דיטריך זך – אופן ההיגוי ועצמות לחיים גבוהות

מחשבה שעלתה לי לפני כמה זמן, והיא עדיין מהדהדת.  שבוע בערך.

יצא לי לראות, כבר בפעם השנייה, את סרטו הדוקומנטרי של יהודה קווה "נתן זך, פגישה עם משורר". בסוף הסרט מקריא זך שיר יפה וארוך. כשהוא מסיים המראיין אומר לו: זה נשמע כמו שיר פרידה, וזך עונה מיד:  "כל שיריי הם שירי פרידה". 

בכל אופן, הפעם התחלתי לצפות בסרט מהאמצע שלו. כשנגמר צפיתי בערוץ 8 בסרט דוקומנטרי על מרלן דיטריך. ריתק אותי אופן הדיבור שלה. המימיקה. התעמקתי בדרך שבה היא מבטאת את המילים, הוגה אותן. מאוד סיקרן אותי הקטע שבו היא הופיעה בתל אביב (הקטע הזה צולם), היא כבר הייתה מבוגרת. היה לה מבנה פנים נהדר, עצמות לחיים גבוהות. היא היתה אישה יפה. בהופעה בתל-אביב היא שרה "איפה הפרחים" בגרמנית. היא שרה אותו בכוונה גדולה, מדגישה את המילים בדרכה המיוחדת. ורואים ושומעים ומרגישים מה השיר אומר לה, מבחינתה, מה הוא עבורה, מה היא רוצה להגיד באמצעותו. ויוצא ממנה כאב ועצב גדול אבל באיפוק. היא שרה אותו בצורה דרמטית ובכל פעם שהיא מבטאת את האות O, או כל מילה שיש בה אומלאוּט, שפתיה מתעקלות כלפי מטה בהבעה חריפה כזאת, שמצד אחד מזכירה מורה שמדגישה את הדיקציה לתלמידיה בדידקטיות קפדנית, ומצד שני זו הבעה שנראית כמו על-סף הבכי; אבל בכי שנעצר באיפוק, שמביע כאב שמוחזק חזק, כאב שלא ניתן לתפוס את עוצמתו, מלא פאתוס, צער העולם.

בכל פעם שעלתה על פניה ההבעה הזאת, נזכרתי בנתן זך ובדודה שלי. גם דודה שלי יודעת טוב גרמנית, כמו שאבא שלי ידע, וגם לה יש את ההבעה הזאת כשהיא מבטאת את ה- O (אבא שלי דיבר קצת אחרת). למשל כשהיא אומרת "ללא ספק', אז היא מושכת את ה- לֹאאא, את ה-O, בדיבור מודגש: 'אינני חו-שב-ת, לֹאאא ולֹא' – כשהיא מבטאת בתשומת לב כל הברה והברה, בדיקציה מושלמת. היא אכן באמת הייתה מורה, במשך שנים. כל מילה בוקעת מפיה צלולה ורהוטה. כשהיא אומרת, למשל, 'זה נוֹ-רא', בקולה הדידקטי ובהיגוי הברור הצלול – שפתיה מתעקלות כלפי מטה כשהיא מבטאת את ה-O, ועצמות לחייה – גם אצלה הן גבוהות – בולטות אז במיוחד, מפני שלחייה ושפתיה מתמתחות מלמעלה למטה, באופן כזה שמבליט עוד יותר את עצמות הלחיים. 

כל משפחתו של אבי (וגם של אמי) הם ניצולי שואה. אבל הם לא ילידי גרמניה או אוסטריה אלא מחבל ארץ שבזמנו היה בתחומה של רומניה.  

ראיתי שלנתן זך יש את צורת ההיגוי הזאת ואת הבעה הזאת כמו אצל מרלן דיטריך. גם לו עצמות לחיים גבוהות, וגם לחייו נמתחות מלמעלה למטה בשעה שהוא מבטא את ה- O, וגם שפתיו מתעקלות, כפי שהן מתעקלות אצלה, כלפי מטה בהבעת פאתוס מלאת כאב. 

אותה הבעה של פאתוס, כמו אצל דיטריך, כך דודה שלי וכך נתן זך. צער עולם. בעיקר בשעה שביטא את ה-O או את האומלאוּט. הבעה של כאב עצור שלא ניתן להכילו, כאילו איזו שערוריה בלתי אנושית בלתי אפשרית מתרוצצת בתוך הגוף שלו. והלחיים נמתחות מטה, שפתיו מתעקלות ומתעגלות מטה, בהבעה קפדנית, מאופקת, דידקטית ואיסטניסית, של הבלגה וייסורים;  איפוק סטואי כזה, שאוצר בתוכו שואה. 

.

מרלן דיטריך "איפה הפרחים"