התיק

אולי בגלל צבע התיק, שהיה זרוק על השולחן, אולי בגלל איזו תוגה, נזכרתי בחלום ההוא. חלמתי אותו  לפני שנה בערך. אני נזכרת בו מדי פעם. היה בו משהו מציק ועדיין לא קיבלתי עליו תשובה. ציגלמן המליץ על איזה פסיכוֹאֶמוֹ שאֵלך אליו; שיראה אותי, כמו שאמר. הוא חשב שזה מה שצריך עכשיו. לא רציתי. אני לא מבינה כל-כך בעניינים האלה, אבל אין לי התנגדות וגם הבנתי שקורה לי משהו. הלכתי פעם לטיפול כזה ויצא רע; לכן פחדתי ואמרתי לו את זה. אז הוא צרח, איך את מדברת, פסיכוֹ-אֶמוֹ, שאלוהים ישמור על הפה שלך. בסוף, אחרי שהתאמצתי להבהיר לו מדוע אני פוחדת, הוא אמר שאין לי מה לדאוג והסביר שזה מה שצריך עכשיו כי מדובר במצב מיוחד. אז הלכתי, נתתי בו אמון.

החלום היה משונה; חלמתי שאני נוסעת באוטובוס. פעם בתיכון,  בשמינית, טעיתי ועליתי על אוטובוס מספר עשרים ומשהו ויצא שעליתי על המספר הנכון, אבל לא לכיוון הנכון. עליתי איפשהו בדרום-מרכז העיר; הייתי אמורה להגיע לבִּצרון. נסענו ושמתי לב שהאוטובוס מתנהל בכל מיני מקומות. אני זוכרת את ההרגשה בחריפות: היה זה ביום בהיר באביב אחר-הצהריים, ואט אט נכנסו הדימדומים. בהתחלה  הנסיעה נראתה רגילה, לא הבחנתי במשהו יוצא-דופן. אבל עם הזמן, עם כל פנייה, עם כל דקה נוספת, החלו המראות, שנגלו מבעד לחלון, לרצד ולהתערבב, עד שהתערבלו לגמרי ונראו כמו עיסה קליידוסקופית. כך נמשך המופע התזזיתי ופחות ופחות זיהיתי את המקומות שבהם אני עוברת. הנופים ממול לא נראו כמקומות בסביבתה של בִּצרון. לא זכרתי מתי אם בכלל הייתי בהם ולא ידעתי איפה אני. העולם נראָה זר, משהו התבלבל. אז שאלתי, איפה אנחנו?. ענו לי, בכניסה ליפו. חשבתי, יפו נמצאת בדרך לבִּצרון? יצא שהכיוונים התחלפו. הרי עליתי לאוטובוס בדרום העיר, כדי לנסוע צפונה-מזרחה; והנה אני בכניסה יפו. ואין סימן וזכר לבּצרון. בנוסף, הכרתי את יפו ומעולם לא נראתה כך. יפו שהופיעה עכשיו הייתה שונה. והאוטובוס המשיך בדרכו. אבל לא עשיתי דבר, אין לי מושג למה. נבהלתי. לא היה זה הנוף שהייתי מורגלת לראותו כשאני קמה בבוקר ומביטה החוצה. לא משהו שהייתי מורגלת לנוע בתוכו; שום סביבה ידועה וביתית; וזו גם לא היתה יפו הצפויה והמקובלת. והאוטובוס המשיך בדרכו. המשיך והתנהל בתוך רחובות חרבים ומפורָרים שכל מיני אנשים קשי יום ולבושי בלואים מסתובבים בהם. המקום היה עגום ומעופש ומלוכלך, ובנוסף לכל זה התחילה  השמש לשקוע. הבטתי החוצה מבעד לחלון וחשבתי שאני בתוך חלום: זו הייתה שקיעה אימתנית: אדומה ועצומה, מעל גגות מפויחים של בתים הרוסים ומתפרקים. כאילו שבאופק, על רקע השמיים העכורים, נשרף מגדל אדיר-ממדים במדורת-ענק, ומתוך הלהבות מבצבצים גלידי פחם משחירים שנעכלים על ידי האש המכוערת הזאת שמכַלה ולא מפסיקה לשרוף אותם. זו היתה השקיעה הכי מעיקה והכי פַּלָּצית שיכולה להיות. ואני מביטה ולא מזהה פרור  ממה שהולך סביבי. נוסעת כמו שבויה, במקום חשוך וכתום; כאילו שצנחתי לאיזה חוץ-לארץ מאיים שאין לי מושג מה הוא ואיפה הוא; ובנוסף לכל, הנהג התחיל לשאוג: תחנה אחרונה, תחנה אחרונה, והאוטובוס נעצר ועמד. וכל האנשים ירדו. פשוט התחילו לרדת. התאבּנתי, הצטמקתי במקומי. ואז באחת, בכוחות אחרונים, קפצתי וצעקתי. היה לי ברור שצריך לעשות משהו בעניין, וממש צרחתי: איפה זה כאן! אמרו לי בת-ים. בת-ים, איך הגעתי לבת-ים?, הייתי אמורה להגיע לבִּצרון.

