העולם האורבני האספלטי הוא עולם צרכני, ובעולם התחתון של הפועלים והעניים, אפשר לקנות כאילו "הכל", בכך וכך שקלים, אך למעשה שום דבר שווה ערך של ממש, אלא מוצרי צריכה שהם כאשפה, חיקוי-המקור העשיר. בעולם הזה, דינם של הלא-עשירים הוא חיים של עבודה קשה, חיי עבדות דלים, שבהם העונג הוא מצרך קשה להשגה והברירה היא מוצרי חיקוי זולים:
"אימי ואני נוברות
בפח אשפת
מבצעי חמישה פריטים בתשע תשעים ותשע."
מתוך אימי ואני נוברות ס. בן יאיר.
מול אותו אופק מתוח ומפתה, של העולם היקר הבלתי נגיש, עומדת גם שחר בשיריה. בשירה היפה והעצוב סוף עונה שחר מתייחסת לעולם זה, עולם הצריכה, כאל בסטה המציגה למכירה תכונות נשיות, בזיל-הזול, וכך היא קונה לעצמה בדוכן, מראה תשוקתי וסקס-אפיל, כמו שקונים עגבניות בשוק. את אלה, התכונות הנשיות העדכניות, שוב מעמתת שחר עם עבר קשה והיולי, כשם שהנגידה בין האדמה האכזרית הדשנה לאספלט המשטח הדורסני:
סוף עונה
"ספר איך הכריש נפלט בסערה לחצר, ספר,
ועל עוגות התפוחים בארון האוורור של סבתה
ואספר על רפידות החמציצים הכובשות את הגבעה.
כן, משוררות כבר לא באופנה
אבל אני עדיין מחפשת את הלחש בבבואת עץ התות,
בשש מאות תשעים ותשעה שקלים תשעים ותשע אגורות
רכשתי מבט מסתורי ושפתיים ורדרדות,
רגליים ארוכות במגפי שפיץ
ופרווה מזויפת מסין, מחיר סוף עונה,
אני מדליקה את המזגן שוכחת שאני בפתח תקווה
ביום האחרון של דצמבר, מרוקנת כוס יין,
נותנת אמוני המלא בזה במסך
שמבטיח שלא יעזוב אותי שוב לעולם.
אחר כך אלך לאכול סושי והמוכר ישאל "לקחת או כאן?"
אני אומר "כאן" ואהרהר
מה היית אומר על אנשים שהאצבעות שלהן מריחות דג"
סוף עונה י. שחר.
גם שחר וגם בן יאיר, מעניקות מקום של כבוד למספרים, למחירים ולתאריכים. אלה כתובים בפרטנות מפורטת ביותר, סיפרה אחר סיפרה, באותיות, לפעמים בסְפרות, וכך אנו חשים, ממש מריחים, את האירוניה, הנובעת מפרטנות יתר זו. בשירים שלעיל, הדגש הוא על המספר המסיים: תשעים ותשעה. כפי שתמיד אנו רואים בתגי המחיר בקניונים ובחנויות.
גם שחר וגם בן יאיר קונות בשיריהן מוצרי חיקוי, מוצרי כאילו, "פח אשפת" מבצעים, לפי בן יאיר, באמצעותם, כפי ששחר כותבת, אפשר לרכוש מבט מפתה וסקס-אפיל, כלומר תכונות נשיות, על פי המודל המשודר ממסכי הפרסומות, כלומר, על פי הקודים הנהוגים במטרופוליס העכשווית.
כאמור, על פי העולם המוצג בשיריהן של שחר ובן יאיר, העיר שייכת לעשירים ואנשי השררה. הם אלה המנהלים אותה. והם מגולמים בשירתן של שחר ובן יאיר באמצעות "הבוס". גם שחר וגם בן יאיר מציגות את האני-המספר כפועלות. שחר מחליפה בשיריה כמה עבודות: פועלת הוראה, מוקדנית (זו אני מדברת) ומזכירה. בן יאיר היא מזכירה כל הזמן ומייצגת את אנשי המשרד.
המזכירות בשירתן של שחר ובן יאיר הן יצורות אומללות. אצל שחר המזכירה היא משרתת, ועל כך בהמשך. ואילו אצל בן יאיר המזכירה היא רובוטית רב שימושית ומכאנית ובשירה מזכירה (1) המזכירה הרובוטית היא מין חרק עצום ממדים, פרוק רגליים. בן יאיר בחרה להציג את המזכירה פרוקת הרגליים, על-ידי אימוץ לשון ארכיברית (מלשון ארכיבר) ובמיוחד זו האופיינית למגדירים, כגון מגדירי חיות, והנקוטה בדפי הוראות שימוש של מכשירים שונים. גם בעולמן של המוקדניות, פועלת ההוראה והמזכירות של שחר, וגם בעולמה של המזכירה פרוקת הרגליים של בן יאיר, יש מקום מכובד למספרים, שמפורטים כמובן בדקדקנות.
