ויניקוט – משחק ומציאות

קראתי את משחק ומציאות של ויניקוט. הקריאה בויניקוט הוא חוויית זן.  הספר-שלי משחק ומציאות מלא בקשקושים וסימונים. נסעתי בו הלוך ושוב, אחורה וקדימה, לאחר שסיימתי אותו, וקראתי בו עוד ועוד. ועדיין אני שבה אליו. הקריאה בויניקוט היא כמו מסע מדיטטיבי למעמקי הנפש. מתעוררת תחושה חריפה של ממשות בעת הקריאה בויניקוט, תחושה חזקה של התקיימות, התבוננות.

הספר מחולק לפרקים ואפשר לומר שכל פרק הוא מסע בפני עצמו, שמתבצע בו מהלך חווייתי ואינטלקטואלי, שבנוי באופן לוגי, בלי לאבד אפילו במעט מהיסודות החווייתיים, השיריים. כל הפרקים – אותם מסעות – גם יחד, בונים מהלך אחד גדול, ובו מוטמעים מהלכים נוספים פנימיים, והם משורגים זה בזה ומשתרגים זה מזה; וכך נפרשת יריעה אדירה ועצומה כרקיע. בתוך כל זה מתקיימת  ונעה המעגליות, המחזוריות בכתיבתו של ויניקוט שסובבת סביב נקודה אחת מרכזית –  אותם בורות המים –  שהוא שב אליה וממנה הוא יוצא, מציג אותה בכל פעם בדרך אחרת, שונה, מנקודת מבט אחרת, שאנו נפערים אליה בהקשרים חדשים. –  בספר זה זהו הפרדוקס, כפי שויניקוט חוזר ומדגיש, "התינוק יוצר את האובייקט, אבל האובייקט כבר היה שם, ממתין להיווצר ולהיעשות אובייקט טעון."

ויניקוט מתבונן במקום קטן וזעיר, נקודה רוטטת ואינטימית, צולל לתוכה וחוקר אותה: התינוק ואימו, הקשר והחיבור שביניהם. בספר הזה הוא חוקר את המשחק שבין התינוק לאם, לשד שהוא יונק. מן המקום הקטן והעדין הזה, הוא יוצא ונוסק לעולם רחב ממדים ועמוק.

הטענה המרכזית בספר, אליה מתקדם ויניקוט במסעו, היא ש'המרחב הפוטנציאלי' (ביטוי שויניקוט הגה) שבין האם לתינוק, בשעה שהאם מניקה את תינוקה, משגיחה עליו ומטפלת בו – (הכוונה היא לא רק לאם ביולוגית אלא לדמות אימהית, גם לא מדובר בהכרח בהנקה אלא להאכלה וטיפול בתינוק, לעיתים ויניקוט מציין את שד האם במרכאות – 'שד' – כלומר באופן מטפורי)  –  מרחב זה  הוא המקום שבו מתפתחת היצירתיות, המשחק היצירתי, שהינו מקום הולדתם של היצירתיות והתרבות, הדרך שבה מתפתחת היכולת ליהנות ממסורת תרבות העבר, והיכולת לתרום לשרשרת התרבותית, כלומר, לתרבות העתיד. במילותיו של ויניקוט: " אני מעלה כאן לדיון ולבחינת ערכה כרעיון את התזה, שמשחק יצירתי וחוויה תרבותית ובכלל זה התפתחויותיהם המתוחכמות ביותר, מקומם הוא המרחב הפוטנציאלי שבין התינוק לאם." ההדגשות הן של ויניקוט.

בזמן הקריאה סימנתי לעצמי בעיפרון המון משפטים ופסקאות. חלקם העתקתי לעצמי, כדי להתבונן בהם. מן המשפטים-פסקאות המסומנים דליתי חלק והצבתי ברצפים שונים שבניתי לעצמי. רצף אחד כזה אני מציגה כעת. זהו מעין מהלך מבודד – מתוך הרבה מהלכים והשתרגויות שבספר. כמובן שאין הוא מכיל את תובנות הספר ואין לראותו כמשהו שמייצג את הספר בשלמותו, אלא רק קמצוץ ונגיעה.

