחילה, ועכשיו מתברר לה שהיא חומלת, כלומר מרחמת. בתוכה. עליו. אוי איזה ילדונת, נאנק, ומה תעשי עכשיו, מה יהיה איתך, תסתובבי ברחובות, זה מה שאת רוצה? נאנק. נשם לרווחה, הרים ראשו אל על. צבא את לא עושה, אמר, עבודה את לא רוצה, אמר, לא טוב ככה גילי, לא טוב, מה אבא שלך יגיד, הביט בה. מה זה שייך לצבא, לחשה. שייך, מאוד שייך, אמר, את מתנהגת בחוסר אחריות, בורחת מהתחייבות, כל אחד צריך לעשות משהו עם עצמו. המהמה, ניסתה להגיד דבר מה. בסדר, אמרה לבסוף בזעף והניחה לגופה שישקע בחזהו. המוזיקה התנגנה, הבריכה הציצה מזדהרת מן הגן ולֵאות רכה נחה באיבריה. היא ציפתה, היא כבר ידעה: חום גופו המציף; עוד מעט תגיע הכניעה, הדממה, ואז גם העונג, העונג להיכבש. ואז יעלה ויבוא העולם הטוב והוא יהיה מסודר ומסורק. הוא יחזור ויופיע עם שביליו הברורים, המוארים. תחזרי ונסדר הכל כאילו לא היה כלום, אמר. שתקה. רצפת השיש החלקלקה נעה מתחת לכפות רגליהם במתינות. הנה גופו מתרכך, נמס ממש לתוכה, כאילו נוצקו ביחד בצורת רקדנים: האיש הגדול דואג, האיש הגדול מגן, והם נעים יחדיו בנימוחות מאוחדת. היא עוצמת את עיניה ומרגישה, שאם רק תניח לעצמה להאמין, ולו בשלו: הַתֵּבֵל תתבהר, הארץ תהיה חלקה וגמישה, כיווני השמים נהירים, שם צפון ולכאן יש ללכת, וכך היא תמצא את המקום הנכון. את המציאות הטובה, הטובה שלה. המחשבות הטורדניות, הקשות, החולשה, האין-דרך בעיר הגדולה ואי-היכוּלוּת הזאת – אלו יהיו לתעתועי דמיון, לחלום רע. תיגשי אליי מחר בסביבות שלוש, דיבר לאוזנה, יש לי ישיבה עד שלוש, אחר כך נלך נשתה משהו ונסדר את הכל. הנהנה ולִוותה את פסיעותיו. לא קרה כלום, המשיך במהירות, היה לך מצב-רוח, קורה שיש מצב-רוח. רטט גופו המיוזע התפוגג וגופו התמתח למולה כשריר חסון והיא נעה איתו במחול הנוסע: הקירות, האנשים והאורות היטשטשו למול עיניה למחית ורודה וזורמת. פרצופה המאופר של אישה הנדחפת לעברם נתקע מולה: אביגדור, זמררה, מי זאת הגברת, תעשה הכרה. בתנועה מעודנת ובתנופה – אחז בה בכוח והטיסהּ משם, בעוד גופה מתגמש אליו, והם החליקו לקצה השני של הרחבה.

