מכוּרה

אני מתעוררת; שוב אותם המראות. עיניי משתוקקות להעצם בחזרה ונפקחות לכדי חריץ. דודי מתיישב לידי ונדמה לי שהוא עשוי בד שנמתח ונטמע בתוך הכורסא. הוא שואל אם אני מוכנה. אני ממלמלת כן. אור פנסי התאורה נראה בחריץ הדלת, מאוד חריף ובהיר, וההמולה שבאה משם מעיקה באוזניי. הנה, ככה ישנתי בחדר צדדי ומטונף. דודי מגיש ליהמשך לקרוא "מכוּרה"