כפי שציין רענן קולקה בהקדמה לספר: "הרקתו של משחק ומציאות לעברית הייתה משימה סבוכה ביותר, כמעט על גבול היומרה." מכאן הוא מפרט את הקשיים והאתגרים. רק אציין ואצטט מדבריו של קולקה את הדברים הבאים על העדפתו של ויניקוט "את הצורה הלשונית של שם הפועל…" התנסחות אשר שירתה כפי שקולקה מציין "את המהות  ההמשכית שמקורה בנשיות, שרבים ממושגיו של ויניקוט הם פרישה שיטתית שלה. Living, being, creating, dreaming, playing, relating, holding,  providing, facilitating".

אוסיף עוד בעניין זה, כי משחק בספרו של ויניקוט מצוין כ- play .

game הינו משחק עם חוקים "בעל מתכונת קבועה", בניגוד ל-play שהוא משחק יצירתי בלי חוקים.

את הספר ערך וכתב לו הקדמה רענן קולקה, תירגם יוסי מילוא ונערך לשונית על-ידי עתליה זילבר. הספר יצא בעם עובד.

ההערות בסוגריים מרובעים הן של העורכים והמתרגם, ובסוגריים עגולים של ויניקוט. כל ההדגשות הן  של ויניקוט עצמו.

המספרים בסוף כל ציטוט מציינים את מקומם לפי מספרי העמודים בספר.

מכאן ואליך, כל המובא הינו ציטוטים מספרו של ויניקוט משחק ומציאות:

למטופַלי,
אשר שילמו מכספם כדי ללמדני

דומני  שהכל מכירים עכשיו בכך שהדברים שאני מדבר עליהם בחלק זה של חיבורי אינם פיסת בד או הדובון שהתינוק משתמש בהם – לא האובייקט שמשתמשים בו דווקא, אל עצם השימוש באובייקט. אני מבקש להסב את תשומת-הלב אל הפרדוקס הצפון בשימוש של התינוק במה שכיניתי אובייקט המעבר. את תרומתי אני רואה בבקשה לקבל את הפרדוקס הזה, להיות סובלניים כלפיו ולכבדו, ולא ליישב אותו. אפשר ליישב אותו בדרך של בריחה אל תפקוד אינטלקטואלי מפוצל, אבל המחיר שנשלם על כך הוא אובדן ערכו של הפרדוקס עצמו. 31

פרדוקס זה, מרגע שהתקבל, יש בו ערך לכל אדם אשר אינו רק מתקיים וחי בעולם הזה, אלא מסוגל להתעשר בלי מצרים מניצול הקשר התרבותי עם העבר והעתיד. הרחבה זו של הנושא היסודי, היא המעסיקה אותי בספר זה. 31-32

טבעתי את המונחים 'אובייקטים של מעבר' [transitional objects] ו'תופעות מעבר' [transitional phenomena] לציון תחום הביניים של החוויה, התחום שבין הבוהן והדובון, בין הארוטיות האוראלית ובין יחסי-האובייקט האמיתיים, בין פעילות יצירתית ראשונית ובין השלכה של מה שכבר הופנם, בין חוסר מודעות ראשוני להכרת-תודה ובין ההודאה בהכרת-תודה ("תגיד תודה"). 36

החלק השלישי בחייו של אדם, חלק שאיננו יכולים להתעלם ממנו, הוא תחום הביניים של חוויה, שתורמים לו המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. זהו תחום שאין קוראים עליו תיגר, מפני שלא נתבע ממנו אלא להיות קיים כמקום של מנוחה לאדם, הטרוד במשימה האנושית המתמדת לשמור שהמציאות הפנימית והמציאות החיצונית יהיו נפרדות, ועם זה קשורות בקשר גומלין.   36

