הרהור על "קיץ" של אדית וורטון

חזרתי לעיין ב"קיץ" של אדית וורטון  ועלו בדעתי כמה דברים.

"קיץ" של וורטון מתאר את התבגרותה של צ'ריטי בעיירה בשם דורמר-צפון (איריס לעאל, באחרית דבר מעניינת ומרחיבה את הדעת, מציינת שהשם דורמר לקוח מן הפועל הצרפתי dormire  שמשמעותו היא לישון) מתאהבת, ננטשת על-ידי אהובה, ונישאת לאיש אשר אימץ אותה. אמנם הוא לא אימץ אותה כחוק אך הוא גידל אותה עם אשתו, שמתה.

הספר סוחב ולרגעים אף סוחף ויש בו תיאורים נימוחים, רכים ועזים גם יחד אשר שובים ולוכדים את אמריקה הפוריטנית, את רוח הזמן שבו מתרחש הסיפור, את אופיים השמרני ואת ההזנחה שבה שרוי המקום הנידח דורמר-צפון שבו חיה צ'ריטי. אפשר לחוש ממש את אפרוריות היום-יום המזדחל שבו צ'ירטי מעבירה את חייה ולראות כיצד נמוגים חלומותיה ותשוקותיה; עד כמה היא משתוקקת לחיות את החיים במלאותם, איך חדוות החיים שבה מדוכאת. הביקורתיות שבספר, כלפי המוסרנות המסרסת השמרנית, ברורה וחודרת. איריס לעאל מציינת – ואכן בולט הדבר –  ש"הלשון הביקורתית שוורטון נוקטת … אינה שייכת למספר בלבד. דרכה היא מבטאת את שאט-נפשה מ"כפרים אלה, הרדומים בקיומם המתפורר"". מבחינתי, הביקורתיות הזו היא הממד הייחודי התוסס שברומן שעורר את סקרנותי לדעת מה "יקרה בסוף", אף שברור מלכתחילה – מה יקרה בסוף.

העובדה שכבר מלכתחילה ברור לאן הסיפור במוביל אינה בעיה כמובן. במקרה כזה הקורא רוצה לגלות "איך זה יקרה". ה"איך זה יקרה" הוא נדבך ופן נוספים במכלול ה"מה יקרה בסוף". אנחנו יודעים איך תסתיים הדרמה, אבל אנחנו רוצים לדעת איך הסוף הזה יקרה, מה בדיוק יתרחש שם. איך הבעיה תיפתר או איך היא תתפוצץ אם בכלל. במובן הזה ספרים ישנים שחלקם נחשבים לקלאסיקה נקראים ונבחנים בדרך מעט שונה מאלה החדשים שיוצאים עכשיו בהווה לאור.

המהלך המשמעותי הראשון בבניית הדרמה הוא הפרט שנמסר כלאחר יד על כך שמר רויאל לא אימץ את צ'ריטי כחוק. האקספוזיציה נמסרת כדיווח קצר, אך בדרך קולחת וסיפורית כאילו אנו קוראים בדברי הימים של איזה ספר היסטוריה ומפורטים בו ואלה שמות ואלה קורות וכדומה. (אגב, גם העובדה שצ'ריטי "ירדה מההר" מזכירה את התנ"ך ועל כך אפשר לקרוא באחרית דבר מאת איריס לעאל.) פרט זה אודות אי אימוצה כחוק של צ'ריטי משמעותי בבניית המלכודת הנתפרת סביבה, שבאופן מהופך היא גם חגורת ההצלה שלה – שניהם מגולמים במשפחתה ובמר רויאל ושני הפכים אלה נמצאים בתוך "הבית" ביתה – והם בעצם מוקד סיפורה של וורטון שמבקר את המוסרנות האמריקאית. מהלך זה מופיע בתחילת הסיפור ומרמז על סופו אך יש בו משהו מעט מאולץ, פרוץ; מבחינה לוגית ומן המובנים העולים ממנו לגבי ההיגיון הפנימי, אפשר פסיכולוגי או נפשי, של הדמויות, בעיקר של דמותו של האב המאמץ מר רויאל. וורטון, באמצעות המספר, מניחה בפשטות את המילים על הנייר, לא עולה שום תחושה של זיוף או מאמץ ויש בכתיבתה סמכותיות שקטה. ועם זאת, המהלך נראה מעט סכמטי ומלאכותי. חסר איזה נימוק שיסגור את המעגל הלוגי. עולות שאלות שאין להן תשובה.

