ים נשמות

​לפני השינה אני מקישה על האייקון של יוטיוב. שם אני מחפשת את הדף של מכה. אני רשומה עליו. משדרים בשידור חי ממכה. כל היום. כל הימים. שומעים את המואזין. אני נצמדת למסך הקטן של הסמרטפון שלי. מעממת את אור המסך. לוטשת את עיני העייפות בנהרות האדם. נעים סובבים סובבים ונעים. סביב האבן הגדולה השחורה. עשרים וארבע שעות ביממה. המואזין מסלסל ומתפלל. מונוכרומטי. גלגל  מסתובב. העיניים מתחילות לנוח. קול המואזין מונוטוני. אבא. אני יודעת שאתה עכשיו תולה בי עיניים פעורות. אני תוהה ומשתומם, אתה אומר שם למעלה. שמעתי אותך עוד אתמול. מפריע לך. כן  אני אוהבת לראות את התפילות במכה. אני תוהה ומשתומם. עדיין. גם שם. תוהה ומשתומם. מואזין? ועוד במכה. איך קרה כדבר הזה? והם נעים. הגלגל מסתובב. ממוזגים ארוגים, זה בזה, ליריעה אחת גדולה. גמישה מגוונת. הגוונים מתנועעים ביריעה. היא נראית כמו פרווה. של נמר. יריעת נמר נעה וסובבת. סביב האבן השחורה. קערה אדירה מבעבעת גופיפים נעה במעגלים. בלי הפסקה. סביב האבן השחורה הגדולה. צדף ענק. מנוקד שחור לבן. צף סביב האבן השחורה. סובב ללא הפסקה. המואזין מסלסל בקול יציב. רבעים וחצאי טונים. קול משי חזק ורך. אם אמקד את מבטי בגופיף זעיר בתוך ההמון. היריעה הגדולה תתמתח לרשת וייפערו בה חורים. הגופיפים נראים כעת כמו פרורים. אבל היריעה עדיין שלמה. פרורי האדם עדיין נעים מהודקים. הם בכל זאת ממוזגים. העיניים שלי מצטעפות. המבט מתרחק מן הגופיף. הגופיף נשמט נעזב ומותך, אל תוך ימת הנשמות הגדולה. היא מבעבעת במעגלים. סובבים ונעים. סובבים ומסתובבים. גלים עדינים עולים בימה. עולים ויורדים. הגופיפים צפים בה. מתנודדים על גבי הגלים. נשמות צפות. עולות ויורדות. המואזין מתרפק. בטון יציב. הימה מתנועעת. מבעבעת. במתינות. סובבת, סובבת. האבן השחורה  שותקת. הימה עולה נמתחת