צפיתי בנער קריאה בכבלים באמצעות סטארט-אובר. אחרי שהסרט נגמר ומועקת השואה הבלתי נמנעת התפוגגה, הרהרתי לעצמי והבנתי שאני מרגישה מרומה. רימו אותי וגם קצת בגדו בי.
נער קריאה סובב סביב סיפור אהבה שטמונה בו עוצמה, לכשעצמו. אלא שלמעשה, הסרט מציג את הרומן בצורה שמאלצית והוא מניפולטיבי באופן מרגיז; משום שהוא מגייס, בדרך מלאכותית ומאולצת, רומן אהבים שמאלצי לדיון במלחמת העולם השנייה ובנאצים. זה הרגיז אותי כמו ההתרגזויות שהיו לי אחרי שצפיתי ברשימת שינלדר. שם מדובר בסיפור חזק, קצת שמאלצי, שגויס לדיון במלחמת העולם השנייה. אגב, רבים הגנו על רשימת שינדלר בטענה שאולי טוב שסרט כזה מצליח, כי עכשיו המון אנשים שלא ידעו על השואה כלום, יודעים לפחות שהיא התרחשה, שהיא קיימת בהיסטוריה של האנושות. הבעיה היא, שכעת הם חושבים שהיו הרבה שינדלרים כאלה שהצילו ובכלל, עכשיו כל העולם, המערבי, חושב שרשימת שינדלר הוא סרט "אמיתי", כלומר, שהוא-הוא "השואה", הייצוג האולטימטיבי לשואה, כאילו מדובר בסרט דוקומנטרי שתיעד את המתרחש בשואה. אבל זה כבר שייך לדיון אחר: הדיון בהיסטוריה מצולמת שלא צולמה.
ובחזרה לנער קריאה. לא קראתי את ספרו של ברנהרד שלינק שעליו מבוסס הספר, ההתייחסות שלי מתעסקת בסרט בלבד והערה קצרה במאמר מוסגר: הסרט דובר אנגלית אבל מתרחש בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, לכן השחקנים מדברים את האנגלית כאילו במבטא גרמני. יותר דבילי מזה לא יכול להיות.
מוקד הטִרדה והתהייה נמצאים בדרך שבה מייקל, גיבור הסרט, מתמודד עם סיפור אהבת נעוריו, שהוא לב ליבו של סיפור הסרט. מדובר בסיפור אהבה שעטף אותו בעוצמה אדירה בנעוריו וזהו, למעשה, התהליך שמייקל עובר בסרט. התהליך הזה לעצמו, כפי שהוא מוצג בסרט, במובנים פסיכולוגיים פשוטים ביותר, בעייתי מאוד. אם אכן כך, יוצא שמייקל הוא גבר בעייתי מאוד. אלא שמייקל לא מוצג כגבר בעייתי, כזה שסובל מאיזה תסביך שגורר את סיפור אהבת נעוריו, עוצמתי ככל שיהיה, מגיל 16 ועד הלאה והלאה אל בגרותו – מדובר בפצע שלא מגליד ושנראה כי הוא לא מניח לו להגליד. הסרט מתייחס למייקל כאל "גבר רגיל לכל דבר", שמייצג, לא רק את כלל הגברים בגרמניה אלא את בעיית האשמה של גרמניה, שלאחר מלחמת העולם השנייה והשלטון הנאצי.
מייקל התאהב אנושות בהאנה שמיץ, שלמעשה פיתתה אותו. זהו תיאור פני הדברים כפי שהוצגו בסרט (זו לא אמירה שיפוטית כאילו לאישה בוגרת אסור לפתות נער שאינו קטין). מייקל הוא נער סקרן והקשר שלו עם האנה שמיץ מתחיל למעשה כשהוא בא לבקרה בהוראת אימו, אוחז זר פרחים, כדי להודות לה על שעזרה לו כשמצאה אותו חולה ותשוש. הוא נער כבן 15 בערך והיא כבת שלושים ומשהו. היא מסקרנת אותו והוא בוחן אותה, היא אישה יפה. נער צעיר וסקרן מפתח תשוקה ורגשות עזים לאישה בוגרת ומושכת שנראית כמו קייט וינסלט. גם האנה שמיץ נקשרת אליו, בדרך נוקשה משהו. המשחק של וינסלט מבריק לדעתי, במגבלות הסרט. בהאנה שמיץ יש משהו קשה לפיצוח. יחסה למייקל אימהי מעט, טיפולי, ועם זאת נוקשה, ונוקשות זאת עומדת בניגוד מוחלט לתשוקה שמתפרצת ממנה. היא לא רודה בו, אבל היא זאת ש"קובעת את החוקים", כפי שמייקל עצמו אומר לה. היא מבקשת ממייקל שיקריא לה ספרים, הוא נעתר והרגל זה הופך לטקס קבוע, בנוסף לסקס שהם מקיימים. מייקל נקשר אליה בעוצמה.
