אמא שלי שוכבת – במשך ימים שלמים, ארוכים במיטתה, שנמצאת במה שקרוי 'הסלון', בדיוק מול הטלוויזיה. אמא שלי כבר מאוד זקנה. אחת ליום-יומיים אני מדברת איתה בטלפון, והיא מיד מודיעה לי שהיא רוצה שנחזיר אותה הביתה. היא רוצה לחזור הביתה. בקול סדוק – ממש חורק, הקול שלה לגמרי השתנה וגם שטף הדיבור, כלומר השטף נעלם ובמקומו הופיע מין דקלום מתנגן, מעין חיפוש אחר המילים, כלומר, כאילו שהיא מהרהרת בקול רם במה שהיא עומדת להגיד, אבל לאמיתו של דבר, לא מדובר בהרהור –.  אמא שלי לא מהרהרת עוד, היא לא עוד עוסקת בהרהורים, אין בה ממש מחשבות. מן הסתם אינני מומחית במדעי המוח, אלה עניינים לענות בהם חוקרי מוח; ופילוסופים; אך לעניות דעתי, לא מדובר במחשבות; אלא במין מלחמה קשה ולא נאה במיוחד: מדובר במנגנון חייתי שרובץ בתוך תוכה של אמי, והוא רוצה לחיות. מאוד. אבל,  יש לו עניין עם המוח, שמתפורר. הוא רוצה לחיות ולהמשיך לחיות ויהי מה. אבל המוח חורק. אז הוא מנהל נגדו מלחמה. וזה, המוח, מתנהג כמו אחד שנגמר לו הסוס. כל העסק המלחמתי הזה מציף מין בליל מילולי, תודעתי,  שמעלה את תמונת הקונפליקט הפנימי שמתנהל בתוככי אמא שלי: מצד אחד – כוח, המנגנון המתמרד שדוחף לחיות: אני אני אני רוצה לחיות, בכל מחיר, חייבים לחיות –. ומצד שני, תאי מוח מתפוררים, שמפעילים מוטיבציה שונה של עייפות קשה וחוסר אכפתיות בסיסי. תאי מוח מפוררים שאין בכוחם לעמוד מול החיה הפראית הזאת שרוצה לחיות  ולחיות ולא אכפת לה למה ואיך -. אז היא אומרת, אמא שלי אומרת, נכון לאותה נקודת זמן במלחמה, ובפליאה, בקול מחוספס חורקני – "הראש שלי, תשמעי …את שומעת? הראש שלי מבולבל… לגמרי מבולבל …אה … איהל'ה אני רוצה שתקחו אותי הביתה". את זה היא אומרת בתסכול, כי נמאס לה. ובכלל , באופן כללי, כשהיא מדברת על הראש שלה שמבולבל, היא מדברת עליו כמו על מישהו אחר, מחוץ לעצמה, מישהו שלא בשליטתה, לא באחריותה, והיא מתלוננת עליו;  ונמאס לה. לגמרי. הראש שלה מבולבל, היא לא מזהה את המקום שבו היא נמצאת, והיא רוצה לחזור הביתה. מה יש פה להבין? די כבר.

ניסיתי לשנות את כיוון השיחה ושאלתי: ואיך את מרגישה? אני רוצה לחזור הביתה היא חרקה בקולה. אמרתי לה: אמא, את בבית, את בבית שלך. לא, לא, היא אומרת, אני אומרת לך, אני לא בבית, אני שׁמה בפנחס, ליד המכולת. תהיתי, מדוע היא נתפסת דווקא לרחוב פנחס, מה הוא עבורה? מה הוא מייצג. עניין סתום. אמרתי, אמא, תקשיבי שניה, את בבית, תסתכלי למעלה על הקיר לידך, את רואה? הנה התמונה של מושה, את רואה? לא, היא חורקת, אני לא בבית אני אומרת לך… הסתובבתי שעות עכשיו  ברחובות התרוצצתי… התעייפתי כבר, תבואי תראי, אני שׁמה ברחוב פנחס הרואה… ליד המכולת לא בבית. לא אמא, קראתי, תקשיבי לי רגע. תבואי תראי, היא אמרה, אני לא בבית תבואי. וקולה חרק כמו גיחוך, אבל היא לא גיחכה. זה הקול שלה שחרק בוודאות שבה דיברה, בביטחון המוחלט שבה דיברה, מתוך העייפות שמשתלטת עליה. כלומר, כמה טיפשי הוויכוח הזה. מה?  היא לא יודעת איפה היא נמצאת?