על ו"מה איתי?" סרטם של אתגר קרת ושירה גפן

אתגר קרת ושירה גפן יצרו סרט קצר "ומה איתי?" במסגרת תוכנית "מנה ראשונה" שמוקרן בסינמטקים. אפשר לראות את הסרט ב- ynet. הסרט מבקר כביכול את קיומם של המחסומים שבשטחים. אי אפשר לומר שהוא שופט או מבקר את הכיבוש המתמשך על עם שלם, העם הפלסטיני, על ידי מדינת ישראל. המעט שניתן לומר הוא שהסרט מציג את "המצב" כבדיחה עצובה, כלומר, את מציאות החיים שבין המחסומים בשטחים, שהם פועל יוצא של הכיבוש, כעסק עצוב, לשני הצדדים. הסרט מניח את שני הצדדים באותה מדרגה של אומללות, ויוצא שגם מנקודת מבט מוסרית, שני הצדדים נמצאים באותה מדרגה, על פי הסרט.

בסרט לא מוזכר העם הפלסטיני, גם ישראל לא מוזכרת; הסרט דובר עברית ומתרחש בשום-מקום ערטילאי מדברי. מופיע בו אדם ערבי עם חמורו. זהותו הלאומית נקבעת כ"ערבי" משום שהוא מנסה לעבור במחסום ומשום שהוא מגיע עם חמור הנושא את סחורתו. החייל שבמחסום הוא "ישראלי", משום שהוא חייל במחסום. בעיני זו הברקה, שהזהות הלאומית של הדמויות נקבעת לפי תפקידם ומיקומם ביחס למחסום; אבל העובדה שגם החמור הוא מסמן, כלומר את היותו של בעליו כ"ערבי", הורסת את ההברקה לדעתי. "הערבי וחמורו" הוא ניגון סטריאוטיפי כל כך שחוק ומאוס בעיני, למרות הקריצה לעבר אגדת המשיח וחמורו וכל העסק הזה.

הסרט מקלף את הוויית המחסום מכל הקשריה הגיאו-פוליטיים, המדיניים והמוסריים. הוויית המחסום שמעוצבת כדימוי אבסורדי מבית בקט (בעיקר "מחכים לגודו") מציגה את המחסום והכיבוש הישראלי על השטחים כאילו אלה נפלו משמיים כאסון טבע. אפשר להבין מדוע בחרו קרת וגפן להציג כך את מציאות המחסומים, אפשר להבין את הפיתוי: הדימוי קליל ואכיל, לא מסובך ולא קשה לעיכול. ובאמת. מיון של אנשים לכאן או לכאן כאילו הם חפצים השייכים לממיין הוא מעשה שיש בו אבסורד, זהו מעשה שלא קל גם עבור המחסומאי וכמובן שלא לעוברים בשער המחסום; המעשה נראה שרירותי, הוא מגוחך לכשעצמו ואכזריותו נתפסת כחסרת הגיון. אלא שמדובר במעשה ידי אדם. ולקיומם של מחסומים בשטחים יש סיבות רבות והגיון רב. המחסומים לא נמצאים בשטחים בלי סיבה. גם לעובדה שרוב המחסומים נמצאים בין הכפרים הערביים המקשים על תנועת הפלסטינים, ולא בין כפרי הערבים לישובים היהודים, גם לזה יש סיבה. המצב שהתפתח בשטחים, הכיבוש השנוא, אינו מעשה אבסורדי אלא מעשה מכוון, סיבתי, ולחלוטין לא שרירותי. אמנם, בחיפוש בתוך פרטים הקטנים אפשר למצוא ולאתר אירועים שונים שהם לכשעצמם נראים ולעיתים הם אכן ובאמת שרירותיים, אך אלה קורים כתוצאה מתקלות "במכונה הגדולה" שנקראת "צבא-הגנה-לישראל" ו"מערכת הביטחון"; במבט ממעוף הציפור, כל הנעשה בשטחים, מאז שנכבשו ועד היום, מכוון, ממושטר, דטרמיניסטי וסיבתי ביותר ובעל מטרות ברורות ביותר; ואלו הם הרצון לספח את השטחים לישראל, לייאש את הפלסטינים ולדכאם.  אפשר לומר, אגב, שעד כה לפחות התהליך הצליח.

