מטרופוליס ישראל – עיון בשיריהן של יודית שחר וסיגל בן יאיר חלק אחרון

יודית שחר וסיגל בן יאיר הן משוררות שונות זו מזו בדרך שבה הן משוררות. שיריהן שונים מאוד זה מזה: הלשון, השפה, הדימויים, הטון והמנגינה, שונים אלה מאלה. אך למרות השוני, לשתיהן יש מכנה משותף אחד והוא שירי הזעם. בשירי הזעם שלהן עוברים קווים ומוטיבים משותפים ושתיהן מציגות תמונת עולם חריפה על מציאות חיינו בימים אלה. בחרתי להראות כמה מוטיבים בשירי הזעם כדי להציג את תמונת העולם המשתקפת ועולה מתוך שירים אלה. למרות השוני בעולמן הפנימי המתגלה בשירתן, שתיהן מביטות בעולם אחד משותף, והוא "העולם התחתון" במטרופוליס שבה כולנו חיים. אצל שתי המשוררות מופיע אותו עולם תחתון, גם אם הוא מתואר בדרך שונה ומצויר עם דגשים שונים. זוהי אותה מטרופוליס הומה עשנה תובענית ועושקת, שבה אזרחיה נאבקים על עצם הקיום שלהם. אצל שתי המשוררות, מעל אותו עולם תחתון ניצב עולם עליון, עולמם של העשירים ואנשי השררה.

ניתן למצוא מוטיבים נוספים משותפים השזורים בשירת השתיים. זהו עיון קצר ולא ממצה בשירתן, ניתוח השוואתי בזעיר אנפין.

לפני סיום אני רוצה להציג מוטיב משותף נוסף, שלא מופיע בשירי הזעם אלא נובע ממעיין אחר, המעיין הנשי, מעיין האהבה, בשיריהן של שחר ובן יאיר. אני מכנה אותו מוטיב "הרעב" או ה"לטרוף".

אפתח בשירה היפה של ס. בן יאיר שעל שמו נקרא ספרה לא מעודן :

"מה נוצר בבטן התפוחה מרעב חשאי

מטיפות זעה קרה, מבחילה במעלה גרוני?

שנאה עצמית, בשר כמהַּ אל בשר,

ולהקיא עכשיו געגועים אל בוקר מרופד פלדה.

הלב טורף את אור השמש הסמיך.

לא מעודן

לא לא."

מתוך לא מעודן ס. בן יאיר.

בן יאיר, המתארת כמיהה וריקנות המחפשים תשובה ומצביעה על תשובה: "שנאה עצמית, בשר כמה אל בשר", מסכמת את מצב העניינים : לא מעודן / לא לא.".

שחר מציגה את הכמיהה בעמימות, כמסתתרת, לא מדוברת, שאין לה מילים מפורשות. בשירה סוכריות גומי היא כאילו משחקת עם הכמיהה הזו, מגלגלת אותה בין כפות ידיה, מתבוננת בה וכותבת לה כאילו שיר ילדים, אירוני, אך גם הוא מחביא מפלצת קטנה:

"נפשה יוצא ל,

ניתן לומר בוודאות שעליה

למצוא לעצמה מעט מ

היא מִתרפדת בלחמניות מתוקות

ובלחמניות מלוחות

בסוכריות גומי אדומות

זרויות סוכר

מעלָה בשר"

מתוך סוכריות גומי י. שחר.

בסוף שירה כותבת בן יאיר:

"וידעתי, אהבתנו תבשיל

עטופת תכריכים."