אני חושבת שהאירוע הזה מאד השפיע עלי. וכך, ובעקבות אירועים שונים, כעבור שלוש שנים בערך ולפני שנה, חלמתי את החלום. באותם ימים התחלתי לעבוד אצל ציגלמן. אמא שלי יזמה את העניין. נפלתי לאיזו מצוקה, משבר. ואמי, בעצה אחת עם ציגלמן והפסיכוֹאמו, החליטו שאני צריכה להתחיל לעבוד ומיד. לציגלמן, הדוד שלי, יש השפעה מאד גדולה על אמי, כאחיה הנערץ; אבא שלי עזב את הארץ ואותנו מזמן. והם אמרו: הכי חשוב זה לעבוד, לעבוד לעבוד. לקום בבוקר, לצחצח שיניים, לעלות על האוטובוס ולצאת לעולם. בכוחות עליונים גררתי את עצמי. העולם נראָה כמו חומה שאי-אפשר להבקיע: משהו ערטילאי, רחוק בלתי-נתפס. אפשר לראות אותו, לחוש בנוכחותו, אבל אי-אפשר, באמת ממש, לגעת בו להיות חלק ממנו ובתוכו. ואני רציתי לישון, כל היום כל הזמן. הפסיכואמו אמר שהמצב דכאוני. ואז הבנתי שעכשיו למצב יש שם; אני אמורה להתנהג כמו אדם מן היישוב, כמו שציגלמן היה מסביר; כאילו, שבגלל שיש למצב שם, הזוועה נעשתה קלה ונוחה.

ציגלמן מנהל משרד חקירות. הגעתי שפופה ופעורת עיניים. הוא הושיב אותי אל שולחן מצופה פורמיקה דמוית עץ ופקד עלי לענות לטלפונים. זה היה תפקידי במשך חודשיים. עם הזמן התחלתי להבחין בפנים של האנשים, שנדמו תחילה לישות אחת יצוקה ומוצקה. למדתי את שמותיהם. כשראה כי טוב, העלה אותי בדרגה. עכשיו היה עלי לערוך מין ראיון לפּונים: שם, תאריך לידה, סוג הדרישה, המקרה לטיפול. עם הזמן נוספו מטלות שונות והיום אני עובדת במשׂרה מלאה במשרד-החקירות ציגלמן ושות'. אני אומרת שבעקבות אירועים שהתרחשו, כל-מיני, בא החלום, מפני שאנשים רבים באים למשרד של ציגלמן, והם כולם מגיעים חושדים: זו התגלית הגדולה, המופלאה. לא העליתי בדעתי, לא דימיינתי שיש בעולם הזה כל-כך הרבה חשדות, שמתבקעים חדשות לבקרים ובכמויות כאלה. הם כולם כל הזמן חושדים; ועוקבים זה אחר זה ובודקים. מפשפשים ומצלמים ומקליטים. והם חושדים באהובים עליהם ביותר, בקרובים אליהם ביותר. איש באשתו, אשה בבעלה, באהובה, ואיש בבניו, בבנותיו, באֶחיו – כולם בכולם. בהתחלה השאיפה לרַצות את ציגלמן היתה המטרה העילאית: לבצע את המוטל עלי, הכי טוב שאפשר, חיילת ממושמעת – רציתי להצטיין. אבל עם הזמן, הפנים, הפרצופים האלו החושדים, הם החלו לזלוג לתוך החלומות שלי. בנוסף, למדתי את התפקיד, הלחץ ירד, התחלתי להביט סביב התחלתי להרגיש כמו רובּוט. לא רציתי עוד להצטיין. רציתי שהזמן יעבור; רציתי לגלות את העולם הזה בחוץ. חשבתי לעצמי, איך אמא אמרה לי אז, כשיצאתי לפגישה הראשונה עם הפסיכואמו: את עוד צעירה, את צריכה להתגבר ולצאת לעולם.

