ארכיון קטגוריה: ספרות וספרים

עיון במאמרו של אמנון נבות על ביקורת הספרות העברית בגיליון דחק לספרות

כותרת מאמרו של נבות היא: מאה בספרות – אחרי קץ כל הקיצים הקיץ עליו הקץ: הערות לדיון אפשרי למצבה של ביקורת הספרות העברית. המאמר התפרסם בגיליון דחק, כתב עת לספרות.

אחת השאלות המעניינות ביותר העולות לדעתי בעת הקריאה במאמרו של אמנון נבות היא שאלה עתיקה למדי, שלצורך העניין אכנה אותה שאלת המנהיג–מונהג, או במילים אחרות: עד כמה קבוצת אנשים, או אדם אחד, יכולים להשפיע על מהלך היסטורי כזה או אחר, או עד כמה הם עצמם מושפעים מן הסביבה, או שניהם גם יחד, ומה היחסיות בין שתי הפונקציות הללו. כך בערך.

עולות כמובן עוד שאלות, אחת מהן חשובה ביותר והיא האם ניתן לנתק את מצבה של ביקורת הספרות ממצבה של הספרות עצמה. נבות אמנם מתייחס למצב הספרות בארץ, אך מעצם ההתמקדות בביקורת לבדה עלול להשתמע כאילו הקשר בין שני אלה אינו תלוי והכרחי. ואכן, בפתח דבריו מציין נבות "כיום, הזה, משאנו עדים למצבה הטרמינלי של ביקורת הספרות, במקביל לקריסתן של המערכת הספרותית ושל הרפובליקה הספרותית… דומה שהגיעה השעה לדון בסיבות ובמחוללים שדרדרו את הדיון הערכי בספרות, במקביל להידרדרות הספרות עצמה". מדברים אלה ניתן להבין כי אין קשר סיבתי בין הידרדרות הביקורת להידרדרות הספרות, ולהיפך. וזו בהחלט השתמעות מעניינת ביותר. אולם בהמשך מעיר נבות כי "עדיין לא ברור מה סתר וביטל את המתח הפנימי בדיון, מהם הגורמים הפנימיים ששיתקו והשתיקו אותו.", ואחר כך מוסיף כי "ללא ספק, מצבה של ביקורת הספרות הוא לוואי למצבה של הספרות. במקום שבו הספרות מחסלת עצמה לדעת, אין מקום לביקורת אלא (לכל היותר) לביקורת הנעדר…. זו שמתווה את גבולות החלל הריק" (הדגש שלי). בהמשך מוסיף נבות עוד סיבות אפשריות, כמו רדידותו של השיח הציבורי, השיח הפוסט-מודרני שגרם לדעתו להשטחת הדיון, עקרון התקינות הפוליטית המוחל על  הדיון ועל השיח, שהצר לדבריו את גבולות השיח.  כלומר, על פי נבות הקשר שבין מצב הספרות עצמה ובין מצב הביקורת אינו סיבתי ותלוי. שהרי ברור שמצב השיח הציבורי משפיע על כל תחומי חיינו ובוודאי על הספרות עצמה ועל הדיון הספרותי עצמו. כלומר – וזו עמדה מעניינת ביותר – מדבריו של נבות עולה אפשרות, שבה, גם אם מצב הספרות בכי רע, ניתן לקיים עליה דיון שהוא עמוק מעמיק דורשני, ער ומעורר.

מאמרו של נבות ארוך מאוד ומורכב וקשה להתייחס אליו בצורה מעמיקה ושלמה במאמר באינטרנט (שאמור להיות לא-ארוך-מדי על מנת שייקרא בכלל) לכן אתמקד בשני עניינים: האחד: המקום שנבות מעניק לדן מרון בתהליך הידרדרות ביקורת הספרות, השני: הסיפור האישי אודות הרגע שבו החלה הביקורת לקרוס לדבריו.

