לואי ת'רו והמתנחלים

לואי ת'רו עושה סרטים על אנשים שהם בגדר "תופעות", על קבוצות או פרטים יוצאי דופן. הוא מתמקד במספר אנשים ודרכם פותח את זווית הראייה, אל המציאות שבתוכה חיים אנשים אלה. המבט שהוא שולח אל המציאות הוא מבט אנושי.

לואי ת'רו מצליח לעמוד מול כל אדם באשר הוא ולשוחח איתו, לא רק במה שנקרא גובה העיניים, אלא גם בדרך קלילה, נטולת גינונים ועם זאת מנומסת, בלי לפגוע בכבודו, גם אם הוא אדם שמעשיו, או אמונותיו, לא רק מנוגדים לאלו שלו, אלא אף דוחים אותו לחלוטין, בלי שהוא מנסה אף בשמץ להסתיר זאת. ת'רו מצליח לשאול את השאלות הכי ישירות בדרך ישרה לגמרי ועם זאת בעידון בריטי לא מצועצע. הוא מצליח לתקשר ולנהל שיחות מעניינות ונינוחות למדי עם אנשים אלימים, גזענים, טיפוסים מלאי כעס וקיצונים מכל סוג שהוא, בלי לעורר מהומות, מתוך כבוד בסיסי לזולת, כל זולת שהוא; וגם אם הוא מעורר אנטגוניזם בבן שיחו, הרי שהדיאלוג מתנהל בשקט מכובד שכזה: ת'רו במבטא האוקספורדי שלו והאחרים בדרכם, משוחחים ומתבוננים איש בזולתו.

המצלמה מביטה בלואי ת'רו לא פחות משהיא מביטה בבן שיחו. המצלמה מתעדת אותו באותה מידה שהיא מתעדת את בני שיחו גיבורי הסרט. זמן המסך המוקדש לת'רו לא קטן מזה המוקדש למרואיין. ת'רו נראה בסרט כטייל חוקר, והוא מוצג ללא שום קישוטי כוכבות מאדירים, מצולם בספונטניות, כאחד מן הגיבורים שהסרט עוקב אחריהם, משום  שת'רו הוא אחד מגיבורי הסרט, בכל סרטיו, לא פחות מן הדמויות המרכזיות שהוא חוקר ומתעד.

למעשה, ת'רו הוא הגיבור המרכזי אשר דרכו אנו רואים את המציאות המוצגת. הוא המתווך הבלעדי. ת'רו רואה ומגלה את העולם ואת התופעות האנושיות שהוא חוקר באמצעות גיבוריו, ואנו הצופים רואים ומגלים את העולם באמצעות ת'רו.

לדעתי, איש לא יכול להחליף את ת'רו במעשה התיווך המיוחד שהוא עושה. אני נזכרת בכל מיני סרטים ודוקומנטריסטים ויכולה לרפרר לכל מיני יוצרים בעבר, שכפי הנראה ת'רו הושפע מהם וקיבל מהם השראה, אבל זה יהיה חסר-טעם. מפני שת'רו פיתח שפה שייחודית רק לו וחד פעמיותה מוחלטת, כפי שחד פעמיותו של כל אדם מוחלטת כאן על פני האדמה.

חלק ניכר מסרטיו הן סדרות בנות כמה פרקים ורוב סרטיו עוסקים בנושאים מורכבים, המציגים מציאות אנושית חברתית רבת פנים וסתירות. בכל סרט וסרט מבצע ת'רו פירואט מסובך בדרך שבה הוא מציג את הסיטואציה שלפניו ואת דמויותיה; והוא מצליח לעשות זאת במשך שנים בלי לאבד את הסקרנות ואת הכנות שהם מהמרכיבים הבסיסיים ביותר בסרטיו.

