זיון בפרטי פרטים

חלמתי עליך הלילה חלום עקום. אני לא מתגעגעת. אחת לכמה זמן, אני פוגשת מישהו שמספר משהו מעדכן. אתה מסתובב באותם מחוזות. פחות או יותר. ואתה זר. מי הם החברים שלך, מה עובר לך בראש, הרי פעם ידעתי, כלומר דימיתי שאני יודעת. אתה לא חסר בשום צורה. ושב ומתייצב במחשבה. לא ממש זכרונות. עשינו את עצמנו מחוספסים; אתה התנהגת כאילו זו תכונה מולדת שלך; גיבור עייף, עשוי מחומרים קשיחים, ישירים, כאילו בוטה, למרות הפגיעות, הפגיעות האינסופית הבלתי נדלית. אתה לא חסר. והמחשבה עליך מזנקת בכל פעם. אתה כל כך זר. לחשוב על הקירבה. שהייתה בינינו. כמה היית מאוהב וכמה נלחמת בלבה הזאת. שפרצה מתוכך, שהקאת עליי בשנאה כזו גדולה, שנאה כזו נוראה ששנאת את עצמך, הדרך שבה שנאת אותי. השקרים, השקרים ששיקרת, המיומנות שבה אתה יודע לשקר, ידעת, בטבעיות כמו מולדת, במתיקות. נון-שלנטיות היתה צו השעה במצבי חרום, וזה היה מצבך התמידי. גם המצב שלי, צריך לומר, היה אז כזה והוא נראה נצחי. והאשמה, האשמה הרעה הזאת שסחבתי. היית בן שלי וחבר נזקק ודי אומלל, ואח כריזמטי מפתה ומעריץ, ומאהב רכושני מתנשא ואפלטוני, ואימפוטנט רעיל ופרנואיד, ניידת זמר ובידור ובעל מתעלל; יונק דבש ודם. לחשוב על היופי שזרח בינינו בהתחלה, כמו בין שתי חיות יפות ועזובות. אימצנו זה את זה. צער בעלי חיים. איך הפרח הזה הבשיל, והתסיס, העלה ריקבון וקמל לו בגועל עצמי הדדי והחל להעלות צחנה. הקירבה שהייתה בינינו. איך לא יכולת לזיין, אותי, איך הפחד אכל לך את הנשמה. הגאוותנות, היהירות, איך השקרים באו כמו כלבלבים זעירים וליקקו אותך כדי לרכך את הכאב, את ההשפלה. איך נולדו הפרשנויות, הניתוחים, מעין רציונאליזציות, או שלא, מי יודע. האשמות הרעות האלה, שפמפמו בי, ביעבעו, שגררתי במעלה ההר המפלצתי הזה, וכמה שניסיתי לרפא. אילו יכולתי לזיין הייתי מזיינת אותך. בכיף, בכוח. אני, מזיינת, אני שזיינו לה את הצורה ושרדה בכוס ועין. התיאורים שאהבת לתאר, להסביר ולנתח את העבר שלך, ניתוחים פסיכואנליטיים יצירתיים. בפרטי פרטים, בפלסטיות חייתית, בתשוקה בשקיקה, כאילו שאתה מוצץ איזה זין עסיסי נוטף רוטב מטריף. וההנאה המושלמת היא לשתף אותי במציצה. ואתה מסביר ומספר, איך אתה אוהב שמזיינים אותך. כמה חשוב שיזיינו אותך, בתחת, הכוס הפעור שלך. מזיינים אותך, יזיינו אותך. כל כך היה חשוב שאבין בדיוק, איך וכמה ואיך אתה מתמסר. העבר, הילד שהיית והאב והאם הנוכחת נעדרת, אדישה ומנותקת, והאחות הבוגדנית; הנערה המתוקה, הרכה והחמה שהייתה; האגואיסטית, הבוגדת; איך היא בגדה, אלוהים, איזה כאב, סכין בלב, והפצע, כמה כואב, וכל השנים הללו אתה מדמם. היא נטשה. הסבל. הבדידות. אין סליחה. והעונג, העונג שבכאב ההתמסרות. אתה מתאר בפרטי פרטים. התחת העורג, הכוס הלוהב. מתאר בפרטי פרטים את הזיון ובוחן, מביט בי, בודק: להיווכח שאני לא שופטת. אני מבינה את העונג. אני מאשרת את הצורך, את ההנאות שלך, את העונג שלך. ואתה קם ונהיה. פשוט מאוד. איך הבנתי, ראיתי, ממש מיששתי את ההארה. פי הטבעת כוס נושם. לנפש אין שם מפורש, גם לא מין מפורש, היא פשוט מתנועעת לה, רוקדת. חוץ מזה. הסדקים שבך המשיכו להתיז עליי שנאה, ששנאת את עצמך. האשמות עד כלות הכוחות התישו אותי, אמא התעייפה. התאדתה, רצתה להתבדל. אין מה לומר, שירתנו זה את זה נאמנה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: