מכוּרה

אני מתעוררת; שוב אותם המראות. עיניי משתוקקות להעצם בחזרה ונפקחות לכדי חריץ. דודי מתיישב לידי ונדמה לי שהוא עשוי בד שנמתח ונטמע בתוך הכורסא. הוא שואל אם אני מוכנה. אני ממלמלת כן. אור פנסי התאורה נראה בחריץ הדלת, מאוד חריף ובהיר, וההמולה שבאה משם מעיקה באוזניי. הנה, ככה ישנתי בחדר צדדי ומטונף. דודי מגיש לי כוס קלקר, בתוכה מתנועע נס קפה דלוח בחלב. אני לוגמת ממנו בצמא, בולעת במהירות ונתקפת בחילה. דודי מצחקק. מה קרה מותק, מסכנה, הוא מלטף את ראשי. אני מחייכת ברפיון. את רוצה אולי קולה, הוא שואל בקול מפנק. דיאט אני אומרת. תכף מביא לך, הוא אץ להביא. אני מציתה סיגריה ומביטה סביב. האור בחדר קלוש וצהבהב, בכל פינה זרוקים בגדים, מונחות שקיות מלאות במצרכים. בוהק פנסי התאורה, שזורם לחדר דרך הדלת הפתוחה, נראה כמו סילוני כסף הנורים באלכסון הישר לתוך עיני השורפות. דודי מושיט לי כוס. הקולה הכהה נדמית לי כנקטר, היא קרה. יואל נכנס וקורא בקול צוהל: נו, אז איך את מרגישה? התמלאת בכוחות חדשים? כן, אני אומרת ומשפשפת את עיניי. מי זה הבחור הזה שהלכת איתו קודם, שואל יואל. מישהו, אני אומרת ומשתרעת עם גבי על המיטה; הקולה הקרה הרוותה אותי. טוב, הוא  סוקר אותי במבטו, תתחילי להתכונן. אני מהנהנת בעודי שרועה על גבי. בוא'נה, צוחק דודי, זאתי מה זה קוּלִית. יואל לא עונה ויוצא.

אני פוקחת את עיניי, דודי מנער אותי בכתפי. יאללה קומי, הוא לוחש, את מה זה שפוכה. בכבדות – אני מנסה לעמוד. רגליי ככלונסאות דקיקות, מתנודדות; הלחץ הנורא. אני זקוקה לכמה דקות ארוכות כדי להתייצב. עוד קצת עוד קצת ואני מסדרת את הראש. אבל אין זמן, צריך להזדרז. אין לי כוח להזיז זרת, הרפיון המנומנם קיצוני. אני חושבת שאולי כדאי שאקח משהו, כדי להמריץ את עצמי קצת. אבל אין לי את המשהו הזה ואני פוחדת מערבובים; שלא לדבר על כך, שכאן ועכשיו זה לא הזמן ולא המקום לניסיונות. ואם כבר מדברים, אז פעם שיחקתי ככה ואז יואב הציל אותי; עכשיו מי יציל. הכל בסדר? שואל דודי. יבבה קצרה נפלטת מגרוני. פניו של דודי מתכהים. אני קורסת על המיטה. עיניו של דודי נעוצות בי ומבטן רציני. זר מגלה כלפי דאגה. תן לי דקה, אני מבקשת. דודי יוצא מיד, סוגר אחריו את הדלת. אני מתחילה להתרכז באיזו נקודה. מביטה בפינה קטנה ליד הארון החום: אחר כך בבית, אחר כך בבית, אני חושבת, אני אתארגן עם הראש שלי; אבל בינתיים צריך לעבוד על הריכוז. אני קמה ומתחילה לצעוד. בכוח. הלוך ושוב, הלוך וחזור. טופחת על לחיי בקצב והנה אני מוצאת את עצמי ישובה על האסלה. אין לי מושג איך הגעתי לכאן, הדקה שחלפה נמחקה מזיכרוני. זכור לי שצעדתי וטפחתי על לחיי – אבל עכשיו אני ישובה על האסלה. אני מנסה לשחזר את הזמן שחלף: לִבנות רצף, זיכרון. אפשר שאני סתם עסוקה בשיכנוע עצמי. אני מסטולית כמו תינוק שזה עתה נורה, ולכן שום דבר כבר לא יעזור, נכון לעכשיו. אני זקוקה להרבה זמן, יחסית (למה שיש), כדי להתעורר באמת. אבל אני חייבת לתפקד, כאן ועכשיו. מחשבות מציקות: חשוב להיראות "בסדר","נורמלית", אפילו שאני פועלת תחת לחץ. כנראה שחשבתי על כך גם בדרך לאסלה. ובינתיים אני מרגישה את המלאות. את הרכות המושכת: לישון, לחלום. הכאבים והרעד חלפו, ההרגשה הזאת טובה. ברם, כורח המציאות מקלקל את מתק הנימוחות והתערובת שנוצרת מציפה אותי בגועל. אני מרכינה את ראשי מתחת לזרם המים. מנגבת את פניי, מביטה במראה. אני נפוחה? אני נראית נפוחה? עיניי מביטות בי: הן נוצצות בברק חולני ונראות מנותקות. הופ, אני מול המצלמה. שוב נעלמה דקה. יואל אומר: או.קיי, את זוכרת את הטקסט? כן, אני משקרת וגוררת את עצמי לעמדת האיפור. כלומר, לעבר המאפרת שהתקינו לה פינה קטנה מאולתרת במטבח, פה בדירה הקרויה לוקיישן. המראות רוחשים מול עיניי בעודי מתנועעת; עולה בדעתי שהם אלה שנעים בשעה שאני סתם נוסעת בתוכם, קפואה וישנה. המאפרת מתחילה למרוח בספוגית את המייק-אפ על פניי. דודי שוב לידי, מחייך אליי מבעד למראה. אני מבקשת ממנו קפה שחור חזק. הוא קופץ מיד להביא. המאפרת אומרת לי, תראי איזה יחס נותן לך העוזר במאי בכבודו ובעצמו. כן הוא מתוק, אני ממלמלת. עוזר הבמאי "בכבודו ובעצמו" מביא את הקפה. המאפרת מסובבת אליה את פניי, מביטה בעיגולים השחורים שמתחת לעיניי. למן הרגע שבו מוסטות פניי מן המראה ואליה ואיני רואה עוד את עצמי, צונחת עליי תשישות מרה. עיניי נעצמות ואני חשה את השינה שממגנטת אותי אליה בכוח לא שפוי. את עייפה מה? אומרת המאפרת. כן, אני משיבה ומחזירה את מבטי אל המראה ומתבוננת בעצמי: בוחנת את עיניי, את שפתיי. ההתבוננות מעוררת אותי, מפיחה בי חיוניות. מתחשק לי להגיד ליואל: בוא נצלם את כל הסרט ככה, מול המראה. סתם רעיון כדי שלא ארדם. אבל אין לי מושג איך אנמק עבורו את הבקשה. הנקודה היא, שעולה בי חשק שחדש לי: אין לי רצון להיפרד מן הערות. היא נעימה. גואה בי געגוע לחולין סתמי כזה שבו אני ערה כשערים וישנה כשישנים, אולם בצידו מנקרת בי תהייה, האם בכלל היה כזה אי פעם; אולי גם אותו חלמתי, ומשום כך הפך "לעבר". הכמיהה לעניין כה פעוט וטבעי מציפה אותי ברחמים עצמיים. אני רואה את עצמי בעיני רוחי, בעוד אני מביטה בעצמי במראה, כאיזו דמות טרגית נאצלה. דמעות נקוות בעיניי, עוד אפרוץ בבכי, ככה ליד המאפרת. אני מקנחת את האף בכאילו מין עיטוש ודודי מגיע ובידו ספל ובו קפה שחור וריחני. מלאכת האיפור מסתיימת. שוב אני נותרת בלי המראָה ועם הליאות. הוגה בחיי הנדים בין שני קצוות: ערות מלאת כאב ועייפות מלאת עונג.

התפקיד שלי בסרט חשוב ובהחלט מרכזי. מדובר בסיפורו של זוג אוהבים בני שלושים ומשהו. בצוות חושבים שהתסריט – נורא מרגש, במיוחד האינטימיות. כולם חושבים כך: איזה אינטימות מדהימה, הם מתלהבים, ההישג בתסריט, מסביר דודי, זאת האינטימיות ביניהם, זה מדהים. מה אומר ומה אגיד. דאגה אחת מנקרת בי בלי הרף: עליי לזכור את הטקסט בעל פה.

מה עם הסיגריה, אני שואלת. לא עכשיו, גוער בי יואל, תתאפקי, ואני רוצה יותר כוח, צעקה. אני מביטה בו ומשננת, כוח, צעקה, כל כך בא לי לעשן, את הטקסט דווקא זכרתי כמו בנס. יואל מביט בצלם: נעשה עוד טייק. אני מעלעלת בתסריט. או.קיי. אומר יואל. שקט! צועק אחד מנערי ההפקה. אני מביטה בדודי שיושב מולי, מחוץ למעגל המואר, ותוקע בי עיניים מימיות. הוא גבוה ורזה, שערו מדובלל וארוך והוא בוחן אותי. הבחנתי  בשתי נערות שמפזזות סביבו, מביטות בו בהערצה. הן בנות גילו וחינניות אבל הוא לא מתעניין בהן, משום מה. אני מבוגרת ממנו לפחות בעשר שנים, הוא בן עשרים ומשהו. אני חשה את הערנות שזורמת בגופי, איך הגוף-שלי כבר לא כואב. כמה שאני אוהבת את ההרגשה הזאת: מצד אחד הנימוחות, הנינוחה הרדומה, ומצד שני הדריכות והחיות, הצורך לעמוד בקצב. אקשן! צורח יואל ואני מעמידה את המונולג: "תפסיק כבר לעשות מזה עניין. זה כמו הויכוחים שהיו לנו פעם. כמו הריב על מדינה פלסטינאית. בהפגנת שלום עכשיו. הראשונה. לטעמי זה מה שהיה אתמול. בדיוק כמו אחרי הריב בהפגנת שלום עכשיו. הראשונה. שהיית אנטי. וכאילו, איך אתה מעיז בכלל? אתה בקושי מגיע הביתה. אי אפשר להשיג אותך. איך אתה מרשה לעצמך? אני רוצה שתגיד לי מה קורה! אני רוצה לשמוע! מה זאת אומרת אין מה להסביר? ועוד איך יש מה להסביר! ואל תגיד לי מה אני צריכה. אני יודעת טוב מאוד מה אני צריכה. ואני לא רוצה לעזוב את זה. אתה מדחיק אבל אני קולטת. אני קולטת טוב מאוד. שיכול להיות שכאילו זה הסוף? אולי זה הסוף יונתן! כאילו נגמר כזה. אני רוצה שתסתכל לי בעיניים ותגיד לי שזה לא נגמר! אני רוצה שתגיד לי שזה לא הסוף! ואני יודעת טוב מאוד איפה היית! ועם מי! יש לה אינטרס ללכלך עליי יונתן! ועוד איך יש לה! דליה אמרה לי שדיברת איתה ושאמרת לה שאתה מוכן שנלך ופתאום אתה זורק לי את זה?! זה בדיוק כמו שהיה אז בהפגנת שלום עכשיו! השנייה! עוזי אמר לי שאתה מתרכך! ופתאום אתה זורק לי את זה ואומר שאתה לא רוצה??! אלייקים אומר שהיא מפלצת! שאף אחד לא מתייחס אליה חוץ ממך! ופתאום אתה אומר לי שאתה לא רוצה?!? יש לה אינטרס! אפילו חרמש אמר לי שאתה חושב על זה! שצילה אמרה לו שדקלה אמרה לה שהיא דיברה איתך ושאתה רוצה! ועכשיו אתה זורק לי את זה ואומר לי שאתה לא רוצה?!?! זה מזעזע! באמת! נירה ביץ'! שיהיה לך ברור! ואני רוצה שתסתכל לי בעיניים ושתגיד לי שזאת לא נירה!! היא מכשפה! הבחורה הזאת מכשפה! שאול אמר לי שהיא ממציאה סיפורים על כל העולם! היא אינטרסנטית! פשיסטית! אני לא מאמינה שאתה מתייחס אליה בכלל! בטח שזה שייך! ועוד איך זה שייך! אל תגיד לי שזה לא שייך! הבחורה הזאת נאצית! יש לה אינטרס! זה ברור לי! תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שזאת לא נירה! אתה רוצה להגיד לי שאתה מתכוון להמשיך ככה?! אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מודע למה שקורה?! אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מבין על מה אני מדברת?! אתה צריך לעבוד על עצמך! זה הכל בגלל הארץ הזאת! הצבא הזה! הכיבוש! בא לי להקיא מזה כבר! בטח שזה שייך! ועוד איך זה שייך! אל תגיד לי שזה לא שייך! הכל שייך! רק בראש שלך שום דבר לא שייך!! זה שנירה פשיסטית לא שייך לזה שהיא כזאת מפלצת?!? לא?!? אתה ממש מנותק!!! אתה לא זוכר איך היא התנהגה בהפנגת שלום עכשיו?? השלישית??? אתה רוצה להגיד לי שאתה לא קולט??! אתה אטום! בטח שזה שייך! ועוד איך שייך! אל תגיד לי שזה לא שייך! אתה מטשטש הכל!! זוהרה אמרה לך את זה מזמן! אבל אתה לא מתייחס! אתה חושב שאתה מעל הכל! היא ישר קלטה אותך! אבל אתה חושב שאתה מעל הכל! אתה צריך להתרכך! הקשיחות הזאת! אתה ממש כמו אבא שלך! בדיוק כמו אבא שלך! אתה כל הזמן יורד עליו ואתה בדיוק כמוהו! וגם אמא שלך חושבת שאנחנו צריכים ללכת לייעוץ!! לידיעתך!! וכל הקטע הזה שאתה לא מתייחס אליה?! זה יחזור אליך!! כמו בומרנג זה יחזור אליך!! אתה חושב שהילדים לא שמים לב?! אנחנו צריכים לדבר!!! אתה לא יכול לזרוק לי את זה ככה בפרצוף! אין לך זכות! שום זכות! אתה יושב פה כמו לא יודעת מה ושואל אותי שאלות?! באיזה זכות??! באיזה זכות תגיד לי?!? נמאס לי כבר הקטע הזה! שיהיה לך ברור! זה הגיע לי עד כאן! עד כאן! ותעזוב כבר את הטלביזיה!! אני מדברת אליך!!!!"

אני מביטה ביואל. קאט, הוא לוחש ומביט בי. דממה. התסריטאי אלירן שלוּפר מביט בי ונהרה מרצדת בעיניו. אני מחפשת במבטי את דודי, אני רוצה לבקש ממנו סיגריה. יואל קרב אליי, עיניו בוהקות. זה היה נפלא, הוא אומר לי, נפלא, ומחבק אותי. גם דודי מתייצב לידי. וואוו, בוא'נה איך התרגשתי, הוא אומר. יואל מתנתק ממני ומסב את ראשו בדרמתיות, מתנשם ונסער, כאילו כדי שלא אראה את התרגשותו.

יושבת בכורסה, בחלל שהותקן למעין חדר הסבה, שנראה קצת כמו חדר המתנה באיזו קלינקה, (כצפוי, של גניקולוג). אני מחכה. מירי המאפרת כבר הלכה והפרצוף שלי נשאר מטוייח. אין לי כוח להתעסק בזה, אוריד את הקליפה בבית. אני סחוטה. ואני מנסה פשוט לא להירדם והניסיון הזה לכשעצמו סוחט ממני מאמץ עצום. הערנות שהייתה בי בזמן הצילום מתחילה להתפוגג, היא ממש יוצאת ממני בנזילה. אני חשה בזה כמו בתקתוקו של שעון, והוא מתקתק מהר. מִדֵּי פעם אני ניגשת למראה מוארכת שיש כאן בתוך איזה ארון באחד החדרים, ומעיפה בעצמי מבט. צורך עז מפעם בי: להיתקע מול עצמי ולהביט בעצמי עוד ועוד. אבל אני לא יכולה לעמוד ככה סתם מול המראה ולתקוע בעצמי מבט בלי להיחשד למשוגעת או לא שפויה, או לפחות למשונה ברמה מדאיגה. לכן אני מסתפקת במבטים חטופים, אחת לכמה דקות, כדי להתעורר. אני מחכה לאיזה עיתונאי שכותב על ההפקה. כפי שהוסבר, מדובר במגזין תרבות ששכחתי את שמו ובמשהו יוקרתי. לפי החוזה, אני מחויבת להתראיין לצורך יחסי ציבור. אני מציתה סיגריה ומניחה את ידי על זרוע הכורסה. מתחת לכף ידי נמצאת מאפרה, שמונחת על שולחן קטן. אני מקפידה שכף היד תוצב בדיוק מול המאפרה. השינה נהיית מושכת כל כך, בעיקר מפני שאין לי במה להתעסק. המאבק אכזרי. אני מתרווחת בכורסה, מיטיבה את תנוחתי: מותחת את רגליי קדימה ומשעינה את ראשי על משענת הכורסה. רק לרגע אעצום את העיניים, לשניה. אני פוקחת את עיניי. מולי נטועות שני זוגות רגליים. אני נושאת את מבטי: דודי ולידו בחור צעיר ומטֻרזן. ידי, המושטת והשעונה על זרוע הכורסה, נמצאת בדיוק באותה התנוחה שבה נרדמתי, כשהסיגריה הייתה תחובה בין אצבעותיי; הסיגריה כבר איננה שם כמובן ובדל שרוף מונח במאפרה. אני מתיישרת מיד, מעצבת את ישיבתי. דודי מחייך. באלוהים איך שאת שפוכה, הוא אומר. לא ישנתי כל הלילה, אני אומרת. הבחור שולף טייפ קטן. דודי אץ להביא שתייה. הבחור מריץ את סליל ההקלטה, הטייפ משמיע צרצורים. דודי חוזר עם בקבוק ומושיט לי סיגריה; אני מציתה אותה. עולה בדעתי שהבחור הזה, העיתונאי, נראה כמו איזה ארנב עצבני, כצפוי, מזדרז וממהר. גם דודי, שניהם תזזיתיים ונמרצים. אפשר שהמגזין באמת מאוד יוקרתי. אף כי המראה הקופצני מנגן על עצבּיי, שבין כה מרוטים. הבחור לוחץ על כפתור ההקלטה: "שלום לך, הייתי רוצה, אם אפשר, לברר איתך כמה נקודות בנוגע לדמות שאת מגלמת בסרט: מה דעתך על הדמות, על אופיה ועל מקומה בנרטיב? מה את אומרת על המסר שהוא מביע, ביחס לחברה הישראלית המיליטריסטית, שמטפחת את ההגמוניה הגברית הדכאנית והכוחנית, השולטת בארץ בכל תחום שהוא? האם לא נכון לומר כי האישה, הדמות שאת מגלמת, היא אישה חלשה, רופסת, שכל הווייתה ומחשבותיה כולם הם תנועה אחת שהיא מעגל הסובב סביב מבטו של הגבר? הרי כל מה שהיא רוצה הוא אך ורק להתקבל על ידי בעלה, כלומר בן זוגה, להתאים את עצמה אליו, אין לה שום מחשבה עצמאית, וואט סו אבר, ולפיכך, האם לא נכון לומר כי הסרט תומך בהגמוניה הגברית הדכאנית? ההגמוניה הגברית הדכאנית החולשת היום בארץ בכל תחומי החיים, בכלכלה, בתקשורת, וכמובן בפוליטיקה, הגמוניה שמעוניינת בנשים רופסות, שכל מהותן מבוססת על וסובבת סביב המבט הגברי, סביב הצרכים הגבריים, הדכאניים, וצריך לומר, שבעולם הרחב, המערבי, מתחוללים שינויים, תנועות וזרמים שהם בהחלט בעלי השפעה ודומיננטיים, ליבראליים ורדיקליים, ובסרט זה, כמו גם בדרך כלל בארצנו, הנשים, ואפשר לקבוע בוודאות שרובן המוחלט, חיות בצל המבט הגברי, תלותיות, חסרות מודעות, אמות המידה שלהן מעוצבות ונקבעות על פי מבטו של הגבר, רוצה לומר, שהן בעצם מונעות על ידי הגבר וצרכיו, היינו מדובר כאן בתפיסת עולם פאלוצנטרית השולטת בכיפה, והכוונה לנקודת מבטו של הגבר על המציאות, לפרשנותו במדע, ברפואה, בפוליטיקה, בביטחון, בכלכלה וכו' וכו', שדות שבהן אין כמעט דריסת רגל לאישה, גם אם אמנם יבואו ויטענו, למשל, שיש הרבה רופאות, הרי שבניהול, למשל ברפואה, אין ייצוג לנשים ומשום כך השפעתן הסגולית, האמיתית, מצומצמת ביותר ואפשר לומר שהיא לא קיימת למעשה, רוצה לומר, שאלתי היא, מאחר שהאישה שאת משחקת, אינה חיה את חייה באופן חופשי, ואיננה עצמאית, איך לומר, מבחינה רוחנית, כי אם תלותית, נכנעת, חלשה, מבטה מופנה אל הגבר, על כל צעד ושעל, הרי שלפיכך, אישה כזאת, אפשר לקבוע עליה, דֶפנטלי, כי למעשה בעצם מבטה זה היא מחפשת אישור לכך שהיא חיה, כדי שתוכל להרגיש את עצמה, פשיטא שהיא חיה, שאם לא כן, ללא מבטו, אולי לא תדע שהיא קיימת, לכן איפוא, עליי לומר למיטב הבנתי ולמיטב הערכתי שהתסריט עצמו, כל תו שבו, נכתב מתוך תפיסת עולם פאלוצנטרית, דכאנית, וכי הסרט עצמו משקף זאת ויחד עם זאת, וזאת ה-בעיה, הוא מפתה את קהל הצופות והצופים להשאב לתוכו, היינו, רוצה לומר, הסרט מקבע את המציאות הקיימת, ולכן זהו סרט דכאני בזכות עצמו, ומשום כך רציתי לשאול, איך את מתמודדת עם השאלות האלה? האם את מרגישה שיש לך בעיה עם זה? מה דעתך בעניין הזה? או שמא את משתפת פעולה משום שאת זקוקה לפרנסה, פשיטא צריכה להתפרנס, ואם אכן כך, הרי שלמעשה את אחת מן הנשים הנדכאות, למצער עליי לציין, ואולי אף למעלה מכך, או אולי את סבורה שזאת מהותה האמיתית של האישה, לחיות בצל המבט הגברי אנד סו און, משום שאם לומר את האמת, התפקיד שאת מגלמת הוא של אישה כנועה, רופסת, כזאת שגם כשהיא, כביכול, מורדת בבן זוגה, הרי שגם אז, לאמיתו של דבר, היא מתאימה עצמה לצרכיו, לפנטזיות שלו, מה את אומרת על זה? מה יש לך להגיב על כך? האם נכון להניח שדעותייך משפיעות על יכולת המשחק שלך? או שמא את מהמקצוענים הללו שטוענים שהם מסוגלים להתנתק, היינו ליצור בלי קשר לדעותיהם ולהשקפת עולמם, ואז נשאלת השאלה איך את מתמודדת עם זה, עם העובדה שאת עושה משהו שנוגד את תפיסת עולמך, את מצפונך, אם זה המצב, איך את ישנה בלילה?"

הוא מביט בי ואני צופה בו מתוך איזו מאורה שמצאתי בחיקי, בריחוק מוזר, מפני שידוע לי שהוא יושב לידי, ובכל זאת אין לי מושג היכן הוא נמצא. עיניו בורקות באופן משועמם ועם זאת בהתרסה. אני חוככת בדעתי והוא מעיף מבט קצרצר, במיאוס מאופק, בשעון יקר הענוד על פרק ידו, ושב ומרים אליי את מבטו. אני אומרת משהו, אין לי מושג מה אבל אני מסתדרת, תמיד אני מסתדרת. מתוך שינה אני מסתדרת. בעוד שפתיי נעות אני מבחינה בדודי, מציץ אליי מפתח החדר. אני רואה את הבחור ואת הטייפ השלוף מולי. הוא מביט בי בדריכות עצבנית, עוית המיאוס מנתרת בזוית פיו. אני חשה את עיניי הדואבות, ומבטי שט ממנו הצידה. נדמה לי שאני רואה צל נשפך מן הקיר לרצפה, כמו היה אדוות מים דקיקה וכהה. אני מציצה לרצפה. מסקרן אותי לדעת לאן הצל נוזל, לאן הוא זוחל. הבחור מעיף מבט בקלסר שמונח על ברכיו. הוא מכחכח בגרונו ואני חושדת שהוא עומד לפתוח בנאום חדש. הוא נראה מאוד רציני, כאילו שמדובר באיזה דוקטורט שהוא מכין. שוב הוא פוער את פיו וקולו נמוג: אני רואה את פניו ואת פיו הדובר ושומעת המיה כבדה, שכמו נעה לעברי והלאה ממני וחוזר חלילה, באיטיות כנדנדה. אני מפנה את מבטי לעבר פתח החדר ודודי כבר לא נמצא שם. האור שמגיח משם עדיין בוהק, אני מבחינה בדמותו של יובנץ, התאורן, מכוון את הפנסים, פניו מחוטטים. עיניו של העיתונאי מביטות בי. המראות רוטטים, כוחותיי אוזלים, תחושת הרחיפה ממשיכה למגנט ובכוח עצום ואז דודי עומד מולי ומגיש לי סיגריה. הוא מחייך: נו? היה כל כך נורא?  אלוהים, אני מבינה שזה נגמר. זה נגמר. אני תוהה מתי הבחור הלך: נעלם בהבזק וגם בהבזק לא הבחנתי (אמרנו זה לזה שלום?). מה קורה עם ההסעות, אתה לוקח אותי, אני שואלת. כן בטח, הוא אומר.

אני מגלגלת את עצמי במורד המדרגות, מנסה לפטפט עם דודי, כביכול זו פעולה של מה בכך אולם למעשה היא דורשת ממני מאמץ אדיר: ריכוז והקשבה, משאבים שאינם זמינים לי כעת. איכשהו אני מוצאת עצמי איתו במכונית, מסבירה לו את הדרך. אני יורדת אצל יואב. לפני שאני יוצאת, אני מנשקת את לחיו. משהו דוחק בי לעשות זאת. הוא מחייך ושואל לגבי הערב. אני מחשבת את תשובתי ומבינה שהצלחתי, מפני שהוא מחייך בחביבות. אבל אז הוא אומר, תשני טוב, נדבר מחר, ומתוך עיניו שמביטות בי, אני מבינה שהוא מרגיש שיש לו עדיין תיקווה. אין לי מושג איך זה קרה. אין לי כוח להחזיק את המועקה. המדרגות לקומה השניה. המפתח בקושי נכנס למנעול הדלת. בדירה אין איש. יואב, אני קוראת. אור הדמדומים חודר מבעד לחרכי התריסים. אני מבחינה באבק ובריקנות. יואב, אני קוראת בקול רם, אתה כאן? אין  מענה. אני קורסת על הספה בחדר המגורים ומתעוררת בשתיים בלילה.