לפני הכל יש להתמקד ולהצביע על הסקרנות הבלתי נדלית של ת'רו. הסקרנות הזו היא מרכיב כל כך חיוני ורענן בכל סרט שלו, המאפשרת ביטוי עשיר של האדם איתו הוא נפגש ועמו הוא יוצר את האינטראקציה. זו סקרנות סוחפת שיוצרת בגיבוריו נכונות להיפתח. בזכות הסקרנות גיבורי הסרט מתקרבים אל ת'רו, ואם אינם, הרי שהסקרנות מצליחה לגרות אותם ולאתגר אותם. באמצעות הסקרנות של ת'רו אנחנו חשים את דמויות הסרט בשר ודם, בין אם הם פושעים, שחקני פורנו, דתיים קיצוניים, מנתחים פלסטיים, גזענים, אסירים, הורים לילדים חולים. הסקרנות מציבה אותם לפני הצופה קודם כל כבני אנוש. היא מדגישה, לפני הכל, את אנושיותם. על ת'רו ניתן להחיל ללא ספק את משפטו המפורסם של טרנטיוס, "אנוש אני, וכל דבר אנושי אינו זר לי". וזהו הרושם החזק הראשון העולה מסרטיו.

לצד הסקרנות שת'רו מגלה, עולים בו גם רגשות, כמו לעיתים רתיעה, או זעזוע, המציפים את פניו; שלל הבעות פניו העולות באופן ספונטני ומתועדות, לנוכח המתחרש או לאור דברי המרואיין, לצד הדרך המאופקת שבה הוא ממשיך בראיון ובצילום ההתרחשות, הם המרכיבים הנפלאים של הפָּלֶטָה אשר באמצעותה הוא מצייר את הסרט ואת סיפורו. כשאנו צופים בו, בהבעות פניו המגיבות, אנו צופים בפרשנות שלו למציאות אותה הוא מציג.

אחת ההבעות שעולות על פניו תדיר, אף שחזה כבר בהרבה מופעים של המין האנושי, היא הפליאה, אחותה של הסקרנות, ובמקרה של ת'רו: פליאה באקצנט בריטי משועשע-מהוקצע (השעשוע הוא פריט בריטי נרכש-עד-כמעט-גנטי לדעתי). לעיתים מתלווה לפליאה צחוק משועשע, כאשר המרואיין או אחד מגיבורי הסרט אומר משהו חסר הגיון, או חריג מאוד בהגיונו הביזארי. כמו למשל באחד הקטעים – יש רבים כאלה – בהמתנחלים, שבהם פונה ת'רו ליוני, האחראי על ביטחון המתיישבים היהודים בחברון, במהלך סיור "תיירותי" של ישראלים ויהודים אמריקאים בסמטאות העיר. הסיור מאובטח על ידי צה"ל עד תום מכף רגל עד ראש: חיילים בקסדות מכוסות ביוטה-חאקי של הסוואה על ראשם, שכפ"צים ורובים בהיכון. ת'רו מעיר ליוני, בשעה שמדריך "הטיול" מספר על ההיסטוריה של המקום (במשך שנים חיו יהודים בחברון וכו'): "קצת מתוח, לא?", הוא אומר בחיוך. יוני כמובן מכחיש מיד ואומר שהוא "בכלל לא מתוח". הצחקוק הרענן המשועשע, המתפרץ בטבעיות מת'רו, אומר יותר מאלף מלים. למול הכחשתו של יוני אנו רואים את החיילים עם השכפ"צים מכתרים את ה"תיירים", אוחזים ב-אם 16 שמונח על גופם באלכסון, עומדים בפישוק, בנוח,  כמעט חייל על כל "תייר", בעוד הפלסטינים עומדים מנגד, מציצים מהחלונות, מביטים בקבוצה שהגיחה אל שכונתם. אפשר לחוש בשקט הדרוך. לבד מדיבורו של המדריך לא נשמע דבר. הסיטואציה נראית סוריאליסטית.  יוני לא חושב שהאירוע סוריאליסטי, אבל הוא נראה נבוך. ת'רו מחייך בהבנה ואף באמפטיה. הצחוק הקטן שלו הוא סרט בפני עצמו. כשת'רו צוחק, צחוקו אינו לגלגני בשום פנים. לא זכור לי אפילו צחוק אחד לגלגני מצידו, בשום סרט. זהו צחוק משועשע בעליל, פשוט משום הגיחוך הבולט של ההכחשה.  באמצעות הצחוק אנו מזהים את השקר של יוני בברור ובבהירות. הצחוק של ת'רו מסמן: שימו לב איך הוא מכחיש ביודעין ומשקר ושנינו יודעים זאת. ואף שאין בצחוקו שמץ של לגלוג יש בו כמובן יותר משמץ של גיחוך, אם כי סלחני. לעיתים די קרובות ת'רו מצחקק או צוחק את הצחוק המשועשע-מגחך-סלחני הזה בסרטיו, במיוחד כשהוא נקשר לאנשים אותם הוא מתעד וכאשר הם
מתחבבים עליו. אז מופיע הצחוק החביב משועשע, ברגעי הכחשה ושקר בוטים במיוחד. כשבן שיחו מגלה התנגדות עוינת כלפיו, או מתנהג בשנאה וחשד, ת'רו לא צוחק, וחיוכיו אז קרירים ונראים כמבוכה המתעקשת לשמור על איפוק ונימוס בסיסיים. הצחוק המשועשע הוא איתות לצופים שקיימת כאן איזו הבנה משותפת, אף שבן השיח לא ממש, או לא בכלל, מודה בה. במקרה זה, נראה שיוני המתנחל החברוני עורר בת'רו סוג של אמפטיה. האמפטיה שת'רו הקרין כלפי המתנחלים הולידה מבט מעניין. אמפטיה של זר המזהה בהם עיקשות רוויה בסבל. לרגעים היה נדמה לי שת'רו כמעט חומל על המסכנים, שבחרו לחיות כך, לבזבז את חייהם, למרר כך את חיי ילדיהם, את חייהם של הפלסטינים, את חיי כולנו. אלא שלצד זה, ת'רו חזר והזכיר, כביכול על דרך השאלה, גם למתנחלים עצמם, שללא צה"ל ובלי ההגנה שהוא מספק, הם לא היו מחזיקים מעמד במקום.

