בלילה ירד גשם, בליווי אור-קולי של ברקים ורעמים, ונחתו טילים והתפוצצו, ברמת גן ובתל אביב, ולמחרת הפציע הבוקר, בהיר וקר וצונן, והשמש צחקה בשמים. ובשעה 7 אפס אפס נראה צביקה, השכן מהשיכון הקטן והמטופח שממול, יוצא מדירתו רענן וטרי, לבוש גופיה ומכנסי ג'ינס, ידיו מונפות אל מעל ראשו, אוחזות במזרן גדול. הוא הנחית את המזרן על גג מכוניתו, שב נמרץ לביתו ויצא כעבור דקותיים בהליכה מהירה ונחרצת, נושא מזרן נוסף. הוא עבד בזריזות, פעלתני ומרוכז. כעבור עשר דקות, המכונית העמוסה מזרנים, כריות, שמיכות וחמישה בני משפחה, רצה ונסעה במעלה הרחוב ונעלמה בסיבוב.
בבית מילר, שרה הסתובבה בחלוק ופניה מכורכמות. עיניה טרוטות ומתנוצצות בברק מפוחד, אף שלא הזילה דמעה. היא נראתה עייפה, מתוחה וכעוסה. בהלה, אפשר לומר אפילו אימה, ריחפה כמו ענן שקוף ורעיל בין כתלי הבית. השואה חזרה, חשבה לעצמה דפי.
הם חזרו לשואה, היא לחשה לעידו. אבל זה רק בראש שלהם, הסבירה, אל תתייחס.
עידו ישב לידה על הספה בסלון, מכרסם את ציפורניו. הוא רצה לחזור הביתה, עכשיו.
אבל למה אנחנו תקועים כאן, אמר.
הם בשואה עכשיו, אמרה דפי, אי אפשר לדבר איתם, סבא ישתגע אם נלך, אתה לא מבין?
עידו שתק.
סבתא מחפשת מלון באילת, ניסע לאילת ויהיה לנו שקט, אמרה, ככה הכי טוב.
עידו שתק.
עידו סובל, נמאס לו. הוא לא רגיל לאווירה הזאת. דפי ידעה. לא כל כך בגלל הטילים, אלא פשוט משום שהם לא בבית. הוא רצה הביתה. אבל קודם, כשדפי הודיעה שבערב יחזרו לביתם, שמואל הזדעק והתרתח וצעק שהוא לא יסלח לה עד הקבר אם הם יעזבו. דפי הביטה בו המומה. היא לא שאלה למה, מדוע: האם שמואל צעק כך מפני שחרד לה ולעידו, שיוותרו לבדם בעולם מול הטילים, או שמא חרד לשרה, לסבתא מָמֶה ולעצמו, שיוותרו בלעדיה ובלי עידו בדירתם. היא ידעה שהוא מגיב כעת בצורה חייתית על פי הדפוס שההיסטוריה הטביעה בו: שמואל רצה באיחוד כוחות, שיידבקו זה לזה, הוא רצה להיצמד, הוא רצה שיהיו גוף אחד. הוא חזר לשואה והיפרדות לא באה בחשבון.
שמואל פחד ולא היה זה "סתם" פחד, אם קיים בכלל כזה פחד. היה זה פחד מהפנט, זו הייתה תשישות גמורה, אפיסת כוחות, חרדה קיומית משתקת.