עיניי נפקחות ואני נתקלת במראה שעון היד שלי. אני נזכרת ביום שבו קניתי את השעון הזול הזה. השעה שתיים בלילה, בחילה; על הזמן שחלף, סתם כך בעילפון. מהסיבה הזאת בדיוק קניתי את השעון, כדי להיאבק בזה. אני משפשפת את פניי, אפי מלא נזלת ושיעול נורא מנער אותי. אני מתיישבת באיטיות, הגוף, איזה מיחוש חותך לי את המותן. אני מבחינה באור שדלוק, כתום מזעזע, ובמין קול חורקני מנסר, שהורס לי את האוזן ונכנס לי לנשמה. אני רוצה לקום ולעשות משהו בעניין, אבל כשאני מנסה להיעמד על רגליי, אני נופלת ומרגישה כאב חד בצד ולחיצה סוחטת בקרסול. תיזהרי, מה קורה לך, אני שומעת את קולו של יואב. איפה היית, אני נאנחת ושומעת את קולי צרוד ומבחינה שנעליי חולצו מכפות רגליי ושכפתור אחד פתוח במכנסיי. מה זאת אומרת איפה הייתי, אומר יואב, אוחז בזרועי ומקים אותי: אני כאן, כל הזמן. אני נעמדת, מתנדנדת, וגל רוטט חולף בגווי. זיעה קרה מכסה את פניי. השגת משהו, אני שואלת. שבי, פוקד עלי יואב. אני מתיישבת. כשאני נושאת את עיניי לעברו אני מבינה שעד עתה, במשך כל היום, התהלכתי ונעתי בעיניים עצומות.

הנה יואב. הנה פניו, עיניו. האור בחדר עדיין דחוס וסמיך. החדר עדיין מגעיל. יואב לא טורח לרהט את החללים שבהם הוא חי. ובכל זאת, אני מביטה. אני צמאה, אני אומרת, פושטת מעליי את מכנסיי. יואב קם בשתיקה. אני מחפשת אחר סיגריות ומוצאת קופסא על שולחן הפורמייקה הנמוך והדוחה שמולי: זה שהדיירים השאירו, זה שבזכותו ובזכותן של שתי גרוטאות נוספות הם מרשים לעצמם לכתוב בלוח המודעות "דירה מרוהטת". יואב מגיש לי כוס גדולה ומלאה. אני שותה ממנה בצמא ומציתה את הסיגריה. הוא שותק. הוא נראה ערני להפליא ואני מופתעת. מצד שני, אנחנו מתחלפים. בימים שהוא מעולף, אני זאת שמטפלת. אני יודעת מה פשר השתיקה: הוא עומד לנאום, על כך שאי אפשר יותר. גם אני שותקת, ממתינה. סילון עשן מסתלסל מול פניו והוא אומר, חשבתי היום. כן? אני אומרת, מה? אני הרי יודעת מה. בואי ניסע מכאן, הוא אומר. הה, אני מגחכת. יואב שותק, מדוכא. יואב, נער הזהב שהיה. יואב, אני אומרת לו, זה אנחנו, לא המקום. אני יודע, הוא נאנח. לראשונה הוא נשמע מיואש. לראשונה הוא מודה בפשטות בטרגדיה. שלנו. בלי הצטדקויות, בלי תירוצים. אנחנו שותקים. יואב לא מעשן ומביט בי.