אתחיל מהעניין השני: נבות כותב: "יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שהייתי עד לאחד מתהליכי הקריסה של ביקורת הספרות העברית". בהמשך הוא מספר שהיה עד למהלך של איבוד עשתונות וויתור למה שהוא מכנה "רוח ההמון" (המרכאות במקור אצל נבות) עם צאת ספרו של מאיר שלו 'רומן רוסי' לאור. נבות מספר שמבקרי הספרות באותם ימים לא אהבו את הספר והיו מאוחדים בדעתם כי הוא "נפל של בהמת יאור, מלאכה גסה של בדרן שהחליף פוזיציה ופוזה" וכי הספר הוא חיקוי "גס  ונחות" של הריאליזם הפנטסטי של גרסיה מארקס. לעומת זאת הקונים נהרו בהמוניהם ורכשו את הספר. התכנסו חצי תריסר מבקרים ושקלו מה לעשות. בישיבה נחלקו הדעות, חלקם טענו שביקורת קיצונית לעומתית רק תיצור אנטגוניזם ותגובת נגד היסטרית "כדרך שהיה מגיב ההמון הפלבאי בהיפודרום של רומי" ולכן יש לכתוב ביקורת מינורית בשולי האירוע, בלי להסתיר ולכחד דבר, אך בלי להיות בוטים ורגשיים מדי. דעת המיעוט שהייתה בעצם דעת יחיד, כלומר דעתו של נבות, הייתה ש'רומן רוסי' הוא מקרה מבחן "המחייב חומה בצורה של עמדה לעומתית תקיפה.". הנוכחים נזכרו בדרכו של שלו, תחילה במגזין 'מוניטין' שבו כתב בסגנון הגונזו, ודיברו על כך שהרומן אינו התפתחות של "מי שזכה לגילוי פנימי", יהיה ערכו אשר יהיה, וכי זהו למעשה רומן שהוזמן, מומן וטופל על ידי עורכים, כלומר מוצר של הוצאה לאור שהוכוון מראש, וכי מעורבותם של העורכים בטקסט הייתה כבר מן השלבים הראשונים, כלומר רומן זה הוא תשובת נגד ל'זכרון דברים' של יעקב שבתאי. בנקודה זו מאריך מעט נבות ומנתח מעט את התהליכים התרבותיים-ספרותיים באותם ימים והיחסים בין ההוצאות ומציין כי בסופו של דבר לא הוחלט על נקיטת עמדה מפורשת משמעותית באותה פגישה, כלומר דעתו דעת היחיד של נבות לא התקבלה. הוא טען כי למעשה מתקיים מאבק בין נרטיבים, ללא ספק,  בין זה של 'זכרון דברים' לבין זה של 'רומן רוסי', אך בעיני עמיתיו הרחיק לכת. "אני גרסתי שעל הספרות שנכוותה ברותחין להיזהר בצוננין, ועל כך הושב לי שאני היסטרי מדי". הדיון היה מתוח ונבות כותב: "אני זוכר שלאחר שנפרדנו הלכתי ברחוב בוגרשוב בשעת לילה מאוחרת ושיננתי לעצמי חרוזים מתוך 'מוצא אל הים'  לויזלטיר (מגבו לילה בבטון / קור של קיץ, לח וסמוי. / הוא יתעורר וילד מפה / יש לו מיטה באיזה מקום).".

לדברי נבות, כעת אפשר לראות ולהיווכח כי צדק ובמאבק הזה זכה הנרטיב של שלו, כפי שבא לידי ביטוי ב'רומן רוסי'.

שווה לקרוא את המאמר כולו כדי להבין ולחוש את העוצמה שבדברים הללו. האירוע המסוים הזה נשמע כמו סצנה מסרט, שמנבאה את הבאות, ושיש בה גם איזה מרכיב קונספירטיבי משהו, מכל הכיוונים: מצד אחד העורכים, ההוצאה לאור, שמכוונים את 'רומן רוסי' ומעצבים אותו כמוצר מכיר ומנצח. מצד שני 'ישיבת המבקרים' שמחליטה אמנם לסגת בסופו של דבר מן המאבק, אבל דנה במודעות מלאה ב/מצב הספרות/ ובסתירה הקיומית הטמונה במצב זה, מבחינתם, שבו ציבור קונים גדול נוהר וקונה ספר שבעיניהם הוא גרוע ממדרגה ראשונה.