מאז הלילה ישב שמואל ב"חדר האטום" ולא זז ממנו. הוא ישב בכורסתו, אותה כורסה שישב בה אתמול, שלשום ולפני שלשום, מול הטלוויזיה. זו הייתה "הכורסא של סבא", הכורסה הקבועה שלו. היא הייתה מרופדת בכמה כריות מעוכות, דחוסות אל המושב. משען הכורסא הגבוה אף הוא היה מרופד בכריות ושמיכות בכמה גדלים, שנלחצו אליו ועוצבו בהתאם לצורת גופו הישוב. בכל פעם ששמואל התיישב בכורסה, היה דוחף ומועך ומתקין את הכריות והריפודים למיניהם, ומכוונן אותם היטב למצב תנוחתו. הכורסה הפכה לתבנית נוף גופו, הישוב. כעת היא עומדת "בחדר האטום". סבתא מָמֶה, סבתהּ של דפי והסבתא רבתא של עידו, אמה של שרה, ישבה גם היא בכורסתה "בחדר האטום". גם זו היתה "הכורסה של סבא", כלומר של שמואל. בכורסה הזו ישב כשהיה יוצא לקרוא עיתון במרפסת. גם היא יובאה אל "החדר האטום", במיוחד עבור סבתא ממה. "הכורסה" היתה בעצם "כיסא נוח", שנקנה לפני כעשור, עשוי אלומיניום ופלסטיק, מרופד בכריות ושמיכות שנדחסו היטב למושב ולמשענת. עכשיו ישבו שמואל וסבתא ממה בכורסאותיהם דוממים. בכל פעם שדפי חלפה על פני החדר, הציצה פנימה ותהתה אם הם נעים. הם נראו קפואים. שמואל חבש את כובע הצמר הסרוג העבה שלו, בגוון חול אפרורי, שהזדקר על ראשו כחרוט. בינתיים, שרה התקשרה לבתי מלון ברחבי הארץ. כל מלון אפשרי שרחוק מאזור המרכז. פניה וקולה הביעו דחיפות גדולה, כאילו התקשרה להזמין אמבולנס. אבל אויה – כל המלונות, הצימרים, ההוטלים והפנסיונים, כולם היו תפוסים. דפי הפצירה בשמואל וסבתא ממה שיצאו מהחדר, שיאכלו במטבח. אבל שמואל לא הסכים בשום אופן. הוא אמר שאין לו כוח, נאנח ועצם את עיניו. אין לו כוח, אולי פתאום תתפרץ אזעקה והוא יחטוף התקף לב. עברו בו מיחושים בחזה, לחצים. שרה צעקה שלא יקרה לו כלום, בידה שפופרת הטלפון. אבל שמואל רק עצם את עיניו.
שמואל, תצא קצת, תתאוורר, קראה ומיד החרישה וסגננה את קולה, מנומסת: כן הלו, אמרה לשפופרת, רציתי לברר על חדר, ופניה הרצינו.
אבא, רק בלילה יש אזעקות, אמרה דפי, בבוקר אין סיכוי שיפציצו, הם הסבירו, שבבוקר אפשר לראות את השיגורים, את המשגרי טילים, הם ניידים כאלה, עוברים ממקום למקום, הם על משאיות, בהרים באזור המדברי הזה שליד הגבול עם ירדן, האמריקאים יכולים לראות אותם, מהלוויינים, הם עוקבים אחריהם מהחלל והם רואים את היציאות של השיגורים, מהחלל, אין סיכוי שהם ישגרו בבוקר אבא, כי אז האמריקאים יפציצו אותם.
אבל שמואל לא התרשם. הוא לא רוצה לזוז. הוא סובל מבעיות לב, יש לו כאבים. הוא כבר בפנסיה. שמואל אדם נמרץ, פעלתני, נראה צעיר לגילו, הוא עושה המון דברים, יצירתי, ספורטיבי וחסון, הוא הפסיק לעשן וצועד כל יום כמה קילומטרים, הוא גבר מרשים ועדיין נאה מאוד, אבל עכשיו הוא חורבה ולא אכפת לו. נגמרו הכוחות. אני עייף ממלחמות, אמר, ועצם את עיניו.