וכך, כעבור שנה, חלמתי את החלום ההוא. חלמתי שאני עולה על אוטובוס מספר עשרים ומשהו והאוטובוס נוסע. לפני שנה, כשחלמתי את החלום, היה אתי, בכל עת ובכל מקום, תיק-צד צהבהב מעור. גם בחלום היה אתי התיק הזה הצהוב, תלוי על כתפי כתמיד. ישבתי באוטובוס ונסעתי לי. האור, האור היה משהו; אפור כצִפחה: משוּך וחלק, קטיפה אפורה. בלי צל, אפילו לא שביב קטנטן. קרום אפור זגוגי. מרוח ומשוך על כל המראות שמנגד: והאוטובוס נוסע ונוסע והכל בסדר; חוץ מהאפור: הבתים אפורים, האספלט אפרפר, השמיים אפורים, גבוהים ורחוקים וגם נמוכים ופלסטיים, כאילו שאפשר לגעת בהם כמו ביריעה אפורה. ואז הנהג קורא תחנה אחרונה וכולם יורדים. וגם אני. והאוטובוס איכשהו נעלם, איננו. היה רק רחוב ריק ואפור: מדרכה אפורה, אספלט אפור, ובמיוחד השמיים והבתים: אפורים וחלקלקים,  ואין איש. איכשהו כולם נעלמו והבנה מפציעה בראשי: התיק! התיק שלי! התברר לי שנעלם כלא היה. נתקפתי חלחלה. מה יהיה, מה יהיה. זה היה נורא. בתוך התיק-שלי יש לי כל הדברים כולם. בעצם, החיים שלי, כולם שם; שמורים בתיק הצהוב. תעודות, ארנקים, פנקסים. כל מיני דברים נורא חשובים. אולי זה מתקבל ונשמע קצת מופרך שכל הפרטים הללו, הדברים, התעלו לדרגה  כזאת , כלומר שהם החיים, ומשום אובדנם כל-כך נבהלתי. אבל ככה זה היה. הבהלה היתה נוראה. אז התחלתי לחפש. כלומר להביט סביב ולחשוב בקדחתנות מה לעשות. בקדחתנות, כלומר שדידיתי ברעדה ובפחד ורטטתי וחשבתי: איך לחפש? איפה לחפש? אני באמצע שום-מקום, במקום רֵיק ולא ידוע; איך אמצא את התיק שלי. ולא היה לי צל של מושג איך בכלל הוא נעלם. הרי כל הדרך היה אתי, אצלי, על בִּרכַּי ישב. בנוסף, נכנס בי ספק גדול, מורא ממש: לא הבנתי איך הגעתי לשום-מקום הזה; באיזה אופן; ומה הוא המקום הזה; ולמה ומדוע כך קרה. עמדתי בתוך האפור המזוגג ופיקפקתי. עד כדי מחנק פיקפקתי; ולא היה מוצא. חג ושייט סביבי ענן פקפוק עבה וסמיך ועטף אותי וחנק. פיקפוק שמן, גדול. הטלתי ספק בכּל.  