מועדון שוברי הראש

הלכתי אליו. הייתי מאוהבת בו נורא; איום ונורא. הוא גר ליד התחנה. בדרך הבחנתי בכמה אנשים שעומדים ליד המחסן. המחסן היה תקוע בין שני בתים מתפוררים ברחוב של התחנה. המחסן תמיד עמד שם, אבל לא זכרתי שראיתי, אי-פעם לפני כן, התגודדות כזאת של אנשים ברחבה שלפניו. הייתה זאת שעת צהריים והשמש שרפה; הרגשתי כאילו שאני מסתובבת בתוך תנור. המחסן עמד שם מאז ומתמיד, אבל הם לא היו שם מעולם לפני כן. או שלא הבחנתי בהם לפני כן. זה אפשרי, אפילו די הגיוני. כל כך הייתי שקועה במחשבות עליו כשהלכתי אליו, בערה בי הכמיהה. מיהרתי. הקשר בינינו – לא היה קשר כל כך טוב, מה שהלך בינינו. לא כל כך בריא. אבל הייתי מכורה. בכל אופן, הם עמדו במעגל והתווכחו. כמה גברים ואישה אחת. ברור היה לעין שמתנהל שם דיון חוצב להבות, מפני שהם עמדו במעגל וכל אחד נאם והרצה בלהט לפי התור. בכל פעם שהגיע תורו של מי מהם, הוא פסע צעד אחד פנימה לתוך המעגל והתחיל לשאת את דבריו. אחדים מעומדי המעגל קראו קריאות או צעקו לעברו מילים מוזרות. כשעברתי על פניהם הם נעצו בי מבטים. גם האישה. הרגשתי כל כך מוזנחת. אפילו שהתקלחתי לפני שיצאתי, וסירקתי את שערי וגם איפרתי מעט את העיניים. הרגשתי כמו סמרטוט. תמיד הרגשתי עלובה כשהלכתי אליו, ידעתי שאני נכנעת לתשוקה לא הגיונית. הידקתי את משקפי השמש לאפי ופסעתי במהירות. אחד מהם קרא לעברי משהו. רגליי טופפו בצעדים מהירים. שוב נשמעה קריאה וידעתי שהיא מכוונת אליי. הבטתי לאחור. שניים מהם נופפו בידם וקראו לעברי וביקשו שאבוא "לרגע". הגוף שלי רעד והזיע, בגלל המפלצת הנוראה הזאת; היא רעה וגם כמו סבתא נדבקת ושוֹפטנית. בראש התחילו לתקתק הדקירות, זה הרעש הרגיל שמופיע לפני שאני רואה אותו, כשהחשק הבלתי נשלט הופך לרעב טורף. זה לא חשק גופני, זו תשוקה נפשית, צמא לוודאות ושקט. הייתי כל כך מותשת וקצרת רוח. ועכשיו, זרים באמצע הדרך. מישהי – אני –  עוברת בשכונה מכוערת מתפוררת. המקום הזה, הרחוב שבו הוא גר, איזה מקום אומלל; מקום דורס תשוקות. כל מי שחולף ברחוב הזה מאבד את הזהרור החושני שיש בו. אם יש בו. כל מי שעובר ברחוב הזה הופך לפסולת תועה. השבתי את מבטי קדימה והמשכתי בדרכי. לא הייתה בי אפילו תהייה, הכי קטנה, או שמץ סקרנות. שעה לאחר מכן כשחזרתי מנומנמת ונינוחה הם היו שם עדיין. עומדים ומתווכחים. כשחלפתי על פניהם שוב, הם הבחינו בי שוב ופנו וביקשו ממני שוב שאבוא "לרגע".

