בארץ הפלאות

אתה זוכר? אתה כבר לא נמצא פה על פני האדמה הזאת אבל אני רואה אותך. ואת החנות הקטנה, איך עמדנו והבטנו בחלון הראווה הבוהק שלה בשעת ערב. היינו נעמדים ומשקיפים אל תוכה, כל פעם, נעצרנו והבטנו בנוף שמאחורי הזכוכית. עמדו שם שולחן קטן מתוק נמוך לפצפונים ולצדו כיסאות קטנים צהובים. כזה אנחנו רוצים. ידענו. כזה נקנה. גם לוח קטן ניצב שם לקטנים ואנחנו הבטנו מתפעמים. העתיד, ככה הוא הציץ אלינו. ככה אנחנו רוצים. אתה זוכר? כמה פעמים נעצרנו שם, בשעות הערב, בחנות בפינה בסיבוב הרחוב, בוהים וממלמלים. הפלא שקלע הישר אל לבנו הצעיר כל כך שצייר לנו את העתיד. כן, כן, אבל עכשיו אתה במקום אחר, מרחף מעל פני האדמה, חלומות ימינו הצעירים התמים היפים, הקשים הרכים האכזריים, כל אלה מעופפים אי שם כמו כנפי פרפר מפורק. אני רואה אותך, את החנות הקטנה ואת הכיסא הקטון הצהוב כמו מבעד לכמה זגוגיות עבות מבריקות שדמע זולג מהן והן משקפות איזה מראה מתעתע. האם כך נראה הזמן החולף? שמהדהד ללא הרף