חלום מס' 5

צוֹרָן

חלמתי שאני משייטת לי בנחת, באיטיות, בין איים קטנים ומפרצונים ומביטה בנוף שעל היבשה שנשקף מן הים. אני לא זוכרת ולא יודעת באיזו ספינה, או סירה, שטתי ואיך היא נראית. היו איתי עוד אנשים, אבל אני לא זוכרת אותם. המבט שלי היה מופנה החוצה, אל היבשה, אל החוף. הנוף היה יפה ומיוחד. והשיט היה נינוח, כמו שיט של תיירים. והמראה שעל החוף, ביבשה, היה מאוד מעניין: היו המון בליטות חדות כאלה שיצאו מהקרקע, מתפרצות, גבוהות, כמו מין צוקים מחודדים ותלולים, גבעות שפיציות והרים שפיציים, ומין בתים, כמו בתים, בבליל צורות: לא מרובעים לא משולשים כמו מגובבים. וכל אלה – הצוקים, המבנים, כל מה שביבשה –  היו עשויים מאותו חומר, באותו צבע – כמו חֵמָר. חֵמר בהיר, מעין בז' קרֶמי בהיר. בוהק. רטוב. ואף לא צמח אחד, שום צמחיה. ההרים נראו נמוכים, אבל מתוכם התנשאו צוקים חתוכים שכאלה: כאילו מישהו חתך את החומר הרך הגמיש הזה בסכין, לאורכו, ויצר בו צורות חתוכות, ואפשר היה ממש לראות את בוהק החומר החתוך. והבתים, המבנים, נראו כמו עיסה, בצק, שמישהו לש. וידעתי שאלה בתים, שעשויים מאותו חומר, מאותו חֵמָר, אותו בוץ רך ובצקי, והם נראו קצת נוזליים, ובכל זאת עמדו קוממיות, מגובבים, כאילו זה על זה, דירה על דירה, בצבע הבוצי הזה. ואני זוכרת שהבטתי בהם וחשבתי: איך הם עומדים? איך הם לא מתמוטטים, מתמוססים? מפני שהיו עשויים מאותו חומר גמיש ורך.

ומילה ריחפה מעל והדהדה בתוכי – צוֹרָן, צורָן.

ואז החלום השתנה ונזרקתי לתוך כל מיני אירועים. שברי חלומות, מטושטשים, שלא נחרטים, לא משתמרים. מצאתי את עצמי בלב האירועים, בחלקם כצופה בחלקם לקחתי חלק. אני זוכרת שעמדתי והבטתי באיזו בקתה, באור יום חריף ולבן. גם היא הייתה בהירה, עשויה מלבנים, כמו לבני חֵמָר. אבל הלבנים היו יבשות וקשות ולבקתה היה גג ורדרד דהוי. היה זה בית והייתה לו דלת עץ כבדה, בהירה ישנה. בחצר לפני הבית היה עשב ירקרק דחוס מבצבץ ואדמת לס שנראתה כמו חצץ מאובק.  התמונה נראית כמו קטע מאיזה סרט אמריקאי משנות ה-70 שמתרחש במאה ה-19 באמריקה התיכונה מערבית, שרק נבנית, הכפרית. שלא הייתי בה מעולם. והיו שם עוד אנשים, מוכרים וידועים ובני משפחה,  שניים יצאו מהבקתה ודיברו ביניהם. עמדתי מולם וצפיתי. אבל אני לא זוכרת מי הם ומה קרה.

ואז עמדתי על צוק גבוה מול הים. והסתכלתי על המים ועל החוף למטה. רוח פורעת את השיער, שמש מסנוורת, קרן אור משתברת, ריח העבר, ריח מהעבר. השמש עמדה ברום השמים נוטה למערב, תכלת מנצנצת, האור היה בוהק. מישהו היה איתי. אבל התמונות נמחקו.

ואז שוב על המים: משייטת. מביטה בחופים המוזרים: צוקי חֵמָר, צוקי ג'לי סמיך מבריק, צוקי בצק חלקלק ורטוב, מזדקרים בצבע צהבהב כאילו הם עשויים גומי גמיש. ואז נגלה לעיני צוק אחד לבן, כמו עמוד קרח משונן ואדיר ממדים. כמו שרואים בכתבות האלה בטלוויזיה על הקרחונים שנמסים בקוטב. והצוק היה חתוך ויצאו ממנו כמה חודים מזדקרים. הוא צץ וצמח מתוך החֵמָר הגמיש הבצקי. לֹבן חשוף וקרחוני. קרני האור השתברו בו התנפצו עליו, ואני ממש זוכרת את הצבעים: תכלת שבאה מתוך הלֹבן, כחלחל קפוא, ממנו בהקו צבעי הקשת, בייחוד הסגלגל והכתום. ושטתי לעברו, שייטתי, וחלפנו על פניו. ושוב הופיעו הצוקים המוזרים, החֵמָר הגמיש הצמיגי. הבתים שנראים כמו גושי ספוג מקומטים, כמו ערימות בוץ רך צהבהב. ואני חושבת: איך הם עומדים? איך הם לא קורסים?

והמילה ריחפה והדהדה מלמעלה – צוֹרָן, צורָן.

ואז התעוררתי.

דמדומים, נים לא נים.

וחשבתי: אה צורָן, למדנו על זה בכימיה.

וזה נכון. למדנו על זה בכימיה בתיכון.