סבתא ממֶה גם היא ישבה קפואה והיא בכלל לא דיברה. על פניה הבעת פליאה מלאת עצב. לכן נרדמה וישנה רוב הזמן. איך, איך זה? מלמלה באידיש בלילה. פניה מיואשות והיא שקטה וחיוורת. היא נראתה כמו מישהו שעומד לפני הגרדום ומקבל את הדין. אז היא תמות, אז מה. אין לה כוח אפילו לחשוב. מה היא לא עברה, מה לא ראתה. גם שרה. אבל שרה חזקה ועדיין צעירה. כשהצפירה השתוללה וכולם נאבקו עם המסכה – שלא נענתה בקלות ולא התיישבה כראוי וכפי שהוסבר, על הפנים – שרה "סידרה" שוב ושוב את הסמרטוט הרטוב על מפתן הדלת של "החדר האטום". היא הידקה אותו לדלת הסגורה, כפי שראתה בסרטוני ההדרכה ששודרו בטלוויזיה. במקרה המדובר הייתה זו דלת זכוכית. אבל שטויות, לא זה מה שחשוב כרגע, מה שחשוב כרגע הוא לפעול בהתאם להוראות. לכן שרה סידרה שוב ושוב, בתנועות מהירות, בידיים רועדות, את הסמרטוט הרטוב, והידקה אותו אל הדלת. אבל אויה – משהו לא הסתדר, סמרטוט סורר. לכן הניפה אותו, הטבילה שוב במי הדלי, סחטה והניחה על מפתן הדלת. הידקה, דחסה, סידרה וסידרה. אבל לא, לא, שוב לא הניח את דעתה. משהו שם לא מסתדר, סמרטוט סורר, משהו לא טוב, לא נכון. לכן שוב נטלה את הסמרטוט, שוב טבלה, סחטה, ושוב "סידרה" והידקה ודחסה. אך אבוי, אויה – משהו בסמרטוט המחורבן הזה לא משביע את רצונה. סמרטוט סורר, סמרטוט רע, מסרב להגן עלינו מפני שוחרי השחור המאיימים. הוא לא עושה את העבודה, הוא לא עובד כמו שצריך. אז שרה שוב טבלה, שוב סחטה ושוב "סידרה", והידיים רועדות, כל הגוף רוטט, והיא מהדקת ודוחסת ודוחפת את הסמרטוט אל הדלת ולרצפה. הצופר משתולל בצפירות "עולות ויורדות", ושרה מלפפת, סוחטת, מהדקת. פיצוצים אדירים נשמעים משתוללים מעל הראש מעל הבית, האזעקה לא נרגעת, הצופר זועק כמו כלב. ברדיו משודרת הסיסמה והיא נשמעת כמו דקלום מהפנט. לחש בחש מכשף בקופסה. וכל אלה מטילים ממש מורא –. כאילו הוּזַחנו, בהסטה קלה, אל מחוץ לזמן -. ושרה ממשיכה: היא "מסדרת" ומסדרת את הסמרטוט בבהילות, בקדחתנות, בעצבנות, היא ממהרת, עליה להספיק. דפי מתבוננת בה והיא מרגישה שהיא עצמה עומדת לצאת מדעתה.
אימא! היא צורחת, מה את עושה? שימי את המסכה! שימי את המסכה!
אבל שרה ממשיכה. היא ממהרת, היא רועדת, צריך להספיק, להניח את הסמרטוט "כמו שצריך", חיינו תלויים בסמרטוט הזה, בדרך המדויקת שבה יש להניח אותו, למרגלות הדלת, דלת הזכוכית, שרועדת עכשיו בכזאת עוצמה מהדי הפיצוצים ונראה שהיא עומדת להתנפץ, מי יודע אם בכלל תעמוד בהם. אז דפי שוב צורחת:
אמא מה את עושה?! שימי כבר את המסכה! היא צורחת ומביטה בשרה שמשתוחחת, שרועה על הרצפה; ועווית צחוק תקפה אותה, את הגוף, בבת אחת, בעוצמה אדירה, כמו הקאה, והיא פרצה בצחוק משתולל וקולני, פשוט הקיאה את הצחוק האדיר הזה, שהתגלגל והתגלגל, גועָה ומתפקעת עד שכמעט נחנקה, דוחפת את כפות ידיה מתחת לירכיה ועכוזה, כדי שלא תשתין, התנדנדה בצווחות מתפוצצות:
אני עושה במכנסיים!
שמעה את קולה בוקע מבעד למסכה, עמום, עבה ומעוות, וראתה את כולם מביטים בה, בעיניים אדירות ממדים, שמציצות מבעד לחלונות המעוגלים החייזריים הקרועים במסכה. הם נראו כמו חיות בוהות, מפוחדות, אפם גדול ומשתרבב כמו חדק, מרחרח, חיות פרה-היסטוריות שעפו מחוץ לזמן. ובעוד היא מתעוותת בצחוק הבלתי נשלט הזה, העיפה מבט אל עידו. עידו המתוק ישב לו על הרצפה, נשען על הארון. הוא נשא אליה את עיניו, מלמטה, שהיא יושבת על המיטה, והביט בה מבעד לחלונות המסכה. הוא נראה כמו צב נבון, ענק ויפה, ראשו אדיר, כמו חכם מושה-רבנו כזה, ומבטו בחן אותה בהסתייגות כאומר: אוף, איזה אימא משוגעת יש לי. ובגלל מראהו הצבי מושה-רבנו, התעוותה דפי שוב והשתנקה בגל צחוק פראי נוסף וגעתה:
אני עושה במכנסיים! אימא מה לעשות? אוף שימי כבר את המסכה !
