יושב נינוח

בכל זאת, הייתה איזו אשליה אז, נותר רמץ גחלילי כזה של כמיהה – שמה, שם, נלך. לגעת לדעת. אבל גם הוא התכווץ בכף היד כמו זנב זיקית והתפורר. ענן תפוזי דבש מכאיב שהתעלף ונגוז. היום האופק דבוק לאף. האופק נמצא במרחק דקה, סנטימטר מן השפתיים. כמה מהחיות המיתולוגיות הנחשקות היו עדיין בחיים אז, למיתוס היה כוח הוא יכול היה לחולל סערה, כלומר אלו שהצליחו לשרוד, והן עטפו וליטפו בחום ובמשמעות. אבל הן כבר מתו, מזמן, ובמקומן עלה וניצב הספינקס הזה הדומם, לוטש מבט, צהוב, נראה פריך כאילו, אבל מדובר בתעתוע. הוא נמצא כאן ושם בכל מקום, יושב נינוח כמו ספל קפה על השולחן , מציץ מכל פינה ומתקתק כמו שעון, נכון, בעצם הוא היה שם, כלומר כאן, תמיד, רק בצורה קצת אחרת, אולי זה עניין של גיל, המראה, וכמה שנלחמתי ונלחמתי הוא לא הניח, לא מניח, לא עוזב את האופק, הספינקס הזה, מראה הספינקס הוא סתם עניין של שינוי האדרת, התרגלתי לספחת הזאת נדבקת כמו טינופת לסוליה ואי אפשר לנער, עוד מהילדות, שגנב לי, פרח גדל באפלה. עכשיו מספרים, המדענים אומרים שגילו, כלומר מסתבר והתחוור שהחומר האפל נמצא בכלל בתוכנו, בגלקסיה שלנו, כלומר, למעשה הוא נמצא בכל מקום, לידנו, עובר ממש דרכינו, אבל אין לנו את היכולת לראות אותו, אין אינטרקציה, המדען אמר, לא ניתן, מדובר בחומר שהאדם לא נתקל בו מעולם , אנחנו יודעים על קיומו, למדנו לזהותו, גילינו את קיומו וגם ניתן לשקול אותו, אנחנו מזהים את קיומו, אנחנו יודעים שהוא קיים אבל אנחנו לא מסוגלים לראותו, הוא נמצא כאן, ממש עכשיו לידנו, הוא עובר דרכינו, אבל אין לנו שום דרך לראות ועדיין לא נמצא איך אפשר להבין, להבין מהו החומר הזה. באלוהים איך צחקתי