הסרט לא מציע ולו רמז קטן, בשלב רומן הקיץ, על העתיד לבוא, וגם לא מביא שום פרט על עברה ועל חייה של שמיץ. היא לא נראית בחברתו של שום אדם, מלבד מייקל. האם היא בודדה לחלוטין? האם יש לה משפחה? מה קורה בחיים שלה, חוץ מהעבודה שלה ומייקל? לשאלות אלה אין תשובה וגם אין שום נימוק דרמטי משכנע מדוע אין, משום שלא נראות סצנות בהן מקייל שואל את האנה על חייה; רק פעם אחת הוא מעיר על כך, בפעם האחרונה, הסצנה האחרונה, שבה הם נפגשים. הוא אומר לה שהוא אינו יודע עליה דבר. האנה מטיחה בו שהוא לא שואל. ובזה נגמר הענין.
הרומן נמשך כל הקיץ ואז ברגע אחד קמה האנה והולכת. היא נוטשת אותו בבת אחת ומייקל נשבר. הוא מתמוטט וקורס ונרמז שאולי אף ניסה להתאבד.
כעבור זמן, מייקל כבר סטודנט למשפטים. הסרט מציג אותו כבחור עגמומי ומדוכא, תוך שימת דגש על התעלמותו מן הנשים שבחברתן הוא לומד ובפרט מנערה יפה שמתעניינת בו. ואז מייקל מגלה שהאנה שמיץ הייתה שומרת באס.אס. .
כמובן שתגליתו מחמירה את התעסקותו בעבר. נוסף רובד קשה ומדכא של אשמה וצער עמוק לרומן הקיץ שהסתיים בנטישה. אבל כבד נופל עליו. הבלתי הפיך מתרסק על ליבו והוא אינו יכול לעכל אותו.
בקטעים אלה, למרות החורים והליקויים שבסרט, קיים אפקט דרמטי שמצליח לעבוד, בעיקר משום שמדובר בזוועות השואה. אין דרך לעקוף את המוקש הזה, אני לא הצלחתי, אני בִּתם של ניצולי שואה, אבי ז"ל ואימי שתבדל לחיים ארוכים. עם זאת, מן ראוי לציין שסצנות בית המשפט קורקטיות באופן יחסי, לשאר הקטעים בסרט, ונקיות ממניפולציות האופייניות לסוג כזה של חומרים. וכמובן, משחקה של קייט וינסלט טוב ומדויק. היא מצליחה לעורר זעזוע וחמלה בעת ובעונה אחת, על אף ההתנגדות שזו עוררה בי, ולהיראות אמיתית וחסרת אונים ובה בעת נוקשה ואטומה, בשוט אחד, כאילו תמים.
מכאן ואילך ממשיך מייקל את חייו ושמיץ לא מרפה, משום שהוא אינו יכול להרפות ממנה. ועולות תהיות: מדוע מייקל בחר להתמודד – או שמא זו לא התמודדות אלא אובססיה – כפי שהוא מתמודד עם אותה טראומה. מדוע אינו מניח לעברו וממשיך בחייו. מה הסרט רוצה לספר לנו – אף שהמלאכותיות מורגשת מאוד – בדרך זו. מדוע ההתעקשות.