סוף סוף שרה הסתובבה והעיפה לעברה מבט, בשמואל, אחר כך בידיה ובסמרטוט, האור בחדר היה צהבהב וקלוש, האזעקה זעקה כמו כלב, והיא מיד הסתובבה אל הדלת ממהרת אל הסמרטוט והמשיכה "לסדר" אותו בתנועות חרום.
שרה תעזבי את זה שימי את המסכה, נשמע קולו של שמואל, עמום וחלוש מבעד למסכה.
אימא שימי את המסכה! צרחה דפי, שימי כבר את המסכה! היא צרחה בקולי קולות ושוב התנפץ בתוכה ובקע ממנה פרץ צחוק אדיר ומחריד. מה קורה לך?! היא צרחה משתנקת, את רוצה למות?! צרחה בפרצי צחוק משתוללים.
שרה הפנתה אליה את מבטה וכאילו התעוררה.
התרוממה וקמה.
שימי כבר את המסכה! צרחה דפי.
שימי את המסכה שרה, קרא שמואל בכל כוחותיו.
סבתא ממֶה נראתה מנסה להגיד משהו ונופפה בידה.
שרה נטלה במהירות את המסכה והחלה להרכיב אותה על פניה באותן תנועות חרום עצבניות. ודפי עדיין נקרעת מצחוק, לא מצליחה להשתיק את הגל הפראי הזה שהשתולל בתוכה, מתעוותת ומתפתלת בזעקות שמתגלגלות ומשתנקות, בעוד ידיה מתחת לרגליה:
אמא אני עושה במכנסיים ! זעקה, מה אני אעשה?!
תעשי בדלי, אמרה שרה. ותקעה בה את עיניה המוגדלות מאחורי חלונות המסכה.
אוהה לא, נאנקה דפי וקולה דעך, בחיים לא, אמרה והתנשמה והצחוק פסק באחת.
גם הצפירות פסקו. הבומים המשיכו להרעיד את הבית ולהתפוצץ בקול.
היית המון זמן בלי המסכה, אמרה דפי מתנשמת, ולא קרה לך כלום.
שרה החוותה בידה. נו, את רואה? אמרה.
אז אין גז, אמרה דפי, אין שום גז.
כנראה אין גז, אמרה שרה.
אז בואו נוריד את המסכות, אמרה דפי.
כל כך רצתה להסיר את גוש הגומי הדביק המציק והמגעיל מפניה. אבל שמואל ושרה ואפילו עידו לא התלהבו מהרעיון.
ועכשיו, בבוקר שאחרי, שרה מנהלת מסע טלפוני עצבני, שיחה אחר שיחה, מחפשת חדר פנוי באיזה מלון מרוחק מהמרכז. דפי מקווה ומתפללת, מתפללת לשקט. אבל לא. אין חדר אחד פנוי לרפואה.
ואל תוך הקלחת הזו משתרבבת נירית שמתקשרת במפתיע.
את שומעת? היא אומרת בקול לוחש, ברטט לא מוכר: תל אביב ריקה, ריקה לגמרי, כולם עזבו, הרחובות ריקים, ריקים!
באמת? אומרת דפי ועיניה לטושות אל עידו. היא בחנה אותו, הוא נשכב על הספה בסלון.
כולם ברחו, אמרה נירית נרעשת, כולם, העיר נראית כמו ביום כיפור, אין אף אחד ברחוב, אמרה, הרחובות ריקים כמו עיר רפאים, לחשה בפליאה. ממש אפשר לשמוע את הפחד בקול שלה, חשבה דפי, כאילו היא עצמה מחוץ לעניין, במקום אחר.
זה נורא, אמרה נירית, זה נראה כמו לפני התקפה גרעינית.
לא, מה, אמרה דפי, מה פתאום.
לא יודעת אמרה נירית, אולי הוא באמת ישלח כימי, מי יודע, אמרה, באלנבי נפל טיל ענק מבטון, היא אמרה.
מבטון? אמרה דפי.