אני מתעוררת. השעון שליד המיטה מורה שהשעה היא ארבע ועשרים לפנות בוקר. הרעד נהייה חזק מאוד. יש לי בחילה איומה ומיגרנה שאי אפשר בכלל לתפוס. אני מרגישה שאני עומדת להקיא. אני מעירה את יואב. הוא בקושי מתעורר, הוא חיוור. הוא שתה. מה, הוא נושף לעברי. אני מריחה. יואב, אני מתה מכאבים, אני אומרת לו. יואב נאנח בכוונה בקול גדול. תעשי מה שאת רוצה, הוא אומר ומתהפך לצד השני. אני מנדנדת אותו בכוח, מרימה את קולי: איפה שמת את הכסף. לא נשאר כלום הוא אומר. אני מתיישבת בפראות, נדמה לי שהאור נדלק בחדר, אלה אישוניי שמתרחבים בבת אחת, אני מרגישה את הלחץ בעיניים. איפה אתה מחביא, אני מתחילה להשתולל, בזבזת הכל. אני מבחינה שאני מסתובבת בחדר, בתחתונים וגופיה, קר לי נורא ועכשיו אמצע אוגוסט. איפה אתה מחביא, אני הופכת את החפצים שבתיק. הנה, כך אנחנו חיים, אני חושבת לעצמי, כמו פליטים, כמו שני עבדים, כמו עובדים זרים במדינה עוינת. לא יכולת לשים את הבגדים שלך בארון, אנחנו חיים כאן כבר חמישה חודשים, אני ממשיכה לנבוח, שולפת בגד אחר בגד מהתיק שלו, מנערת היטב ומשליכה על הרצפה. ברור לי שהוא מחביא, הוא לא רוצה לתת לי, הוא רוצה לשמור לעצמו, בשביל החרא שלו. אני יודעת שנשאר לי, אני יודעת שהשארתי כסף, והיה עוד הרבה כסף. את מטורפת, הוא אוחז בידי, מנסה למשוך אותי. אני מתנגדת לו בכוח. תעזוב אותי, אני צורחת. מה את עושה, תירגעי, הוא זועק. אני יכולה להבחין בתווי פניו, שנראים מטושטשים כאילו שנמחק לו האף, מפני שלא הדלקנו את האור והחדר מאוד אפלולי, וזה מציק לי, מפריע לי, מראה הצבעים המרוחים שאין בהם פרטים וקוי מתאר. איפה האור, אני מתנשפת, מחפשת באצבעותיי על הקיר, לא מצליחה למצוא את המתג. מה את רוצה מהאור? הוא צועק. להדליק אותו! אני צועקת בחזרה. הוא דלוק! צועק יואב. אני משתתקת. דממה בראשי, יש אור. אני מביטה סביב, מתבוננת בתשומת לב והחדר מתבהר באחת. המיגרנה, כאילו שמישהו רוקד לי על השכל, אני לא יכולה לסבול את זה. אני מרכינה את ראשי, מחליקה ארצה, חופנת את פניי בכפות ידיי, כפות רגליי, היחפות, הנוגעות ברצפה הקרה, מכווצות.  הרעד העז דוהר בגופי, אני רואה אותו. את רגליי המשקשקות, ידיי שלא נשמעות לי. חוסר האונים הוא הדבר הנורא מכל. אני בוכה מרוב זעם. מכרתָ הכל, אני זועקת. אני חושבת על כך שאין לי כוח להרוג אותו מפני שגופי לא נשמע לי. אני בטוחה שאם היה לי כוח הייתי עושה זאת. השנאה כל כך עזה, כאילו שנעלם לי המצפון. אני רואה איך אני מקמטת את הפרצוף שלו בכפות ידיי עד שיוצא לו דם שמשפריץ הישר מתוך העור שלו החוצה ואנקה נפלטת מגרוני. מסריח אחד, אני בוכה. יואב מתיישב לידי בזהירות. לא מכרתי, הוא מתחנן, שאני יעשה לך כזה דבר, גמרת את כל החומר, את כל הכסף, את לא זוכרת? אני לא מביטה בו. אני לא מסוגלת לסובב את ראשי; כל תזוזה מייסרת. והכסף נגמר. שקרן, קולי כמו דובר מעצמו, כמו עולה מאוב; עבה, מחוספס; וזה הקול שלי; אתה שקרן מסריח, אתה משקר לי. ברור לי שמשהו מסוכן קורה, ומסתבר לי שיואב הוא המשהו הזה. יואב מתבונן בי. תסתכלי אליי, הוא מנסה להפנות את פניי אליו. ריח חזק של אלכוהול נודף ממנו. אתה מסריח מאלכוהול, אני זועקת ומטופפת בכפות רגליי המכווצות. הרי כך בדיוק מתנהג שרלטן, ניהיליסט: משים פנים של גואל ונגאל כמו ערפד, על חשבון "גאוליו". חוסר האונים הוא הנורא מכל. אין נורא ממנו. תסתכלי עליי, הוא מושך בסנטרי. אני רוצה להפנות אליו את מבטי, מנסה לסובב את ראשי: לאט, כדי שלא אתעלף. הרטט, הנזלת הקולחת החמה, השרפה המתגברת בבטני – כל אלה הולמים בי בעוצמה וחולף במוחי רעיון שנראה ממש נוצץ וחדשני: הסבל הוא מסע בדרך להיטהרות! איך לא חשבתי על זה! אבל מחשבה אחרת, קלה ועוקצנית, באה ולוחשת לי, שיתכן שיש ברעיון הזה משהו פסול ונכלולי: בעצם זו רומנטיקה שטחית ומזיקה, רומנטיקה עבשה. שטויות, מקניטה המחשבה, זו ריקות פתיינית, אל תאמיני לה. אני מתחילה להשתולל ולצעוק: מה, אתה חושב שאני לא יודעת, אתה חושב שאני לא יודעת, אתה גנבת לי, גנבת לי.

.

.

© כל הזכויות שמורות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s