הבעייה

כשקראתי את הפוסט הזה של אסתי סגל  נזכרתי בפוסט אחר של שרון רוטברד  ובציור של גרשוני. וחשבתי לעצמי, שאני עצמי איני סבורה שהמצב בארץ דומה באמת לזה שרבץ אז על ברלין וגרמניה – וכל אירופה למעשה –  אז עם פרוץ מלחמת העולם השנייה; ושאני לא אוהבת את הגישה הדפטיסטית הזאת: כי למעשה מדובר בדפטיזם, שאם באמת הגענו למצב כזה ש"הנאצים" (כלומר "אלה כמו הנאצים") עומדים להשתלט על הארץ, הרי מה נותר כבר לעשות? הנאצים חיסלו כל מי שהתקומם נגדם, ויהודים הומואים נכים קומוניסטים צוענים, הם לא "הסתפקו" בחקיקת חוקים וועדות חקירה (לא שאני מצדיקה את אלה המחוקקים היום בכנסת ובקרב רבנים למיניהם) אלא כבר מן ההתחלה, עוד בטרם תפסו את השלטון הם "עודדו" את הציבור לאכוף את חוקיהם באמצעות טרור רצחני. – אז חשבתי לעצמי שאני לא אוהבת את הדרמטיזציה הזאת בעלת הגוון ההיסטרי למדי הזה, שמשווה בין מה שקורה בארץ היום לבין מה שקרה אז בגרמניה.  – האיום הנאצי הוא סיפור אחר לגמרי, וחוץ מהזילות בזוועות השואה (שאני בכלל לא בעדה), ההקבלות הללו תורמות דווקא להרעת "המצב" ולא לשיפורו, הן מוציאות את הרוח מן המפרשים כלומר מנקות את המצפון בלי שום תביעה או דרישה לפעולה משמעותית, למעט אולי הפגנות שאני לא מזלזלת בקיומן. השמאל, כלומר שברי השמאל שנותרו על כנו של השמאל של פעם, לא מפסיק לבכּות את רוע "המצב" ולטהר את מצפונו באמצעות הבכי והקינה, כאילו נותר רק להמתין לשואה הקרבה.  וכשם שאָבל המשתוחח על קברו של אהוב לא יכול וגם לא אמור לעשות דבר, אלא רק לקבל את גזר הדין הנורא ולהתרפא מאבלו על ידי בועות השכחה, כך קינה מתאבלת זו, מטבעה פוטרת ממעשה, ומותירה את המקוננים סחוטים מצער וממתינים לחורבן הממשמש ובא. הקינה הזו מצביעה על כך שהשמאל לא רואה את עצמו כאלטרנטיבה לשלטון. אין בו סימנים של מנהיגות שרוצה לזכות בשלטון. אין בו סימנים של מנהיגות בכלל; של רצון להנהיג ולהוביל את המדינה אל עבר אופקים חדשים. יש בו כמה גיבורים אמיתיים כמו יונתן פולק, מורדים שדרושים וחיוניים באופוזיציה לוחמת ומורדת; אבל אין בו מנהיגים כפי שנחוץ שיהיו בתנועה שרוצה לקחת את השלטון לידיה. אנשים שמעמיסים את העגלה הכבדה הזאת שנקראת 'מנהיגות' על גביהם, ומתחילים לסחוב אותה במעלה ההר אל עבר השלטון, במטרה לחולל שינויים ולפתוח אופק. בשמאל השבור היום קיימת התשוקה להשחיר את השלטון הקיים, ובצדק; שינאה לקיפאון, לכיבוש שלא נגמר, לעוולות שנעשות בשם המדינה, טינה לעיוות המוסרי. והטינה הזאת היא המוטיב המדרבן והמניע את שברי השמאל לא לעשות בעצם דבר, כלומר לא לקחת חלק: לא לקחת חלק בשלטון המדינה, מפני שהיא לא ראויה, זו מדינה שנואה; לא לקחת חלק בגועל נפש, משום שהמדינה לא ראויה לאנשים בעלי מצפון שלא רוצים להתלכלך; לא לקחת חלק מפני שהשמאל לא אוהב עוד את העם שלו, שרוצה בכיבוש, שהוא גזען, שהוא אלים ורודני; הכעס והזעם של השמאל גבר על הרצון בהנהגה, מפני שהוא איבד תקווה שאפשר בכלל לשנות. השמאל כלומר מה שנותר ממנו רוצה להצביע על העוולות שוב ושוב ויש בו צורך נואש בהתנקות וטיהור הצפון: "אל תגידו אחר כך שלא אמרנו" "הכתובת הייתה על הקיר" "יום אחד, כשאחד הנכדים ישאל ומה את עשית אז, באותם ימים שחורים?  אומר שהצבעתי, הפגנתי, כתבתי התרעתי". תנועה שיש לה שאיפות להנהיג ולהוביל מדינה מגלה אחריות ממלכתית. שברי השמאל פועלים נגד הממלכתיות.  כלומר השמאל הרסיסי הוא אופוזיציה שלא מהווה אלטרנטיבה לשלטון: רוצים רק לצעוק ששונאים ומתנגדים; בכל תוקף.  קדימה שיושבת גם כן באופוזציה, המפלגה הגדולה החזקה  – מפלגה שאני לא אוהבת – מתנהגת בממלכתיות מוחלטת ומציבה את עצמה כאלטרנטיבה לשלטון. אבל מצד שני, היא לא מקיימת את חובותיה כאופוזיציה לוחמת, העומדת בשער ומקוממת את הציבור כנגד עוולות הממשלה. (עוד אנומליה מבית הפוליטיקה הישראלית המוזרה.)   