אתחיל בשירה היפה והאירוני של בן יאיר הפותח את ספרה:
מזכירה (1)
אני מזכירה דו-שולחנית, מעולם לא ראיתם
מזכירה דו-שולחנית כמוני, א-רגלית. או באנגלית
לֶגְלֶס. דגם 803 מק"ט 12985. מעולם לא קמתי
מן המכתבה. הביטו עליי מדלת מס' 1918, קומה
מינוס שלוש, כולי שולחן וגף-מדף היקפי, מדפדפת
במהירות ממותניי ומעלה. אני אישה-שולחן, יש לי אגן,
מוברג וממנו מועברות פקודות סיבוב, כיפוף, הקלד
הדפס. בשני עותקים בבקשה, 180 מעלות של יעילות,
ומאחוריי, כך מספרים, תמונת נוף נפלאה. אגם צלול
צבי ושקיעה. בשעה חמש ועשרה, בחשכה,
אני מצמיחה את רגליי מחדש, פרס לעובד המצטיין.
מעולם, מעולם לא ראיתם את רגליי הקטנות, המתארכות
נמוגות, עם אור פלורסנט ראשון של בוקר."
מזכירה (1) ס. בן יאיר.
אף שהשיר מתאר יצורה שמעלה על הדעת פרוק רגליים, הרי שמיד בתחילת השיר מציינת המספרת, שאותה יצורה חרקית היא "א-רגלית. או באנגלית / לגלס.". כלומר, חסרת רגליים; אותן היא בכל זאת מצמיחה לפני צאתה; וכי היא דו-שולחנית. ולמרות ההצהרה שבפתיח, באופן מהופך ואירוני, דימוי החרק פרוק הרגליים הולך ומתעצם ככל שהשיר מתקדם, ותיאור הרב תכליתיות המכאנית של המזכירה החרקית-רובוטית מתעבה ומומחש לעינינו; ואף שהשיר עובד על כוחו המילולי (מתבקש להזכיר את אבידן) יותר מאשר על כוחו הוויזואלי, הרי שבסופו של דבר, זהו שיר קומיקס. הוא רץ כסרטון מהיר קומיקסי, מדלג בסטקטוֹ, תמונות תמונות קריקטוריסטיות עצובות-מצחיקות. כך אנו מקבלים תמונה מטורפת של עולם שלם של מזכירות שעוברות דה-הומניזציה, חיות ועובדות בסביבה המבטלת את אנושיותן, מתייחסת רק לתפוקתן ולמידת יעילותן.
בשירה המבריק עיין ערך-חדורית מביאה בן יאיר לדי מיצוי טוטלי את הסגנון השירי בלשון מגדירים, כדי להמחיש כיצד אם חד-הורית עוברת דה-הומניזציה בסביבה אטומה וסקסיסטית שמתאכזרת לחלש. להלן ציטוט מתוך השיר:
"חֲדוֹרִית: בעל חיים נפוץ ממחלקת הפרוקים. מקור השם הוא
חד-הורית אך בשל תרגום שגוי של המילה נשמטה ממשמעותה
כל כוונה. מין זה מצוי גם בארץ ובאזורים נרחבים ביבשות אחרות,
חיה מופלאה זו ניזונה אחת לחודש אך לעיתים יכולה להתקיים חודשים
רבים ואף שנים ללא מזונותיה."
מתוך עיין ערך – חדורית ס. בן יאיר.
האם החד-הורית מופיעה גם אצל יודית שחר ועל כך בהמשך.
המזכירה מופיעה אצל בן יאיר גם בשירה מזכירה (2). בשיר זה הביאה בן יאיר למיצוי טוטלי את הביטוי הקומקיסי קריקטוריסטי ואת המחשת הדה-הומניזציה של המזכירות באשר הן; גם בשיר זה המזכירה היא סוג של רובוט. השיר מטביע את המזכירה בים של טפסים, אביזרי משרד מהדקים עטים ובירוקרטיה אינסופית מפותלת, ולפני עינינו נפרשת תמונה של אחד מן המגדלים הללו בהם שוכנים משרדים על גבי משרדים, ובהן המוני מזכירות מתקתקות וזריזות, עובדות בשירות הבוסים והמנהלים. בתחילת השיר, במשפט הפותח, מוצגת המזכירה כגיבורת על: "אני מזכירה גיבורת על." ואכן היא מתוארת כמכונה משוכללת, רובוטית מהירה ומיומנת, התגלמות ושיא היעילות:
"בלחיצה על קפיץ עט כדורי אני ממריאה
על כסא דמוי עור למשרד מאובזר."
מתוך מזכירה (2) ס. בן יאיר.
אך ככל שהשיר מתקדם, מאבדת המזכירה את כוחות העל שלה ומצוקתה הולכת ומתבררת ומתגלה. לבסוף, באופן מהופך להצהרה שבפתיח, כפי שגם קרה למזכירה (1) שהצמיחה רגליים בצאתה, מזכירה (2) מצמיחה רגשות ומצוקתה פורצת החוצה מתוך המעטפת הרובוטית:
"אני עובדת חמישים אחוז משרה,
אני לא כותבת שירה כבר שנה.
אין לי זמן. סליחה."
מתוך מזכירה (2) ס. בן יאיר.
.
.
לינקים:
בארץ הפלאות 