המורה אירנה

'המורה אירנה'  סרטו הדוקומנטרי של איתמר חן, הוא סרט חכם, מרשים ומרגש מאוד. הוא משודר בהוט VOD.

הסרט עוקב אחר המורה אירנה שעלתה מברית-המועצות, המתגוררת בקטמונים בירושלים עם בנה. אירנה היא אם חד-הורית, אלמנה צעירה. היא מורה, מאוד מיוחדת בנוף החינוך בארץ, שעובדת קשה למחייתה ואוהבת את עבודתה.

סרטו של איתמר חן ממשיך את המסורת הקולנועית שהוריש דג'יגה ורטוב שדיבר על "קולנוע אמת" ו"מצלמה עין": קולנוע שעוקב אחר גיבוריו ללא התערבות, קולנוע שהוא למעשה עדות מצולמת, ששם לעצמו מטרה לחדור אל המציאות ולמצוא בה אמת חבויה. קולנוע שמסתייג מטיוח ולא מנסה לפזול לעבר הקהל באמצעות דרמה רגשנית או מניפולציות מצטעצעות.

למעשה 'המורה אירנה' מפאר את חייה של אירנה שנאבקת במכשולי היום יום בעוצמה ובהרבה שמחת חיים, לבדה מול העולם. הסרט מציג אישה עובדת בפינה קטנה אפלולית ומוסתרת, בשכונה קטנה בפרברי ירושלים, ומגלה לצופה מה מתרחש בפינה הזאת, מה הוא המנגנון האמיתי שמתנהל ומפעיל את חייהם של המוני אנשים קשיי יום בדרכם אל מחוז חפצם – גידול הילדים, פרנסה, קצת הנאות ושמחה; מה מתנהל בדרכו של ילד שבא מבית חלש כלכלית בדרכו אל רכישת השכלה, ומה עוברת מורה בדרכה אל ליבם של תלמידיה והורי תלמידיה, החשדנים והמותשים. הסרט גם מגלה פיסות של יופי נדיר באותה פינה מוצלת, פינה שאינה אטרקטיבית ברגיל בעיני הצופה, אלא נחשבת למאוד לא פוטוגנית, גם על ידי אנשי הטלביזיה והקולנוע.  

במהלך הסרט אירנה נעשית לנציגה של קבוצה, נציגת אנשי הפרברים שכוחי האל שאיש לא זוכר אותם ואת מאבקם היומיומי. אלא שהסרט לא עשוי מסטריאוטיפים ואינו עשוי מדימויים ייצוגיים: זהו פורטרט על אישה פרטית ביותר. סרט שמספר את סיפורה הפרטי של אירנה המורה. ודווקא בשל פרטיותו נטולת המניירות, דווקא בשל הלוקליות הגמורה שלו, הוא מקבל כוח ייצוגי אמיתי.

במאי הסרט הצליח לבנות תחביר קולנועי מבריק בסרט, בעל קול מיוחד. אפשר לראות איך המשפטים הקולנועיים מתחברים זה לזה ומנסחים אמירה רגשית חזקה ונוגעת ללב – בלי קריינות, בלי שאלות, אלא אך ורק באמצעות התבוננות. הסרט מציג מציאות אמת בדרכים מתוחכמות ובתחביר קולנועי חכם שיונק ממסורת ארוכה ועמוקה. זהו סרט קטן וצנוע בעל נפח גדול ועמוק.

משפט אחר משפט משרטט הסרט את דמותה המופלאה של אירנה, כאילו שמהמצלמה נושמת אותה והעריכה ממפה את אישיותה המיוחדת. היא נגלית לעניינו ואנו לומדים להכירה ומתאהבים בה. בעדינות, בלי לפרוע ובלי לפלוש אל המרחב האינטימי שלה, ממרחק שמכבד אותה אך שאינו מנכר, מרחק  שמאפשר לצופה להרהר בה ובחייה, ועם זאת להתרגש מכל אשר קורה על המסך.

אנו צופים באירנה מתהלכת ברחובות חסרי חן, צועדת על מדרכות מעופשות, היא הולכת למכולת, היא שבה מעבודתה, והנוף שנח מול עיניה הוא נוף שיכונים, קוביות מכוערות, שבהם מתגוררים אנשים  כמותה. היא מחשבת כל אגורה כשהיא קונה במכולת ועובדת עובדת עובדת. בזמן שהיא פוסעת ברחוב פניה מהורהרות והיא נראית מעט עגומה ועייפה. אבל כשהיא נעמדת מול כיתתה ומולה פרצופיהם של הגוזלים הקטנים שהם תלמידיה שמביטים בה בציפייה, עיניה מתנוצצות ופניה מתמלאות באור והיא נראית יפה וזורחת ומלאת אושר. אירנה אוהבת את עבודתה. היא אוהבת ללמד. היא אוהבת את תלמידיה והיא אומרת להם זאת.  הכיתה שלה מאוכלסת בילדים מכל קצות העולם והתרבות. יש בכיתתה ילדים יוצאי אתיופיה שהוריהם לא יודעים עדיין עברית, ילדים יוצאי ברית המועצות, וילדים להורים ילידי הארץ, שהוריהם יוצאי כל מיני ארצות. זו כיתה רב תרבותית במלוא מובן המילה. ואירנה מנתבת את דרכה בתבונת לב ורגישות ומצליחה להגיע ללבם של הילדים, ומן הילדים אל לבם של ההורים.

בסיכומו של דבר הסרט מציג את אירנה כדמות הרואית. בעדינות, בלי דגשים וקרשנדו מתנשף וסימני קריאה צעקניים, גם בלי התפעמות עצמית או התנשמות מעצם "גילוי הדמות המיוחדת" – אלא אך ורק באמצעות תחביר קולנועי מעודן ונבון, אנחנו מבינים בסוף הסרט שצפינו וחזינו בדמות הרואית ממשית, אמיתית, שחיה כאן לצידנו, ומתחשק לנו לראות את הסרט עוד פעם.