מקובל להידרש ל"בוחן מציאות", ולהבחין הבחנה ברורה בין התפסָה [apperception] ובין תפיסה [perception]. אני מבקש לטעון כאן לקיומו של מצב ביניים בין אי-יכולתו של התינוק ובין יכולתו הגדֵלה והולכת להכיר ולקבל את המציאות. לפיכך אני חוקר את מהותה של אשליה, זו המותרת לתינוק, ובחיי המבוגר היא טבועה באמנות ובדת, ועם זה היא נעשית תו ההיכר לשיגעון כשהמבוגר תובע בכוח רב מדי את אמונתם המוחלטת של אחרים ומאלץ אותם להודות בשותפות לאשליה שאיננה אשלייתם שלהם. יכולים אנו לרחוש במשותף כבוד לחוויה אשלייתית, ואם נרצה, אנחנו יכולים להתכנס ולייסד קבוצה על יסוד הדמיון בין חוויותינו האשלייתיות. זהו שורש טבעי להתקבצות בקרב בני-אדם. 37

בתחילה, מעניקה האם לתינוק, מתוך התאמה של כמעט מאה אחוזים, את ההזדמנות לאשליה שהשד שלה הוא חלק מן התינוק. הוא נתון, כביכול, לשליטתו המאגית של התינוק. 44

לשון אחר, השד נברא בידי התינוק שוב ושוב בכוח יכולתו של התינוק לאהוב, או (אפשר לומר) מתוך צורך. 44

האם מציבה את השד הממשי בדיוק במקום שהתינוק מוכן ליצור, וברגע הנכון. 44

תחום הביניים שאני מתכוון אליו הוא התחום המוקצה לתינוק, בין יצירתיות ראשונית ובין תפיסה אובייקטיבית המבוססת על בוחן-מציאות. 44

היא נותנת את שדיה ואת הכמיהה הפוטנציאלית שלה להיניק. התאמתה של האם לצורכי התינוק, כשהיא טובה-דיה, נוטעת בו את האשליה שיש מציאות חיצונית התואמת את יכולתו שלו ליצור. 45

אנו מניחים כאן שמשימת קבלתה של המציאות איננה מסתיימת לעולם. ששום יצור-אנוש אינו חופשי מן המתח הכרוך בקישור של מציאות פנימית וחיצונית, ושתחום הביניים של החוויה, שאינו נושא לערעור, מספק הפוגה מן המתח הזה (האמנויות, הדת וכולי). תחום ביניים זה הוא המשכו הישיר של תחום המשחק של הפעוט ה'הולך לאיבוד' במשחקו. 46

מובן שלא האובייקט עצמו הוא מעברי. האובייקט מייצג את מעברו של התינוק ממצב של מיזוג עם האם אל מצב של יחס אל האם כדבר חיצוני ונפרד. 47

התינוק מתחיל ליהנות מחוויות שיסודן ה'נישואין' של האומניפוטנטיות של התהליכים התוך-נפשיים עם שליטתו של התינוק בממשי. האמון באם יוצר כאן מגרש משחקים מתַווך, שבו נולד הרעיון של המאגי, היות שהתינוק אכן חווה במידה מסוימת אומניפוטנציה. 73

המשחק מרגש במידה עצומה. הוא מרגש לא, בראש וראשונה, מפני שמעורבים בו יצרים, זאת יש להבין! הדבר החשוב במשחק הוא תמיד הפגיעות של יחסי הגומלין שבין מציאות נפשית אישית ובין החוויה של שליטה באובייקטים ממשיים. זו שבריריותו של המאגי עצמו, של קסם הצומח בתוך אינטימיות, ביחסים שנמצאים ראויים לאמון. 74

הנקודה המהותית במסר שלי היא שהמשחק הוא חוויה, חוויה יצירתית תמיד, שהוא חוויה ברצף מרחב-זמן, צורה יסודית של  לחיות living]
76