כלומר, עצם הצגת הוויית הכיבוש והמחסומים כאבסורדית היא טעות קשה. משום כך, אימוץ הפורמט של מחזה האבסורד הוא טעות. מחזה האבסורד עוסק בעיקרו ברובו בשאלות קיומיות על ידי הפשטה ועיצוב דימויים ציוריים וסימבוליים של מה שנקרא ה'מצב האנושי'. השאלות שעולות במחזות האבסורד הן שאלות ברמת-העולם. מחזה האבסורד התפתח לאחר מלחמת העולם השנייה, אז התרסק הסדר הקיים לרסיסים בעקבות השתלטות הנאציזם והפאשיזם והמלחמה הנוראה בהם. הכאוס דרש ארגון מחדש של ניסוח המשמעות. כך על רגל אחת בקיצור נמרץ ביותר. אם ניקח את "מחכים לגודו" לדוגמה,  המחזה שמהווה את ההשארה לדימויי הסרט, הרי שהוא עוסק בחידת הקיום כאן על כדור הארץ, חידת משמעות החיים, חידת קיומו של האל, שאלת הפשר למול המוות האלימות ההשפלה, ועוד. המחזה אינו עוסק, כמו רוב מחזות האבסורד, במצבים קונקרטיים, פרי מעשה ידי האדם עצמו, אלא אך ורק בשאלות שברמת העולם. הנאציזם והפאשיזם עלו אלגורית בכל מיני צורות במחזות אלו משום שהנאציזם אִתגר, ועדיין מאתגר, את שאלת חידת הקיום ופשר טבע האדם, כשאלה פילוסופית טהורה, לנוכח הופעתם ומעצם טבעם (של הנאציזם והפאשיזם) כמופע אנושי. לכיבוש הישראלי בשטחים אין את המרכיבים הללו המאפשרים יצירת דימוי אבסורדי שייצג אותו נכונה. לכיבוש ולנעשה בשטחים, על ההיסטוריה שלו והמורכבות הגיאו-פוליטית שלו, אין את המרכיבים – גם אם נרדד ונעשה רדוקציה מוחלטת של הסיטואציה – המאפשרים יצירת דימוי מוחלט מופשט וקוהרנטי שלו (של הכיבוש). וזאת מפני שהכיבוש בשטחים הוא לא רק ביטוי של (תופעה רחבה ושכיחה) של הרצון לשלוט על האחר. עם זאת, אין ספק לגבי השאלה אצל מי נמצאת האחריות על המצב; והיא תמיד בידי החזק והשולט; ובמקרה זה מדובר במדינת ישראל. לכן, כל הצגה אבסורדית של הכיבוש תחטא למציאות. בין אם זו תהיה הצגת המצב כמופע קרנפי, או בין אם זו תהיה הצגת המצב בדרך שקרת וגפן מציגים.

המשל הקטן שקרת וגפן מראים בסרטם מנסה לצייר את הוויית המחסומים כאילו היא אסון טבע שנפל עלינו משמיים. בלי היסטוריה, בלי חזקים וחלשים. החייל שבמחסום מִסכן באותה מידה כמו הערבי שרוצה לעבור במחסום. זו הצגה שקרית של המצב הקיים.

אגב. כשצפיתי בסרט נזכרתי ב"אוונטי פופולו" של רפי בוקאי. הוא הציג בסרטו את המלחמה כאבסורדית. ההבדל הוא בזה שאוונטי הוא סרט ריאליסטי והזמן והמקום ברורים: מלחמת ששת הימים 1967. – המציאות הגיאו פוליטית נמצאת ברקע הדברים. האבסורד בסרט נובע מעצם ההוויה המלחמתית. לא כדימוי אלא כמציאות בעלת היבטים אבסורדיים שבאה לידי ביטוי בפרטים הקטנים. הדימוי נוצר מעצמו מתוך הריאליזם. רפי בוקאי מאוד אהב את יצירת המופת "אפוקליפסה עכשיו". בסרטו, קופולה מציג את הוויית המלחמה האלימה והנוראה של מלחמת וייטנאם כמציאות אבסורדית חסרת משמעות. כמובן שגם באפוקליפסה האבסורד נובע מתוך ריאליזם מוצק ביותר, המקום והזמן מוגדרים ושאלת האחריות עולה ונשאלת כל משך הסרט ומדלגת מנקודה לנקודה.

ב"ומה איתי?" אין רמז לשאלת האחריות ולא רק מפני שהסרט מאוד קצר. התשובה ניתנת בגוף הסרט: כולם מסכנים באותה מידה – גם המחסומאי וגם הערבי. כולם משתכשכים באותה סירה ולשניהם אותה מידה של אחריות. זו הנימה בסוף הסרט.

אני לא רוצה להגיד ולא מתכוונת להגיד שיוצרי הסרט התקרנפו. בסופו של דבר יש לסרט כוונות טובות. הכוונות טובות אבל כמו שקורה לפעמים ואנחנו מכירים את העניינים האלה, הדרך לשום מקום רצופה לפעמים בכוונות טובות. הם לא התקרנפו הם סתם ניסו לעגל את המרובע המשונן הזה, את המחומש המתומן העכבישי הזה, לעקם אותו למעגל רך וכאילו יעני ידידותי.

רובו של "הקהל הרחב" בארץ ימני, או ימין-מרכז שזה אומר ימין, או שמאל-מרכז שגם זה אומר ימין. הקהל הרחב הזה לא רוצה להכיר בעובדות הפשוטות ולוותר על השטחים.  אולי יוצרי הסרט לא רצו להרחיק מעליהם את הקהל וניסו להחדיר לו מעט צער על "המצב האסוני" הזה; שאנו האחראים הבלעדיים לו והוא הכיבוש. אני התבאסתי.