וה"הכל" נהיה חשוד ומפיל אימה. זו היתה אימה תִפלצתית. אי-וודאות. סופית, מתעתעת. שככה נזרקתי לתוכה. אי הוודאות הזאת נקרשה למהות מוחשית וממשית, יכולתי למשש אותה, להרגיש אותה כחפץ; בעודי נטועה בים חלקלק אפור, כלוּמי; והיא נפלה על ראשי במכה, כמאֵרה, ושיבשה אותי, בילבלה אותי לגמרי. איבדתי תחושת כיוון; הרגשתי איך אני מרחפת ברִיק – ספק קיימת ספק נעלמת. כך בדיוק היה הדבר, בחלום. האימה הכבדה השתלטה עלי, ונדחסה והתכווצה בתוכי לגרעין כבד של מועקה. ומכל עבר הציץ האפור וישב בנחת על העצמים. והמועקה התפתלה והתפתלה והכאיבה. כְּאב, סתם כְּאב סתום. עצבות. הבטתי סביבי: גלמוד ואבוד הכאב, גלמוד ואבוד העולם. איבדתי את התיק שלי, הלך, נאבד. העסק נראה גמור. נגמרו המחשבות. ראשי היה חלול, כאילו התפוגג. אולי התחלתי להשלים עם המצב. אני זוכרת איך עמדתי והבטתי בעיניים דואבות ברחוב השום-כלום הזה. בוהה בייאוש ברִיק החלקלק. מנסה לנחש, תוהה ומפקפקת. ואז הבחנתי במשהו תלוי באוויר. הבטתי היטב וראיתי שהמשהו הוא נקודה. נקודה קטנה, עומדת באוויר. נחה במרחב האפור. פסעתי לעברה, התבוננתי ובחנתי אותה, והתברר לי שהנקודה היא כיס. אני זוכרת שכל כך הופתעתי: כיס קטן, עומד באוויר. התנשמתי ממש מרוב פליאה והתרגשות. ניגשתי, הושטתי את ידי, מיששתי ובדקתי, והאושר: אני זוכרת את ההקלה הנהדרת, העצומה שחשתי כשגיליתי והבנתי שזהו הכיס הקטן שנמצא בתוך התיק שלי. והוא עמד לו סתם כך באוויר; מולי. אז לקחתי אותו. פתחתי את הריץ'-רץ' שלו ושליתי מתוכו את התיק. את התיק עצמו, התיק שלי. אני זוכרת את מגע העור של התיק בחלום. מגע רך ולחלוחי, גמיש וטרי. מגעו היה כל כך נעים ומפעים. ואז פשוט, פרשׂתי אותו, עד שחזר לעצמו. כלומר, התמתח לממדיו הרגילים, מפני שהיה מקומט, משום שהיה דחוס בתוך הכיס. ההשתאות הזאת והפּליאה: שמתוך עצמו הוא יצא. והעניין הזה, שמאד התמיה אותי: מהיכן הגיע, מאין צץ? הרי הוא סתם נפלט, הופיע. התפקע  מתוך הכלום או משהו. נקטף מהאוויר כישות עצמאית בשעה שבעצם, הוא שייך לתיק, ולא סתם שייך: הוא חלק ממנו, בתוכו. וההרהור הזה, המחשבה הזאת שחלפה בי, וגם היא נֶחלמה בעת שכל זה קרה: איך לא חשבתי על זה, איך לא ידעתי מזה: כלומר, ביקרתי את עצמי בחלום על שלא חשבתי על כך ולא העליתי בדעתי, שהתיק נמצא בתוך הכיס. מחשבה משונה, מאיפה שאדע.  בחיים באמת, כלומר במציאות, היה אכן כיס פנימי, בעל רוכסן משלו, בתוך התיק שלי. בכל אופן, כך הופיע הכיס. לאחר-מכן הוא התיישב וחזר למקומו, בפְנים. בתוך התיק כשהיה. זה היה החלום. התיק יצא מתוך עצמו, ואת עצמו הקטן לקחתי מהאוויר, מפני שזינק וצץ.