למעשה, ת'רו מבצע בסרטיו תרגיל מורכב, והוא עושה זאת בקלות ובווירטואוזיות, כמו אחד שעבורו הדבר טבעי ולא דורש כל מאמץ. בזמן הצילום, בשעה שת'רו מציג לפנינו את המציאות שהוא מתבונן בה, הוא מודע למצלמה ועם זאת מתעלם ממנה לחלוטין. אנו הצופים, בעת הצפייה בסרט, עדים לסתירה הזאת. אבל לרגע לא עולה על הדעת  המחשבה שמא ת'רו "שכח מהמצלמה", או שאולי הוא מתמרן עצמו מולה, כמו למשל בעת צפייה בתוכנית מציאות כלשהי. זאת משום שהתנהלותו טבעית מאוד; הוא לא נראה ככוכב או כאחד שמנסה לעשות מעצמו כוכב. לצופה ברור ללא צל של ספק שת'רו מודע למצלמה וכי היא אינה משחקת עבורו תפקיד והוא לא מתעניין בה. המצלמה עצמה ערה ביותר וגם לה תפקיד בסרט והיא נוכחת ביותר. אך ת'רו אינו מתייחס אליה. היא בשלה והוא בשלו, מביט ומרוכז בנעשה סביבו.

כך נע ת'רו במרחב-זמן שלפניו ולפני הצופה, כשתגובותיו הן הסימנים שאחריהם עוקב הצופה. הבעות פניו מבטאות את מה שמתרחש בתוכו, בחופשיות, ללא משוא פנים, ללא התנצלות, ללא בושה ועם הרבה מבוכות, אי נוחות, סלידה, שעשוע וחיבה, חום וחשש ולעיתים ממש רתיעה. ובה בעת, הן משקפות את הנעשה מחוץ לו, במציאות החיצונית לו. כלומר פניו הן פני הסרט. פניו משקפות את המשמעות הפנימית של הדברים המתרחשים, של הנעשה בסיטואציה החיצונית. באופן כללי, אפשר לומר שת'רו לא מדבר הרבה בסרטיו. הוא מתעניין, בנימוס בריטי נינוח למדי. שואל שאלות. נוכח. הסקרנות הרבה, האמפטיה וההומור שבו, ניבטים מפניו האינטליגנטיות. ת'רו הוא איש נעים הליכות. ולנו הצופים קיימת תמיד התחושה ש"אנו מבינים" מה הולך לו בראש, גם אם אנחנו לא תמיד בטוחים ותוהים, על מה הוא חושב בעת שהוא מדבר עם זה, או מתווכח בעדינות רבה עם זה. הוא לא מבטא את דעתו במפורש אף פעם, לעולם לא באופן ישיר ולעיתים רחוקות בעקיפין.