לאחר מכן, סוקר נבות ומנתח במאמרו את התהליך שביקורת הספרות העברית עברה במהלך השנים מאז תחילת כינון העברית כשפתה של הארץ – בעוד היא עצמה מרכיב ויסוד חשוב ומרכזי בעצם כינונה של השפה כמובן – ועד היום. המודל שדרכו נבות בוחן את השינויים שהתחוללו בצורת ובאופי ביקורת הספרות בארץ הוא המודל הברנרי. ועל כך כותב נבות בפתח העיון: "ככל שחולף הזמן, אני הולך ומשתכנע שהעמדה הברנרית היא אולי היחידה האפשרית, במציאות העוטפת אותנו". ברנר היה גם סופר וגם מבקר.

נראה לי שאת תמצית הנימוקים בעד המודל הברנרי ניתן למצוא במשפט הבא שכותב נבות: "ברנר, במו הווייתו, סימל את המודל הרציף בשיאו. שכן כתיבתו הביקורתית הייתה המשך ישיר ומנוע מכל סתירות, של כתיבתו הספרותית הנעדרת ממילא הירארכיות של פשט, סוד ודרש". בהמשך כותב  נבות כי ברנר חיבר בתוכו משולש רציף שהוא: "סופר-מבקר, מבקר-חברתי." במילים אחרות, אם אפשר לומר זאת כך, הדרך שבה ברנר חי את המציאות ללא מחיצות בינו לבין המציאות ובינו לבין האנשים איתם חי, היא הדרך שבה כתב עליה בספרות והדרך שבה ביקר אותה ואת הספרות, שהיא הדרך שבה חי את החיים ואשר בה הם השתקפו.

נבות בוחן כמה ציוני דרך עיקריים במהלך ההיסטוריה של ביקורת הספרות העברית, מנתח את השינויים ומבקש להראות כיצד המודל הברנרי התפרק ובמקומו בא ונולד מודל אחר של מבקר ספרות, שעם הזמן הפך לחוקר ספרות מטעם האקדמיה, וכיצד עם התפרקות המודל הברנרי החל למעשה תהליך הסתלקותו מן הבמה של המבקר הטוב, הנכון.

הוא מתעכב אצל קורצוויל, שניסה את כוחו בכתיבה, וממשיך בדהרה אל מחוז חפצו החשוב והוא שקד, ובמיוחד דן מרון. בנקודה הזו עורך נבות ניתוח סוציולוגי היסטורי מרתק ועסיסי, באמצעותו הוא מציב את מרון, בעיקר, כזה שנושא בעיקר הנטל (אכן עם גרשון שקד, ובכל זאת) בהתפרקותה של ביקורת הספרות, מכוחה ומעמדה. הטיעונים המרכזיים בניתוח זה הם, על רגל אחת: מרון ושקד ש"המשותף לפרסונות הללו הם האדנות, השאפתנות, הדורסנות שבאופי, האינטלקט הבולט, וחוסר רגישות ליצירה ספרותית כשלעצמה"  הבינו שאין להם אב או גב בתוך הממסד האקדמי, או בפוליטיקה או בכל מערכת ציבורית שהיא ומסיבה זאת, מתוך רצונם לכבוש עמדות ומוקדי כוח באקדמיה, ובאמצעותם בציבוריות הישראלית, הם בחרו בשילוב מבקר-חוקר. ה'חוקר' הוא תואר שבמקרה זה מביא עימו כוח. לדברי נבות בחירה זו הייתה מחויבת "במציאות שבה אוזל ממילא הכוח הממגנט והמשפיע של הספרות בכל אתר ואתר, כולל באקדמיה.". הסופרים עצמם בתקופה זו על פי ניתוחו הסוציו-היסטורי של נבות נותרו מחוץ למשחק, מחוץ למעגל חלוקת המשרות, והם נאלצו להסתמך רק על התקשורת וכוח הקניה של האינטליגנציה. נבות מסב את תשומת הלב לכך שבתקופה זו נפלט מן האקדמיה נתן זך: "האדם שהכתיב יותר מכל במשך עשורים רבים את תכני וגבולות  הדיון בשירה באקדמיה". וכך, מאחר שהפונקציונרים של האקדמיה "נזקקו מאוד לפומביות המהדהדת של מרון ושקד" "הפציעה על האקדמיה הספרותית שלנו שלטון הטכנוקרטים והדמגוגים שפרש כיפת-ברזל אטומה על הספרות ועל הדיון בספרות.". ביקורת הספרות החוץ אקדמית המסורתית, השוטפת, נפגעה במיוחד, מאחר שסבלה מחוסר לגיטימציה, מפני שלא היה לה שום מוקד כוח בתוך האקדמיה, שהפכה לסמכות-על שיפוטית בתחום הספרות.  (נבות מציין שבשלב זה של הידלדלות כוחה של ביקורת הספרות המסורתית, הוא עצמו נכנס לשדה הגווע הזה מתוך כוונה לממש את המודל הברנרי של סופר-מבקר.) סופרים שלא הצליחו למצוא ולהצטייד בטרם עת במוקד כוח בתוך האקדמיה – ולדבריו של נבות "לציית לו" – שילמו מחיר יקר על כך "והוזחו לשולי השיח".