סיפרתי את החלום לפסיכואמו. ישבתי מולו ושטחתי לפניו בפירוט רב וגם די בהתרגשות את השתלשלות העניינים בחלום. הוא ישב מולי בתנוחה הרגילה. היתה איזו בעיה, אין מה לדבר. הקליניקה שלו היתה ברמת-אביב, גימל דלת אלף, לא זוכרת. בכל פעם שבאתי אליו נאלצתי להתרגל מחדש לתנוחת ההקשבה שלו, ולא הצלחתי. תנוחת ההקשבה, הדרך שבה נח בכורסתו והביט בי, עוררה בי התנגדות.  הוא ישב במין כורסת-עור גדולה בעלת משענת גבוהה, כמו כורסת טלביזיה, ולפעמים הוא התנדנד בה בנון-שלנטיוּת. אני ישבתי מולו. הכורסה שלי היתה קצת שונה משלו:  המשענת היתה נמוכה מזו שלו ואי- אפשר היה להתנדנד בה. מאחריו עמדה מכתבה, צמודה לחלון. כל מיני פריטים אופייניים היו מונחים עליה ככה ברישול. אפשר לתאר את חדרו במשך שעות. יש לי חולשה לפרטים קטנים ואפילו סתמיים, ציגלמן אמר שזאת הסיבה שבגללה חשב שאני מתאימה למשרד שלו. בכל-אופן, עיני סרקו ותרו את חדרו, בעיקר תרו אחר החפצים שעל השולחן, ובכל פעם הבחנתי בשינויים קלים במיקומם. הפריט שהכי משך את תשומת-לבי והטריד אותי היה סכין-מכתבים גדול אך רגיל שהיה מונח שם באופן קבוע. בכל פעם היה מונח במקום אחר. פעם מלפנים, פעם מאחור. פעם על גבי קבוצת ניירות ופעם לצד ערמת הניירות. פיתחתי תיאוריות בנוגע למיקומו. הוא לא היה חד במיוחד. סכינים מהסוג הזה נועדו לנייר בלבד והיה זה אך טבעי שהיה מונח שם על השולחן. אבל הסכין היה מאד ארוך ונראה מאסיבי. התחלתי לחשוש ממנו. אני חושבת שהחשש הופיע בתגובה לתנוחת ההקשבה הבלתי-נסבלת שלו. הוא היה כמו משליך את ראשו לאחור, מניח אותו על משענת כורסתו הגבוהה, ועוצם את עיניו בשעה שדיברתי. כלומר, בזמן ששפכתי וחירפתי את נפשי. זה שיגע אותי. הבנאדם נראָה כמו אחד שתופס חרוֹפּ רציני בשעה שאני משליכה את נפשי מנגד. והוא ממש נראָה ישן. בלי הכרה. הערתי לו על כך. אז הוא אמר שזה בגלל שיש לו כאב-ראש כרוני. זה מה שהוא אמר. פסיכיאטר שסובל ממיגרֵנות. אמרתי לו שהוא נראה ישן; חוֹרפּ לגמרי. הוא אמר שהוא לא ישן, רק עוצם את העיניים. לך תתווכח עם בנאדם באופן הזה. ככל שהוא התעקש בעניין המיגרנות שלו כך פיתחתי אני יותר ויותר חששות בנוגע לסכין שלו. העסק הזה היה ממש מביך. בסוף שיתפתי אותו ברגשותי, בנוגע לסכין. אמרתי לו שהוא מפחיד אותי, בגלל האופן המתגרה שבו הוא מונח על השולחן. העניין הזה נראה לי לקמוּסי לגמרי: שהוא מניח אותו שם בכוונה, בכל פעם במקום בולט אחר, כדי לבחון את תגובת הפאציינטים שלו, כלומר את תגובתי, וכך הוא מבקש ללמוד משהו עליהם, כלומר עלי. ועלי לומר, למען האמת שככל שאני חושבת על כך היום, יותר ויותר אני מגיעה למסקנה שהמחשבה הזאת מעט פרנוֹאידית. למה שבנאדם יבחן כך מישהו ויבדוק כך את תגובתו. יש