כלומר הדרך שבה לואי ת'רו נע מול המצלמה מורכבת מסתירות מעניינות שמתקיימות אצלו ללא קושי: ת'רו שחקן ועם זאת אינו משחק דבר, אלא מתנהג בטבעיות ברורה לעין. הוא מעודן וישיר ביותר. מכבד את הזולת ללא יוצא מן הכלל ועם זאת פרובוקטיבי, אך לעולם לא בדרך פוגעת. הגבולות תמיד ברורים מאוד. ותמיד נוצרת ההזרה, בדרך שבה הסרט מציג את סיפורו ואת דמויותיו. בזכות מרחק ההתבוננות שממנו משקיף ת'רו על הנעשה, ובשל הכבוד והמרחב שבינו לבין דמויות הסרט.

לואי ת'רו  הוא מספר קולנועי מהמדרגה הראשונה והוא מצליח לעורר בנו מחשבות ושאלות ותהיות, ולהסתקרן ולהתבונן באנשים אותם הוא מציג לפנינו באופן מרתק. הוא מבצע משימה תיעודית מסובכת שמצליחה מאוד, והרבה בשל אישיותו המיוחדת. נראה לי, שכדי לעשות זאת בהצלחה כה גדולה, צריך קודם כל להיות לואי ת'רו. הרבה מן היכולות המורכבות הללו טמונות בעצם אישיותו ואופיו של ת'רו.

בסרט המתנחלים ביקר ת'רו אותנו כאן באזור, בגדה המערבית. אז איך המתנחלים יוצאים מהסרט הזה? ובכן: קודם כל הם יוצאים כעוד חבורת מטורפים מוזרה שלואי ת'רו רצה להעמיק בה חקר ולהבין. לדעת מה איתם, למה הם "כאלה". כמו למשל בסרטו הנהדר המשפחה השנואה ביותר באמריקה –  America's Most Hated Family. ומאחר שת'רו מגיע מחו"ל, מבריטניה, ומביט בעיניים של זר, ההזרה הקיימת גם כך בסרטיו,  מורגשת, לצופה הישראלי, כפל כפליים, ומעלה תחושה כבדה של עולם עמוס ומלא גוונים וביניהם גם אלה: "המתנחלים המטורפים"; ומבצבצת מין תובנה, שעבור המתנחלים כנראה לא מאוד נוחה,  שאנו לא במרכז העולם. שהמוטרפות המתנחלית גם היא לא במרכז העולם. ולאלה שמכירים את סרטיו של ת'רו, שמתעד טיפוסים רבים של יוצאי דופן בארצות-הברית, המתנחלים נראים כמו עוד כמה קריזיונרים,  לצד שורה של קריזיונרים אחרים. אלא שאז אנו נזכרים בהדגשות החוזרות ונשנות של ת'רו במהלך הסרט, על כך שצה"ל מגן על המתנחלים וכי בלעדיו הם לא היו מצליחים להתקיים באזור. ומי שחי כאן יודע זאת מכבר: שהמתנחלים "המוטרפים" הם הקונצנזוס בישראל.

אכן,  סרט מייאש. זהו סרט פסימי. כך גם אומר ת'רו בראיון ברדיו בי.בי.סי. המתנחלים יוצאים קיצוניים מאוד, ות'רו לא נפגש אם הקיצוניים ביותר הקיימים, כפי שהוא עצמו מציין בראיון, וכפי שכל ישראלי יודע. השנאה של הפלסטינים נראית חסרת תוחלת ותהומית. הסכסוך נראה בלתי פתיר. שגעונם של המתנחלים נראה נוקשה וקשיח ובלתי חדיר. הדרך שבה צה"ל מגן עליהם ותומך בהם נראית מוחלטת הרמטית ובלתי ניתנת לשינוי. הפלסטינים נראים מנוצלים באופן בלתי נסלח והם נראים בלתי סלחניים וזועמים באופן בלתי הפיך. העסק נראה תקוע לגמרי. אז מה חדש? לא הרבה מלבד נקודת המבט שמעניקה פרספקטיבה אחרת לנעשה כאן. כי בסופו של דבר, נותר הטעם הזר הזה, שמצייר את המתנחלים כקבוצה של תימהונים שהשתלטה על הארץ. באופן תמוה עוד יותר.

Louis Theroux: Ultra Zionists

.

.

לצפייה בכל חלקי הסרט כאן. למטה מימין מופיעים שאר החלקים