לכן אני גם לא אוהבת את האזכור של אסתי לאישרווד, אלה התייפחויות חסרות בסיס ומלאכותיות בעיני. ובכל זאת. אני מרגישה ש"המצב" אכן הולך ומחמיר ומתעבה כענן רדיואקטיבי מסריח. הלך הרוח נעשה בלתי נסבל וסותם את פה בכל המובנים. מכל הזוויות ולא רק כמטאפורה. לא רק משום שהימין משגיח וחוקר ותובע פטריוטיות ונאמנות וחושד בכל אירגון שמאל כאילו הוא "מסייע לטרור". ולא רק משום שהגזענות מציצה מכל חור ומאוּרה אפלה. העניין הוא שאי אפשר לדבר כבר על שום דבר אחר חוץ מאשר ה"מצב". הענן המסריח מסתיר ומעיב על פני כל משב רוח אחר. "המצב"  לא נותן למצפון להביט לשום כיוון אחר. הבעייה היא שאין פנאי בתוך המצפון למקומות אחרים. אין מקום להתעסק בבעיות אחרות מלבד "המצב". כלומר, כמו בציור של גרשוני, הבעייה בכתיבה היא הבעייה הפלסטינית, וכל מה שנגזר ממנה.

אז כעת זה מה שיש לי להגיד, בהמשך לציורו של גרשוני: הבעיה בכתיבה היא הבעיה הפלסטינית.

אבל אני יודעת שלא אוכל לסתום לעצמי את פה ובכל זאת אזפזף לערוצים אחרים ואזרזף גם מילים אחרות.

הבהרה: חשוב לי מאוד לציין ולהדגיש, שאני עצמי אחת מאותו קומץ של אנשי א-סמול. שלא כתבתי את הדברים האלה כאחת לא מעורבת, שכאילו משקיפה מהצד כתיירת על הנעשה בארץ משוגעת; אלא כאחת מהחיילים הקטנים, הפיונים הללו בשורות השמאל המסתחרר במילכוד שהוא נתון בו, וגם אני מאלה שמייבבים ומבכים את המצב.