התפתח סטנדרט של נרטיב שולט בספרות, ואלו שלא צייתו לו התפוגגו ונעלמו מן העין. אותו נרטיב שולט על פי נבות, הוא האידיאולוגיה ומודל ההתייחסות שהתווה שקד: "מימזיס של מרכז מגרש ציוני, פוזיטיבי, יציב ומובן מאליו, בו לא היו לספקנות ולריבוי המשמעות של עגנון מקום". זה התפתח לנרטיב של דן מרון שהוא: "מימזיס של מרכז מגרש בורגני יציב אך חוץ-ציוני פקפקני".  לדברי נבות, סופרים כמו עוז ויהושע שכתבו על פי המודל שהעמיד מוקד (שגורס כי "למעשה תחת עולם המחוות והתודעות המואר והממושכל, שורר בעצם כאוס קיומי, ועיקר המאמץ הוא למשטר אותו באמצעות עולם מושגים לוגוצנטרי") פנו לאידיאולוגיה של שקד ואחר כך לזו של מרון, התרחקו מן המודל האקזיסטנציאלי, וכפי שכותב נבות "מגמות חילון ובורגנות "נאורה" התבססו במרחב". סופרים שלא עמדו בתו-תקן הזה, במגמה של ה'ציוני-פוזיטיבי' "נידונו למשניות ולגורל האשנב והכניסה הצדדית"; כל מגמה אחרת מרדנית ומפוררת נידונה לכישלון. לדבריו, הביקורת האקדמית אכן לא הכתיבה נושאים, אך בהחלט הכתיבה מגמות ובכך הכפילה את כוחה.

בנקודה זו בערך מתחיל המסע לקרביו האינטלקטואליים של המבקר דן מרון אליו מתייחס נבות בהרחבה. הקטע על מרון תופס בערך כשליש מן המאמר להערכתי. זהו קטע מרתק ואליו התייחסתי בתחילת דבריי כשכתבתי שאחת השאלות המרתקות העולות מן המאמר היא האם אכן ניתן לייחס השפעה כה עצומה לאדם או קבוצה, על כלל. בכל אופן, מפאת אורכה המתארך של  רשימתי אדלג על קטע זה אף שהוא חשוב ומעניין מאוד.

לסיכום, כותב נבות: "מירון וחבריו אחראים להצטמקות הראשונית של הספרות במרחב הציבורי, ולנעילתה כביכול, בכספות האקדמיות של הדיון, גם משהתקיים, כביכול, מחוצה להן, במוספי הספרות או בכתבי-העת.". לדבריו, לאחר שכלאו את הדיון באקדמיה, גם כשהתקיים, דרסו כל אופוזיציה או מחשבה עצמאית, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם. מסיבה זאת הסטודנטים לדבריו של נבות נטו אחריהם ולא נעמדו מולם, פשוט משום שרצו לגמור את התואר בשלום. "הספרות העברית הפכה להיות בשר-מבשרה של בורגנות קישחת, ממורכזת ומדירה, בברכתם ובפיקוחם ההגמוני של גרשון שקד ודן מרון.". השיוך נעשה על פי מיליה, קרבה או הזדהות עם הבורגנות "הנאורה", ודה-לגיטימציה של ביקורת ספרות שאינה משויכת או מוזנת ישירות מהאקדמיה.

אמנון נבות ואני נפגשנו פעם אחת ושוחחנו.