השבריריות של המשחק קשורה לעובדה שהוא מצוי תמיד על קו הגבול התיאורטי שבין הסובייקטיבי ובין מה שנתפס תפיסה  אובייקטיבית. 76

כדי להבין את רעיון המשחק, כדאי לתת את הדעת על ההשתקעות המאפיינת את משחקו של ילד קטן. התוכן אינו חשוב. חשוב המצב של התנתקות כמעט, הדומה לריכוז אצל ילדים גדולים יותר ואצל מבוגרים. הילד המשחק מאכלס תחום שלא בנקל אפשר לעזבו, ולא בנקל הוא מקבל פלישות אל תוכו. 77

תחום זה של משחק אינו מציאות נפשית פנימית. הוא מחוץ לאדם, אבל אין הוא בעולם החיצוני. 77

אל תחום משחק זה מקבץ הילד אובייקטים ותופעות מן המציאות החיצונית, ומשתמש בהם בשירות של מדגם כלשהו, הנגזר ממציאות פנימית ואישית. 77

כשהוא משחק, מתַפעל הילד תופעות חיצוניות בשירות החלום, ומטעין תופעות חיצוניות נבחרות במשמעויות חלום וברגשות חלום. 77

יש התפתחות ישירה מתופעות מעבר למשחק, וממשחק אל משחק משותף, וממנו אל חוויות תרבותיות. 77

מן המשחק משתמע אמון, והוא שייך למרחב הפוטנציאלי שבין (מה שהיה תחילה) תינוק ודמות אימהית, שבו התינוק שרוי במצב של תלות כמעט מוחלטת, ויכולת ההתאמה של הדמות האימהית נראית בעיניו מובנת מאליה. 77

המשחק מרגש ופגיע מעצם טבעו. תכונה זו נגזרת לא מתוך התעוררות יצרית, אלא מתוך האי-ודאות הקשורה ליחסי הגומלין בנפשו של הילד בין מה שהוא סובייקטיבי (כמעט הלוצינציה) ובין מה שנתפס אובייקטיבית (מציאות ממשית, משותפת). 78

במשחק, ובמשחק בלבד, הילד או המבוגר מסוגלים להיות יצירתיים ולהשתמש באישיות כולה, ורק בהיותו יצירתי מגלה היחיד את העצמי. 79-80

ההתפסה [apperception] היצירתית היא הגורמת לאדם, יותר מכל דבר אחר, להרגיש שהחיים ראויים לחיותם. 89

כניעות נושאת עמה הרגשה של חוסר תועלת לאדם, והיא קשורה לרעיון ששום דבר אינו חשוב ושהחיים אינם ראויים לחיותם. 89

לפיכך, אפשר לראות בדחף היצירתי דבר לעצמו, משהו שדרוש כמובן לאמן כדי ליצור יצירת אמנות, אבל שנוכח גם כאשר כל אחד – תינוק, ילד, מתבגר, מבוגר או זקן – מסתכל בדבר כלשהו בדרך בריאה או עושה דבר כלשהו בכוונה תחילה, 92

אין כוונתי לומר, כמובן, שמישהו יצליח אי-פעם להסביר את הדחף היצירתי, ומעטים הסיכויים שמישהו ירצה אי-פעם לעשות זאת; 92

יתכן מאוד שעד מועד מסוים לא זכו מיליוני בני-האדם מעולם להרגשה שהם יחידים, ואם זכו לה, בוודאי איבדו אותה עד מהרה, עד תום ינקותם או ילדותם. פרויד מפתח מעט את הנושא הזה בספרו 'משה והמונותיאיזם', ומתייחס אליו בהערת שוליים, שאני רואה בה פרט חשוב מאוד בכתביו: "ברסטד [Breasted] כינה אותו: 'היחיד הראשון בתולדות האדם'." אנו מתקשים להזדהות עם אנשים ונשים מימי קדם, שהזדהו הזדהות גדולה כל-כך עם הקהילה ועם הטבע ועם תופעות לא מוסברות כגון זריחת השמש ושקיעתה, ברקים ורעידות אדמה. כמות מסוימת של מדע נדרשה קודם שיכלו גברים ונשים להיות ליחידות מגובשות במונחי זמן ומרחב, לחיות באורח יצירתי ולהתקיים כיחידים. נושא המונותיאיזם קשור להופעת שלב זה בתפקוד הנפשי האנושי. 93