הם ישבו על כורסאות ישנות ומרופטות שהציבו ברחבה שלפני המחסן. השמש נטתה כבר לשקוע במערב והרוח הקלילה שבאה מן הים נשבה והפיחה רעננות נעימה. כמה מהם היו קצת שתויים, אוחזים בקבוקי בירה. אמר אחד, יש כאן ויכוח על משהו, אנחנו רוצים שתשפטי. לא הבנתי, לשפוט? כן, תעשי טובה. למה אני? כי את כאן, אמר למד, עברת בסביבה, אמר ונעץ בי מבט. אחר כך הוא סיפר לי שהוא זה שהעלה את הרעיון לקרוא לי: כי היית יפה, אמר.  ובכן, הקשבתי לטענות. מצאתי את עצמי בתוך דיון. לא הבנתי מילה ממה שאמרו. התכנים  נסתרו מבינתי. נבהלתי, ניסיתי להתחמק, אבל הם לא וויתרו. ולחצו עליי. אז הסכמתי, בחצי פה. חשבתי שהעניין יעבור מעצמו. אבל זמן רב עבר עד שהבנתי את הסוגיות הנדונות.

החלטתי שאכריע בהתאם למידת האמיתיות. אמיתיות היא 'משהו' שתמיד סמכתי על עצמי שאדע להבחין בו. האמיתיות הייתה שילוב אלכימי של כוח ומחשבה ששכן בתוכי מאז הילדות: התייחסתי לאמיתיות כאל ישות, ישות בפני עצמה. היום (ואני כבר אישה בשלה) אני קצת חושדת בעצמי בנוגע לעניין הזה: אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך ולאחוז בעמדה שרואה באמיתיות מעין ישות: זה עניין שדורש עיון והעמקה. על כל פנים, זה היה אז מצב העניינים. ובינתיים הם רבו בצעקות ונבחו זה על זה. והדברים שאמרו נשמעו כמו שריטות, הם היו כמו כלבים, וכל אחד הטיח בזולתו טענות על זיוף ושקריות. ואני, בלי פחד, עמדתי בשלי. הייתה לי האמיתיות והיא בחנה את העניינים בשבילי. בשבע עיניים. כך ביררתי, בררתי והבדלתי – באמצעות האמיתיות. ובינתיים בא אחד ופתח את דלתות המחסן וכולם נכנסו פנימה. גיליתי שהם מכנים את עצמם 'מועדון שוברי הראש'. שהם מין חבורה של פילוסופים שאוהבים להתווכח ולדון בסוגיות בלתי פתירות ובענייני מוסר.

מאז, בכל פעם שהלכתי לתחנה, בכל פעם שפסעתי בשולי העולם הזה וגלשתי אל גבולות החור השחור המסריח והנורא וצללתי לתוך הבור ההוא שחשבתי שהוא אהבה – כשהתעוררתי והתחלתי את הדרך בחזרה – בדרך חזרה – הלכתי למחסן, למועדון שוברי הראש. אם הם לא ישבו בחוץ נכנסתי למחסן, ואם הוא היה ריק חיכיתי כי ידעתי שהם יגיעו, וכשהם באו והתיישבו, התחילו הדיונים והם התחילו להתווכח, ואני ישבתי והקשבתי להם. שעות. סתם ישבתי והקשבתי. לפעמים מצאתי את עצמי מדברת – פורצת פנימה, מכדררת במילים, בדיבור מהיר ולוהט באיזו סוגיה שהרתיחה אותי. וככה, בלי ששמתי לב הפכתי לאחת מחברי המועדון. גיליתי את ההרגשה הנעימה שבהקשבה, שבהקשבה לוויכוח; גם למשהו שאני לא אוהבת, או למשהו שאני מתנגדת לו בכל מעודי, גיליתי את ההנאה בניסיון לפצח אגוז, בגילוי שלל הפרשנויות.