כיצד שדיה נמעכים כנגד חומתו המוצקה. מוצא חן בעינייך הבית, נכון? חייך במתיקות. הנהנה בראשה. מגע שפתיו, מנשק את תנוך אוזנה, נושך בו נשיכה קטנה. נושק לשפתיה, ללֶחְיָהּ. לחלוחית מדגדגת. היא מחייכת, מתנגדת ואז מתרפקת ושותקת. תגידי משהו, לחש, אל תחזיקי אותי במתח כזה, התפתל חיוכו. נחמד, אמרה. נחמד, אמר כמו לעצמו, את מתנהגת כמו ילדה יתומה, דקלם לאפרכסת אוזנה. ניתרה. רגליה הסתבכו זו בזו כשני חוטים. למה אתה אומר ככה, נשאה אליו את מבטה. אל תפסיקי, משך בזרועה. נעה איתו. הבחינה בשתי עיניה של אורית, נוסעים מול פניה כתמרורים. השקיעה את ראשה בכתפו. המהמה בפינוק והמתינה: עוד מעט תגיע לרוויה. הצרימה תעלם, המקום ייראה בטוח. כעת, כאילו היא שותה; משקה מיוחד, לבחורות שכאלה, שהן ילדות או כאילו ילדות. עכשיו היא שותה, אבל עוד מעט יבוא הרגש הנשפך והטוב הזה. ואז תוכל לנשום לרווחה כי העולם החלק יופיע; לא יהיו חריקות ולא תעלומות והוא יסמן את שביליו. המראות ישתנו. בינתיים היא רואה את עיניה של אורית מהבהבות לעברה ונעוצות. הפכה בדבריו, איך אמר שהיא יתומה. וגם חייך, כאילו גיחך. למה אמר ככה, למה התכוון. הרחיקה החשד: הוא לא התכוון. אולם בכל זאת, למה התכוון; ניקרה המחשבה. אמרה לו, אני לא יתומה. בטח, אמר. אני לא יתומה, אמרה. בטח, אמר, מה פתאום יתומה. אתה יודע שלא, אמרה. בטח, סתם אמרתי, משך אותה אליו. המשיכו לרקוד. אך ראשה לא נמשך אל חזהו, אלא הזדקף מעלה ועיניה נפערו. מדוע אמר שהיא יתומה? האם זהו אות, סימן. ואם כן, מה הוא מסמן. מעולם לא חשבה על עצמה כעל יתומה. יתום, איזו מלה. למה אמר אותה, את המלה הזאת. נופים עכורים, מצהיבים, צפו לנגד עיניה, בתוכם פסעו כל מיני אנשים כאילו מעוקמים, מיוסרים, כי יתומים; התמונות נשפכו כמו מתוך ברז, והנה גם היא שם, היא רואה את עצמה, ביניהם; נודדת, בנופים הללו, ילדה-אישה, אישה-ילדה, אינוולידית; ויש משהו, תקוע על כתפיה במקום ראש; משהו מסתובב על הצוואר, כאילו ראש חלול, במקום ראש של ממש, כאילו אין בו תווי פנים, כי ככה נראים היתומים. והרי אינה יתומה. בשום אופן אינה יתומה. יחסים הם יחסים, והורים וילדים, זה עניין של יחסים. פיזית, עובדתית, היא לא יתומה. למה הוא אמר ככה. לא שיערה שכך הוא מחשיב אותה. משכה בכוח את ידה מתוך זרועו ונעצרה. לטש בה מבט והשמיע אנחת ייאוש. תשכחי מזה גילי, התחנן, זה כלום. עמדה ולא זזה. עיניה התאדמו. הסיטה מבט ובהתה ברוקדים בשתיקה. מה קרה, לחש, מנסה לכרוך את זרועו סביב מותניה. נרתע גופה והתעקל בסלידה. מתוקה, ליטף את לחיה, תפסיקי בבקשה, הביט לצדדים. בואי, לחש. משכה בכתפה בסירוב, שפתיה ופניה מתנפחים ועיניה מעלות דוק ומבריקות: אני לא יתומה, אמרה, אתה יודע שלא. שתק, בלע את רוקו והחוויר. אתה מלגלג, לחשה. לא, נאנק, ברור שלא, אמר, אני מצטער, לחש לאוזנה. הביטה הצידה, חיפשה אחר אורית: זו עמדה ליד בר המשקאות, מביטה בה בעיניים בוערות, שפתיה חשוקות, מסמנת בסנטרה. דמעה זעירה נשרה על לחיה. מחתה אותה מיד בבושה. נרעדה והכריזה: אני עייפה, והתנתקה. החלה לפסוע לעבר אורית. המוזיקה הדהדה באוזניה. ראשה כאילו קל, אוורירי, ועם זאת סמיך ונושא בתוכו מסה רבת משקל: כדור חלול ועמוס, במקום ראש. המוזיקה מרעישה, סביב רוקדים עליצים ומפזזים, והיא אינה מפסיקה ללכת. היא ידעה שהוא עומד שם. עומד ומביט. אבל המשיכה. ואז שמעה את קולו, פוסע בעקבותיה. המשיכה נחושה. גופה פילס דרך בין הרוקדים המצחקים. אביגדור, שמעה מישהו קורא בשמו. אולם קולו לא נשמע עונה והיא הרגישה את כף ידו על כתפה, כמפציר. האיצה את קצב הליכתה ולא הסבה את ראשה. והנה היא רואה את אורית שולחת יד: וזו תפסה בה בכוח ומשכה, כמו שלתה אותה מתוך המים. קהל הרוקדים מאחוריהן והן דוהרות, לעבר הדלת, החוצה. הוא עמד שם והביט אחריה. היא יודעת.

יצאו מן השער ואורית קראה: הוא דלוק עלייך, תיזהרי. למה, אמרה. אומרים עליו דברים, אמרה אורית. שתקה וליבה הלם. יצאו לרחוב, מהלכות כה וכה בשכונה הזרה היקרה. ואיפה אשתו, קראה אורית, היא לא בארץ? קראה. לא יודעת, לחשה. עצרו במרחק מה מן הווילה והתיישבו על שפת המדרכה; זו זרחה בקצה הרחוב כאצטדיון קטן שהאיר את אפלולית השכונה. שטויות, אמרה אורית, במילא הוא לא שם זין, אמרה והציתה סיגריה ותקעה אחת גם בין שפתיה של גילי – והיא ישובה מקופלת, רפויה ומבטה בהוי. מה קורה איתך, שאלה אורית. כלום, אמרה גילי. ישבו דוממות. אין לי אף אחד בעולם, אמרה. מה? קראה אורית והפנתה אליה את מבטה ופיה פעור. גילי ישבה מקופלת ולא אמרה דבר.

קמו והחלו לחפש את דרכן החוצה. העיפה גילי מבט לאחור: הבית הגדול נראה מתרחק כאוניית שעשועים מוארת, לעבר האופק הכהה. לא נורא, שלהבה את עצמה אורית, השליכה את זרועה על כתפה של גילי ואימצה אותה בכוח: יום אחד גם אנחנו נהיה עשירים, הכי עשירים בעולם. צחקה גילי. ובינתיים הכביש הראשי כבר הציץ אליהן, מעבר לפינה, מרצד בשלל אורות ניתזים. יצאו אליו, וזה קידם את פניהן במטס מחריש אוזניים, בשלל מכוניות דוהרות. פסעו בשתיקה לעבר תחנת האוטובוס, שעמדה דוממת באפלה, והתיישבו על הספסל. בוהק פנסי המכוניות, השועטות בהמולה, הבהב על פניהן בפעימות קצרות.
.
.
© כל הזכויות שמורות