המספר מתאר את ההיסטוריה של צ'יריטי, כיצד "הורדה מההר" ואת הקשר הרגשי שלה להוריה המאמצים. צ'ריטי, "צדקה", נקראת כך כדי להנציח את מעשה הצדקה של עו"ד רויאל "שהוריד אותה מההר" כדי "שהכרת תלותה תמשיך לפעם בה כראוי", ואז אימץ אותה עם אשתו, כבתם. באשר לנסיבות אימוצה של צ'ריטי נכתב כך: "היא (צ'ריטי) ידעה שמר רויאל הוא אפוטרופסה, אך לא אימץ אותה כחוק, אף שהיא מכונה  בפי כל צ'ריטי רויאל; והיא ידעה מדוע חזר לגור בדורמר-צפון, תחת שיעסוק במשלח-ידו בנטלטון, ששם התחיל בקריירת המשפט שלו". ועולה השאלה, מדוע עו"ד רויאל לא אימץ אותה כחוק?

פשפשתי וחיפשתי ולא מצאתי, לא נאמר על כך דבר נוסף גם בהמשך, אין סיבה מובהקת להחלטה של מר רויאל לא לאמץ את צ'ריטי כחוק. אין הרמטיות. עולה גם חשד שיש כאן החלטה פונקציונאלית, שאין בה הכרח אמיתי הנובע מן הסיפור ומהגיון נפשו ואישיותו של מר רויאל; וכך נותר העניין פרוץ ובזאת מאפשר למר רויאל לשאת את צ'ריטי בהמשך. חשד זה מובן מקבל חיזוק ואף מתממש בסוף הספר.

עניין שני הוא הויתור של צ'ריטי על הלימודים. הויתור נראה מעט שרירותי, אף שגם הוא "מורגש" כאמיתי בשל סגנון הכתיבה הסמכותי-הנעים של וורטון, שמובילה את הסיפור במעין קלות ונותנת לו להתנהל "כאילו מעצמו". אמנם עניינים כמו סיבתיים מתוארים ונערמים סביב עניין זה אך הם לא מניחים את הדעת.  וגם נקודה זו המשיכה להדהד בזיכרון ולחרוש חשדות קטנים. כלומר, גם בעניין זה נראה שהחור הקטן הפרוץ, במסכת ההיגיון הפנימי, לא נסגר כראוי. אין הרמטיות.

צ'ריטי אכן נקראה בשמה זה כדי לטעת בה הכרת תודה, אבל זו לא מפעמת בה, כך נכתב; (והרי ברור, שאם הייתה מפעמת בה הספר לא יכול היה להיכתב ככזה, שחוסר הכרת תודה זה שלה הוא המנוע שלו.) הנימוק, לכך שאינה יוצאת ללימודים, שמוגש הוא, שהיא עושה זאת משום שהיא חשה שמר רויאל גלמוד. וורטון, באמצעות המספר, חותמת את הביאור הקצרצר בניסוח יפה זה: "אבל היא הבינה… הוא היה אדם "גלמוד נורא"; היא הבינה את זה משום שהיא עצמה הייתה "גלמודה" כל כך. הוא והיא, פנים אל פנים בבית העצוב הזה, צללו לתהומות היחידות;". אחר כך נאמר – בפעם הראשונה, עניין זה חוזר על עצמו שוב – שאף שצ'ריטי לא חשה כלפי מר רויאל חיבה מיוחדת וגם לא הכרת תודה, היא "ריחמה עליו ביודעה שהוא עולה על הסובבים אותו, וכי היא הנפש היחידה שמפרידה בינו לבין הבדידות.". כלומר, צ'ריטי אכן היא נקראה "צדקה" כדי לטעת בה הכרת תודה, אבל זו לא מפעמת בה, היא לא חשה כלפיו חיבה, ולמרות זאת מרגישה שאינה יכולה לעזוב אותו ולצאת ללימודים מפני שבלעדיה יהיה בודד מאוד. אם אינה חשה הכרת תודה ואם לא חשה כלפיו חיבה – מדוע היא מוותרת על לימודיה, שהם הפתח היחיד לעולם שבחוץ, לחירות כלשהי ועצמאות עבור אישה אז, הדרך היחידה לפרום את התלות הגדולה שלה במר רויאל. מאין צצו הרחמים, מה פשרם? ומה פשר המשפט: "ריחמה עליו ביודעה שהוא עולה על הסובבים אותו"? כלומר, הוא היה ראוי לרחמים יותר מאנשים אחרים, הפחותים בעיניה. בשל היותו בעל שיעור קומה מעל לממוצע חשה צ'ריטי שהוא ראוי לרחמים. כלומר. זו אינה הכרת תודה אלא שיקול מוסרי. הוא עשה מעשה צדקה, היא אכן לא חשה דבר כלפי מעשה זה אף שמדובר בה, הוא גאל אותה מחיים רעים חיי עוני דלות וזוהמה, ולכן הוא ראוי לרחמים. יוצא שהסיבה שוורטון מספקת, כבדרך אגב, לוויתור הענק האדיר הזה של צ'ריטי, הוא מעשה מטעם המוסר.