נהייתי חברה מן המניין, חברה קבועה במועדון שוברי הראש, והכרתי את כולם בשמותיהם. האישה הצעירה היא יוספינה. היא נולדה בארץ להורים שבאו מיוון. למד הוא למד הגאון. אישוּ – אין לי מושג מאין בא ולמי הוא שייך. נדמה לי שכולם כמוני לא ידעו עליו דבר. הוא שייך למועדון ואולי זו קבוצת ההשתייכות היחידה שלו. אני הייתי שייכת למועדון ולעוד כמה ישויות ומהויות, אבל אני לא רוצה לדבר עליהן. והיה אלירן היפה. הוא תמיד יפה ותמיד צעיר והוא שייך גם לצביאלה, שבאה לאסוף אותו בכל לילה בסוף הדיונים. הוא היה מושיט לה את ידו והם היו הולכים יד ביד ומתרחקים; הם נראו כמו זוג צבים, איטיים שסוחבים את הבית על הגב. חוץ מזה היו גם  איצי וצביקי שתמיד צמודים זה לזה ומחוברים. אני לא הצלחתי להבדיל ביניהם. יוספינה מתייחסת אל כל אחד מהם בנפרד, היא מצליחה כי היא ותיקה, אבל אצלי הם מתערבבים. הם שייכים למוסד ממול והאחות צינה מגיעה תמיד בסוף היום ואוספת אותם.

הבעיה התחילה להתחוור כשיום אחד עלתה בדעתי המחשבה הנכונה ההגיונית: שלא הייתי יכולה להכיר אותם, לעולם, את אף אחד מהם ואת מועדון שוברי הראש בכלל, וכפי הנראה גם לא פוגשת בהם אף פעם – אם לא הייתי מגיעה לרחוב, בדרכי אליו. כלומר, הכרתי אותם ברגע הכי שפל וירוד בחיי, כשהרוח שלי הייתה כבויה על גחלים ובקושי נשבה. פגשתי אותם בתקופה הכי עצובה בחיי, בה רוחי הייתה שבויה.

עם הזמן התחלתי להתמכר לדיונים, לחברים. אבל כדי להיות איתם שם ב'מועדון שוברי הראש', במחסן – על-מנת להגיע למקום הזה ולהשתתף בדיונים כאילו חיי תלויים בזה – לשם כך היה עליי להגיע לרחוב שבתחנה – הרחוב שבו הוא גר. וכך, ביום שבו החלטתי להפסיק לבוא אליו ולצאת לחופשי, ידעתי שלא אוכל עוד לבוא למחסן הדיונים. שיהיה עליי להפסיק את הביקורים ב'מועדון שוברי הראש'. שלא אוכל עוד להשתתף בדיונים הסוחפים הללו, בוויכוחים, ליהנות מן האש הלוהטת הזאת ביחד איתם. מפני שידעתי, שלא אוכל לבוא למחסן, שנמצא ועומד במרחק של כחמישים מטר מהמקום ההוא, המקום שלו, המקום שבו הוא גר, בלי לעלות אליו, לבוא אליו. ידעתי שלא אוכל לעמוד בפיתוי. לא אוכל להתאפק, לא אוכל להחזיק את עצמי; לא אוכל להאמין שיש בי את העוצמה, את תעצומות הנפש, שלא להתפתות. וכך יצא שוויתרתי על אחד – וויתרתי על שניים. הרע והטוב נתלשו ממני באבחה.

לפעמים אני חולמת עליהם בלילה. על המחסן. על הצעקות. על הבעירה הזאת, על השאלות הגדולות שעלו בוויכוחים השורפים כאילו שחיינו תלויים בפתרונן. אני חולמת שאני משייטת בין המילים בין הרעיונות ובין הדילמות המוסריות הקשות ונקרעת בין העמדות; אני רואה מעגלים עצומים מנצנצים ורוטטים כמו דגים כסופים גמישים, גבוהים בספירות עליונות. ואני מציירת לעצמי שאני חיה ביניהם, כמו בציור של מאגריט או ברוייגל, או משהו כזה. ואז אני מתעוררת ומגלה את עצמי במיטה, שעומדת בחדר בדירה קטנה, שברחוב קטן בעיר עשנה, ונזכרת שאני צריכה למהר וללכת לביטוח-לאומי ולבנק ולמכולת ולעבודה. ואני מתיישבת, משפשפת את העיניים ומגלה שבכל זאת אני מצליחה, כבר זמן רב שאני חופשייה.