בזה משהו סדיסטי, סדיסטי למדי. מצד שני, הרי גם לו יש דרכים משלו, לבחון אנשים ולערוך מבדקים. בכל-אופן, בסופו של דבר הוא אמר, בעניין הסכין, שככה הוא פותח מכתבים. ממש חידוש. אחר-כך הוסיף וסילסל וניתח, שהתחושות שלי בנוגע לסכין הן סובּלימציות והעברה מינית של יחסי אליו ורגשותיי כלפיו, וזה האופן שבו הם באים לידי ביטוי; כלומר, באמצעות הסכין. זה היה אגוז ממש קשה, לא רק לפיצוח אלא גם לעיכול. בשלב הזה היה לי ברור שהרומן בינינו הסתיים. מאז באמת הפסקתי לבוא אליו. על החלום, שהתיק יצא מתוך עצמו, הוא אמר שלמעשה הוא נולד מתוך עצמו, ודימוי זה, כך אמר, מעיד שיש בי רצון להיוולד מחדש. בהיתי בו שעה ארוכה: שוֹמוּ שמיים, ומי לא רוצה להיוולד מחדש! דבריו אלה ממש הסעירו אותי. ונעלבתי, מאד. חשבתי לעצמי, לעג לרש, כמו שציגלמן אומר. הרי בחיים האמיתיים, כלומר במציאות, אין כאלה מין כיסים שעפים באוויר; ואם יש, הרי הם כל-כך נדירים, לך תמצא אותם. כיסים עפים יש רק בחלומות. כלומר, כיסים עפים זמינים, לכל דורש.

אני זוכרת שיצאתי מהקליניקה ברמת-אביב, השקיעה התחילה ליפול ואני התחלתי נורא לכעוס. אני שונאת לבוא ולצאת בשקיעה, שעות אלו מפילות עלי מורא. וזכרתי איך בהתחלה, כשראיתי אותו בפעם הראשונה, מיד חשבתי שהוא נראה כמו איזה פסיכואמו נוצץ לעשירים עם בעיות מפונקות. כאלה שיכולים להיוולד מחדש, כי יש להם מספיק כסף בשביל לֵידות-מחדש. השעה היתה שעת דימדומים. פסעתי לעבר תחנת האוטובוס והתיישבתי על הספסל וחיכיתי. אחר כך בנסיעה הבטתי החוצה מבעד לשמשת החלון. בחוץ כבר החשיך והרבה אורות נדלקו. הימים היו ימי חורף וגשם התחיל לרדת והנהג הפעיל את הרדיו. האוטובוס היה כמעט ריק, חמישה נוסעים ישבו בו. אשה אחת, זקנה לבנבנה, ישבה קרוב לפתח, לצד הנהג. הזקנים תמיד מתיישבים ליד הנהג, על כל צרה שלא תבוא, כאילו שהוא יכול לעזור. סמוך לאוטובוס, במסלול לְיד, נסעה מכונית ארוכה וכסופה; הצצתי בה מבעד לזכוכית החלון. אני זוכרת איך טיפות הגשם הזדהרו על המתכת הכסופה. אורות העיר, הפנסים ואורות החנויות נצצו מאד בגלל הגשם. בכלל, העיר תמיד נראית חגיגית בערבים גשומים. ואני לא זוכרת מה היה השיר הזה שהתנגן ברקע, אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהנה, יצאתי לעולם, ובכל-זאת הוא עדיין נראה כל-כך רחוק. אחר-כך בבּית בערב אמא ואני ישבנו וראינו טלביזיה. אמא כירסמה משהו ועל המסך עִנטזו כל מיני אנשים מנצנצים. אמא אמרה, את רואה, ככה את צריכה לעשות, כמו שהיא, והצביעה על אחת שם. היא התכוונה לתספורת שלה. הייתי כל כך עייפה. ומחר צריך לקום מוקדם בבוקר לעבודה.

.

* הסיפור פורסם בגיליון מספר 13  של 'קשת החדשה' ובאנתולוגיה 'סיפורי הקשת החדשה'