הגדרת הנורמאלי תלויה בציפייה החברתית של קבוצה חברתית כלשהי, בזמן מסוים. 100

אף-על-פי שהפסיכולוגיה של תחושת עצמי ושל ביסוס זהות, הולכת ומסתבכת ככל שהתינוק גדל, הרגשת עצמי אינה צומחת בסופו של דבר אלא על יסוד ההתייחסות הזאת, במשמעות הֶיוֹת [being]. תחושת זו של היות קודמת לרעיון של היות מאוחד-עם, מפני שעדיין אין שום דבר מלבד זהות. שני בני-אדם נפרדים יכולים להרגיש שהם אחד, אבל כאן במקרה שאני עוסק בו, התינוק והאובייקט הם אחד. 101

היסוד הזכרי עושה ואילו היסוד הנקבי (בזכרים ובנקבות) הווה [is].

אובייקט המעבר מייצג את יכולתה של האם להציג את העולם באופן שהתינוק לא יהיה צריך לדעת בתחילה שהאובייקט לא נוצר על ידיו. 102

אחת מן השתיים: או שיש לאם שד שהוֹוֶה, ואז גם התינוק יכול לִהְיוֹת. בזמן שהתינוק והאם עדיין אינם מופרדים בנפשו הראשונית של התינוק; או שהאם אינה מסוגלת להרים את התרומה הזאת, ואז על התינוק להתפתח בלי היכולת להיות, או עם יכולת פגומה להיות. 103

קנאה היא מונח שעשוי להתאים לחוויה הטַנטַלית של כישלון השד כמשהו שהווה. 103

הגעתי לעמדה שבה אני אומר שהתייחסות-אובייקט במונחי היסוד הנקבי הטהור הזה, אין לה כל קשר לדחף (או ליצר). 103

נדמה שבקביעת השלבים הראשוניים של ההתפתחות הרגשית של האדם, נחוץ להפריד (לא בין בנים לבנות, אלא) בין יסוד הבן הטהור ובין יסוד הבת הטהור. 103

חקר היסוד הנקבי הטהור, המזוקק והבלתי-מוכתם, מוליך אותנו אל ההֶיוֹת היוצר את הבסיס היחיד לגילוי עצמי ולהרגשת קיום (ואחר-כך את הבסיס ליכולת לפתח פְּנים, להיות מיכל, להיות מסוגל להשתמש במנגנוני ההשלכה וההפנמה, וליצור קשר עם העולם במונחי הפנמה והשלכה). 103-104

אני מבקש להזכיר כאן שהמאפיין המהותי במושג אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר (כפי שהצגתי את הנושא), הוא הפרדוקס, וקבלת הפרדוקס: התינוק יוצר את האובייקט, אבל האובייקט כבר היה שם, ממתין להיווצר ולהיעשות אובייקט טעון. ניסיתי להסב את תשומת-הלב אל צד זה של תופעות המעבר, כאשר טענתי שעל-פי כללי המשחק, כולנו יודעים שלעולם לא נעמיד את התינוק במבחן ונתבע ממנו להשיב על השאלה: האם יצרת אותו או מצאת אותו?  108

מבחינת סדר הדברים, אפשר לומר שתחילה יש התייחסות-אובייקט ולבסוף בא שימוש באובייקט; 109

התמורה הזאת (מהתייחסות לשימוש) פירושה שהסובייקט הורס את האובייקט. 109

הדבר הנמצא בין התייחסות לשימוש הוא הצבת האובייקט בידי הסובייקט מחוץ לתחום שליטתו האומניפוטנטית של הסובייקט; כלומר, תפיסת הסובייקט את האובייקט כתופעה חיצונית ולא כישות השלכתית, ובעצם, הכרה בו כישות בזכות עצמה. 109