כן, אמרה נירית, הוא לא התפוצץ, אני לא יודעת מה לעשות, שלחתי את מיה לאבא שלה בקיבוץ, אני לא רוצה שהיא תישאר פה, אני חושבת שאני היחידה שנשארה ברחוב שלנו, אולי בכל תל אביב, אמרה וצחקקה צחקוק מאולץ ונרעד.
כן, אמרה דפי, גם ברחוב שלנו כולם ברחו, לא נשאר בבניין שלנו אף אחד וכל הרחוב נטוש, אמרה.
אז אולי תבואו? אמרה נירית, נהיה ביחד, בואי, אמרה.
דפי שתקה.
נו בואי, אמרה נירית, יהיה כיף, אמרה, כאילו שהיא מנסה לשכנע אותה להצטרף לנופש בקאריביים, ואז שוב צחקקה במאולץ.
אני לא יודעת, לחשה דפי, עידו רוצה שנחזור הביתה, הוא סובל נורא, אבל ההורים שלי השתוללו אבא שלי אמר לי שהוא לא יסלח לי עד הקבר אם אני לא אשאר איתם, הם פוחדים, דואגים, ומה אני יודעת מה יקרה, אני לבד.
אז בואי אליי, אמרה נירית וקולה נשמע נואש, ככה לא נהיה לבד.
דפי שתקה.
נו בואי, התחננה נירית.
נירית, אמרה דפי, לכי גם את לקיבוץ, לחשה דפי, הכי טוב, זה גם רחוק ואין שם טילים וגם לא תהיי לבד.
אימא! צעק עידו.
נירית אמרה, נפל טיל באלנבי את יודעת? אה סיפרתי לך, ראיתי אותו שוכב על הכביש.
אימא! בואי כבר! צעק עידו.
עידו קורא לי, אמרה דפי, חייבת ללכת, נדבר אחר כך.
עידו שכב על הספה בסלון, ראשו תקוע בתוך הכרית.
מה עידוץ, אמרה דפי.
כואבת לי הבטן, אמר עידו.
זה מהפחד, אמרה דפי.
אני רוצה ללכת הביתה! קרא עידו בקול, נמאס לי, אני רוצה להיות בבית, הוא אמר בכעס. יש פה הרגשה של פחד, אמר, אני רוצה להיות בבית שלי! הוא הדגיש כל מילה.
עוד קצת ונחזור, אמרה דפי.
למה אנחנו לא יכולים ללכת עכשיו? זעק עידו.
כי אי אפשר, מלחמה, אמרה דפי, וסבא וסבתא לא רוצים שנלך, וחוץ מזה, עידוקי, נופלים טילים, זה די מסוכן, ואני לבד איתך, אין עוד מי, שיעזור, אמרה דפי והביטה בו.
עידו בהה בה.
אני אחראית עליך, נכון?
עידו הביט בה במבט רציני בוחן. אבל תמיד זה ככה, אמר.
נכון, אמרה דפי, אבל עכשיו מלחמה, נופלות פצצות.
נו, אמר עידו.
אז קשה יותר, אמרה דפי, אם חס וחלילה יקרה משהו, אני לא סופר-מן, אני לבד, צריך שיהיה עוד מישהו, כמו אבא, הסבירה.
אז תהיי כמו שאת תמיד אימא! אמר עידו בשכנוע עמוק, בנימה רצינית, והביט ישר אל תוך עיניה, שסוף סוף הוא מגיע לעומק העניין, לשורה התחתונה, אותה הוא מנסה להבהיר כל העת: תהיי כמו שאת תמיד, גם אימא וגם אבא! אמר והביט בה בפליאה ועיניו תוהות איך זה שהיא לא מבינה.
תמיד את גם אימא וגם אבא, אמר, אז תהיי ככה גם עכשיו!
דפי הביטה בו רצינית ושותקת ולבסוף אמרה: אבל אני לא יודעת אם אני יכולה עכשיו להיות כמו תמיד, אמרה.
למה! קרא עידו.
כי עכשיו לא כמו תמיד, עכשיו מלחמה, אמרה.
עידו דחף את פניו לכרית. דפי נישקה אותו.
כאילו שסבא וסבתא יכולים לעזור, זעק אל תוך הכרית.
.
יוני 2018
© כל הזכויות שמורות
בארץ הפלאות 