אלא שמתברר מתוך ההקשר הסיפורי שלא מדובר בשיקול מוסרי אלא ברגש אשמה פשוט ותם, שוורטון לא מתעכבת עליו ולא מתמקדת בו. היא הציגה את הטעם לוויתור כרגש מטעם המוסר כלפי אביה המאמץ ואינה מפרטת אודותיו עוד. (בהמשך רגשותיה כלפיו משתנים מקצה אל קצה והוא עבורה כעין אויב.) לעומת זאת היא שמה דגש, וחוזרת עליו כמה פעמים, על הרושם שמר רויאל עושה על צ'ריטי כשהוא מהודר ונראה כאיש רם מעלה. למשל כשהיא חוזרת לביתה לאחר שהודיעה לעלמה הצ'ארד שאינה רוצה לצאת ללימודים "עורך הדין רויאל המתין על הגזוזטרה בשובה משם. הוא התגלח, הבריש את מעילו השחור, ונראה כגבר נשוא-פנים ורב רושם; ברגעים אלה התפעלה ממנו באמת.".

יוצא, שצ'ריטי מתרשמת מסמכותו ומעמדו של מר רויאל בתוך תוכה, אף שהיא מתמרדת כנגד רושם זה; וחשה אשם ומחויבות כלפיו, אף שהיא מתמרדת כלפי רגש זה גם כן. שני טעמים אלה אמורים לעמוד מול משקל הוויתור על הלימודים. והשאלה היא האם משקלם של שני אלה שווה. בנקודת זמן קריטית זו – בצומת גורלי זה שבו צ'ריטי עושה החלטה שתשפיע על מהלכם של חייה בהמשך באופן נחרץ. האם משקל רגש האשם החבוי והיראה המודחקת, שצ'ירטי רוחשת כלפי מר רויאל, שקול לוויתור על עתידה, על עצמאותה, זאת בהנחה שהיא הבינה את משמעותו האמיתית הברורה של הוויתור על הלימודים, בשעה שבחרה לוותר. מתוך התיאור שניתן בספר על ההחלטה, קשה להבין אם אכן הבינה לאשורו את משמעות הויתור בעת ההחלטה, או שמא היה זה מעשה פזיז שיש בו משום הסח הדעת או משום חוסר בשלות או בגרות, או כל עניין אחר. כלומר, ההרגשה היא שחסרות כמה חוליות, בבסיס הבונה את מעשה ההחלטה, הדרמטי והגורלי, בצומת זה בחייה של צ'ריטי; ולכן הקורא אינו יכול לדעת כיצד באמת נולד הויתור ומה פשרו.

כלומר. ההרגשה היא שמצב עניינים זה – בנוגע לוויתור על הלימודים – הוא עמום; ולא נראה כי זו עמימות של בחירה של סגנון. התחושה העולה היא של מין סוג של כשל, אף אם מתוך ידיעה ברורה, שמהדהד לכל אורכו של הספר כסימן שאלה.

ראוי לציין שוורטון, באמצעות המספר, מתארת כיצד צ'ירטי מודיעה לעלמה הצ'ארד המופתעת על החלטתה לא לצאת ללימודים, וזו מביטה סביב בחוסר אונים משתאה ורומזת לה, כי ללימודים יש יתרונות רבים: "יש סיבות נוספות. את צעירה מכדי שתוכלי להבין" היא אומרת. אך צ'ריטי קוראת בתקיפות "לא נכון". כלומר, מחד, אכן וורטון נוטעת "רמזים מטרימים", כפי שאיריס לעאל מציינת באחרית דבר, אך מאידך, היא לא מנמקת ומפרטת עד תום את סיבת המעשה, הלא הוא הרמז המטרים, הגרעין המפעיל את אירועי העתיד.

ושתי נקודות אלה הן ציר הדרמה הגדולה של הסיפור "קיץ".

אבל כאמור גם שתי נקודות חיוורות אלה, ואף שהן בסיסיות, לא ממש פוגמות בהנאה מן הספר, שמנציח תקופה על כל גווניה. שמעמיד דמות צבעונית ונוגעת ללב כצ'ריטי, בעלת נפח עוצמה ויופי שעולה ורוחשת מתוך המילים והקורא הולך אחריה ומאמין לה.