ואחר כך יכול לבוא 'אובייקט שורד ועומד בהרס שלו בידי הסובייקט'. אך הוא עשוי לשרוד או לא לשרוד. כך מופיעה תכונה חדשה בתיאוריה של התייחסות-אובייקט. הסובייקט אומר לאובייקט: 'הרסתי אותך', והאובייקט נמצא שם כדי לקלוט את המסר. מכאן ואילך הסובייקט אומר: 'שלום אובייקט!', 'הרסתי אותך', 'אני אוהב אותך'. 'יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכך שהרסתי אותך'. 'בעוד אני אוהב אותך, אני הורס אותך בלי הרף בפנטזיה (לא-מודעת). כאן ראשיתה של הפנטזיה אצל האדם. עכשיו הסובייקט יכול להשתמש באובייקט ששרד. חשוב לציין שאין כאן רק הרס האובייקט בידי הסובייקט, מפני שהאובייקט הוצא אל מחוץ לתחום של שליטה אומניפוטנטית. באותה מידה חשוב להפוך את הדברים ולומר שהרס האובייקט הוא שמוציא את האובייקט אל מחוץ שליטתו האומניפוטנטית של הסובייקט. בדרכים אלה האובייקט מפתח אוטונומיה וחיים משלו, ותורם פנימה (אם הוא שורד) לסובייקט, לפי תכונותיו שלו. 109

אין ספק שתוקפנות מולדת היא גורם משתנה מן הבחינה הכמותית, כדרך שכל דבר מורש אחר משתנה מאדם לאדם. לעומת זה, יש שוני רב בין אדם לאדם, הנובע מן ההבדלים בחוויותיהם של יילודים שונים, בהתאם לכך אם נשאו או לא נשאו אותם דרך השלב הקשה מאוד הזה. 112

בתיאוריה האורתודוקסית, קיימת תמיד ההנחה שתוקפנות היא תגובה לעימות עם עקרון המציאות, ואילו כאן הדחף ההרסני הוא שיוצר את תכונת החיצוניות. קביעה זאת היא מרכזית במבנה הטיעון שלי. 112

אין כל זעם בהרס האובייקט שדיברתי עליו, אף שאפשר לדבר על שמחה כשהאובייקט שורד. מכאן ואילך, או מתוך השלב הזה, האובייקט בפנטזיה תמיד נהרס. 112

אני מבקש לסיים בהערה על השתמשות ושימוש. במילה 'שימוש' אין כוונתי ל'ניצול'. 112

האובייקט נהרס תמיד. הרס זה נהפך לתפאורת הרקע הלא-מודעת לאהבת אובייקט ממשי, כלומר, אובייקט הנמצא מחוץ לתחום השליטה האומניפוטנטית של הסובייקט. 113

כך נברא עולם של מציאות משותפת שהסובייקט יכול להשתמש בו, עולם שיכול להזין בחזרה את הסובייקט בחומר שאינו-אני. 113

על חוף הים של עולמות אין קץ,
.            .     שם ילדים ישחקו.
                                   טאגור

המובאה משירו של טאגור עוררה תמיד את סקרנותי. בימי עלומַי לא היה לי מושג מה פירושה, אבל הדברים מצאו להם מקום בלבי ורושמם לא פג. 114

משנעשיתי פרוידיאני לראשונה, ידעתי מה פירושה. הים וחופו מייצגים הזדווגות אינסופית בין גבר לאישה, והילד מגיח מן האיחוד הזה לרגע קצר, קודם שאף הוא נעשה מבוגר והורה. לימים, כשלמדתי את הסמליות הלא-מודעת ידעתי (אדם יודע תמיד) שהים הוא האם ואל חופו הילד נולד. תינוקות יוצאים מן הים ומוקאים אל היבשה כדרך שהוקא יונה מן הלווייתן. עכשיו החוף הוא גופה של האם לאחר הולדת הילד, והאם וילדה החי לומדים להכיר זה את זה. 114

ואולם הבנתי, שמשחק אינו שייך, בעצם, לא למציאות נפשית פנימית ואף לא למציאות חיצונית. 115

אם משחק איננו בפנים ואף לא בחוץ, היכן הוא? 115

האובייקט הוא סמל לאיחודם של התינוק והאם (או חלק מן האם). את הסמל הזה אפשר למקם: הוא מצוי במרחב ובזמן, במקום ובשעה שהאם עוברת ממצב בו היא ממוזגת עם התינוק (במוחו של הפעוט), אל מצב חלופי, שבו היא נחווית כאובייקט שיש לתפוס אותו, ולא להמציאו. השימוש באובייקט מסמל את האיחוד של שני הדברים שנפרדו בינתיים, תינוק ואם, בנקודת הזמן והמקום שבו חלה ראשית מופרדותם. 115

תינוקות נרפאים בלי הרף על-ידי פינוקה המקומי של האם, המתקן את מבנה האני. 116

יש לציין שהתופעות שאני מתאר אין בהן שיא. תכונה זו מבדילה אותן מתופעות בעלות גיבוי יצרי, במקום שהיסוד האורגיאסטי ממלא תפקיד חיוני, והסיפוקים קשורים קשר הדוק לשיא. 116

היות שנקודת המוצא שלנו היא המחלה הפסיכונוירוטית והגנות האני, הקשורות לחרדה שמקורה בחיים היצריים, אנו נוטים לחשוב על בריאות במונחי מצבן של הגנות האני. אנו אומרים שהאדם בריא כאשר ההגנות הללו נוקשות וכיוצא בזה; אבל רק לעיתים רחוקות אנו מגיעים לנקודה ממנה נוכל להתחיל לתאר מהם החיים, בנפרד ממחלה או העדר מחלה. 117

פירוש הדבר שעדיין עלינו להתמודד עם השאלה: מה משמעות החיים עצמם? 117

העצמי קודם בהכרח לשימוש של העצמי ביצר – על רוכב לרכב על הסוס, ולא להניח לסוס לדהור עמו כאוות-נפשו. 117

השתמשתי במונח חוויה תרבותית כהרחבת הרעיון של תופעות מעבר ושל משחק, אף שאיני בטוח שיש ביכולתי להגדיר את המלה 'תרבות'. בעצם הדגש הוא על חוויה. בשימוש במלה 'תרבות' כוונתי למסורת המורשת. אני חושב על דבר-מה המצוי במאגר המשותף של האנושות, שיחידים וקבוצות יכולים להרים לו תרומה, וכולנו יכולים לִדלות ממנו אם יש לנו מקום כלשהו לשים בו את מה שאנו מוצאים. 117

מיקומה של חוויה תרבותית הוא במרחב הפוטנציאלי שבין אדם ובין סביבתו  (שראשיתה היא האובייקט). הוא הדין במשחק. חוויה תרבותית ראשיתה בחיים יצירתיים, המתגלים לראשונה במשחק. 118

אצל כל אדם ואדם נקבע השימוש במרחב זה לפי חוויות חיים המתרחשות בשלבים המוקדמים של קיומו. 118

לכל תינוק יש כאן חוויה רצויה וחוויה לא-רצויה משלו, התלות היא מרבית. המרחב הפוטנציאלי מתקיים רק ביחס להרגשת הביטחון של התינוק, ביטחון הקשור במהימנותם של הדמות האימהית או של היסודות הסביבתיים. ביטחון זה הוא הראָיה למהימנות שנעשית מופנמת. 118

אין כאן משחק [game] בעל מתכונת קבועה, ולכן הכול יצירתי, ואף-על-פי שמשחק הוא חלק מהתייחסות-אובייקט, כל מה שמתרחש הוא בעל משמעות אישית לתינוק. 119

אם ניתנת לתינוק הזדמנות, הוא מתחיל לחיות באופן יצירתי ולהשתמש באובייקטים ממשיים כדי להיות יצירתי בהם ועמם. אם לא ניתנת לתינוק הזדמנות זו, כי אז אין תחום שבו יוכל לשחק, או לחוות חוויה תרבותית; הפועל היוצא הוא שאין חוליה מקשרת אל המורשת התרבותית, ולא תהיה כל תרומה למאגר התרבותי. 119

בהתפתחות הרגשית של האדם, מבַשְרֵי הראי הם פניה של האם. 128

בנקודה כלשהי, התינוק מביט סביבו. אפשר שתינוק היונק מן השד אינו מסתכל בשד; סביר יותר שהוא מסתכל בַפָּנים. מה רואה שם התינוק? 128

מה רואה התינוק כשהוא מסתכל בפני האם? טענתי היא שבדרך-כלל התינוק רואה את עצמו. 129

האם מסתכלת בתינוק, ומראה פניה קשור למה שהיא רואה שם. 129

אבל יש תינוקות רבים הנאלצים להתנסות פרק זמן ארוך בחוויה שבה אין הם מקבלים בחזרה את מה שהם נותנים; הם מסתכלים ואינם רואים את עצמם. 129

ותינוקות עיוורים זקוקים להגיע להשתקפות של עצמם באמצעות חושים אחרים, ולא באמצעות חוש הראייה. 129

התינוק מתרגל לרעיון שכאשר הוא מביט – הדבר הנראה הוא פני האם. במקרה זה, אפוא, פני האם אינם ראי. תפיסה באה אז במקום התפסה; תפיסה באה במקום הדבר שהיה יכול להיות ראשיתם של חילופים בעלי משמעות עם העולם, תהליך דו-כיווני שבו הַעַֹשרה עצמית וגילוי משמעות בעולם הדברים הנראים מתחלפים לסירוגין. 129

אם פניה של האם אינן מגיבות, כי אז הראי הוא דבר שמסתכלים בו, אבל לא דבר שמתסכלים בתוכו. 129

מנקודת המבט של פרק זה, פרנסיס בייקון של ימינו רואה את עצמו בפני אמו, אבל עם עווית מסוימת בו או בה, המטריפה את דעתו ואת דעתנו גם יחד. איני יודע דבר על חייו הפרטיים של אמן זה, ואיני מזכיר אותו אלא משום שהוא פורץ לו דרך אל כל דיון המתנהל בימינו על הפָּנים ועל העצמי. הפנים בציורי בייקון רחוקות מאוד לדעתי מתפיסת הממשי; נראה לי שכאשר הוא מסתכל בפנים, הוא חותר בכאב להיות נראה – כמצב המצוי ביסודה של הסתכלות יצירתית. 130

אני רואה שאני קושר בין התפסה לתפיסה, על-ידי הנחת קיומו של תהליך היסטורי (באדם היחיד), התלוי בלהיות נראה:
כשאני מסתכל אני נראה, משמע אני קיים. 130

אני יכול עכשיו להרשות לעצמי להסתכל ולראות.
עכשיו אני מסתכל באופן יצירתי, ומה שאני מַתפיס [apperceive] אני גם תופס. בעצם, אני נזהר שלא לראות מה שאינו שם להיראות (אלא אם כן אני עייף). 131

הרגשת ממשות היא יותר מהתקיימות; פירושה מציאת דרך להתקיים בתור עצמך, ולהתייחס אל אובייקטים בתור עצמך, ולהיות בעל עצמי, אשר אל תוכו אפשר להתכנס לשם התרגעות. 133

תפקידה של האם להחזיר לתינוק את העצמי שלו, מוסיף להיות חשוב לגבי הילד והמשפחה. 133

יש להבין שהראי הממשי הוא בעל משמעות בעיקר במובנו הפיגורטיבי. 134

.

..

על ויניקוט בויקיפדיה. על משחק ומציאות באתר של עם עובד.