כל אחד יודע שגבר, או אישה, המבשילים בדרך אל בגרותם, עושים זאת בתנאי שתהליך עיבוד העבר מתפתח אצלם באופן סביר, ראוי ובריא. מה שנקרא: נורמטיבי. רובנו נאלצים להיפרד מן העבר ויודעים שזהו התנאי לבגרות בשלה. לעיתים זו פרידה כואבת ובכל זאת היא נעשית. מכאן, שאם מייקל היה עובר גם הוא תהליך כזה, שרוב רובם של בני האדם מן היישוב עוברים בדרך לבגרות בשלה, גם הוא היה נפרד מעברו. כדי שאפשר יהיה להכתיר את מייקל בתואר 'נורמטיבי', אמור היה מייקל להיפרד מעברו ובכך להיפרד מהנער מייקל, כדי להיות לגבר מייקל, הבשל והבוגר. אלא שמייקל לא נפרד מעברו. הוא אינו נפרד מהנער מייקל אלא נושא אותו על גבו כמו צלב, כמו אות קין. והצלב הזה, השק העמוס שהוא סוחב על גבו הוא נער פגוע ונטוש, שאישה אהובה ונערצת עזבה אותו, כמו במכת חרב; וכעבור זמן התברר לו כי הייתה שומרת באס.אס. בטרם פגש בה, והסתירה ממנו את עברה.
מדוע, אם כן, מייקל אינו נפרד מהנער שהיה? מדוע הוא ממשיך לגרור את עברו בעוצמה כזאת. מדוע הוא לא מצליח להשקיף על הנער שהיה בסלחנות? הוא הרי לא ידע דבר על עברה של האנה והיא זו שבחרה להסתירו. היא הייתה אישה מיוחדת ומפתה, והנער שהוא היה, לא יכול היה שלא להתאהב בה. מדוע אינו סולח לעצמו בשעה שיש לו את כל הסיבות שבעולם לעשות זאת? התשובה של הסרט היא: האשמה והבושה על כך שהאנה הייתה נאצית ובכל זאת נגעה בליבו של מייקל והוא אהב אותה. מייקל לא היה נאצי, מייקל לא ידע שהאנה שמיץ הייתה נאצית. ובכל זאת הוא מרגיש אשם על כך שהצליחה לגעת בו ובתשוקתו.
כל פסיכולוג מן היישוב יכול היה לעזור למייקל להיפרד מאשמתו המנקרת והבלתי מוצדקת ובכך מסייע לו להיפרד מעברו. אלא שזו בחירה מכוונת של היוצרים לעצב כך את דמותו של מייקל. הסרט לא מתייחס כמובן בשום צורה לאלטרנטיבה של היפרדות מן העבר ומרגשות האשמה, אלא מטפח אותם ובחוזקה. המסקנה שעולה, לפיכך, היא שמייקל לא רוצה להיפרד מהאנה שמיץ ומעברו, מפני שמייקל רוצה "לקחת אחריות" על מעשיו, אף שלא עשה דבר ולא ידע דבר על עברה של האנה, רק משום שנגעה בליבו ובתשוקתו, ומשום שעברה של האנה הוא גם העבר הלאומי שלו. משום כך הוא "לוקח אחריות" גם על האנה עצמה, ועוזר לה ללמוד לקרוא; מקליט לה קלטות שבהן הוא מקריא לה ספרים ושולח את הקלטות לכלא.
השקריות הגדולה בסרט מתבטאת גם במגמה הכאילו צדדית – שחוזרת על עצמה בכל מיני צורות ומושתלת בסרט ללא שום עידון – לחבר בין האנאלפאביתיות של האנה לבין היותה שומרת אס.אס. . מייקל עצמו מעיר כמה הערות בנוגע לזה ומצר על כך שהיא התביישה באנאלפביתיות שלה. בסוף הסרט הוא אכן בוחר למסור את כספה, שהשאירה לו כדי שיחליט מה לעשות בו, כתרומה להקמת מרכז ללימוד קרוא וכתוב. החלטתה של האנה במשפטה, להסתיר את העובדה שאינה יודעת לקרוא, והעובדה שבמעשה זה נטלה על עצמה אשמה נוספת של מעשים שלא עשתה, שהטילו עליה עונש כבד מזה שהייתה אמורה לקבל, נגעה לליבו של מייקל ואפשרה את המהלך המגמתי הזה, המניפולטיבי, כלומר: את החיבור בין האנאלפביתיות שלה ובין אכזריותה כשומרת אס.אס. .
אלא שהחיבור הזה כקשר סיבתי מופרך לחלוטין. איכרים אנאלפביתיים רבים הצילו יהודים רבים במהלך מלחמת העולם השנייה, ולעומתם נאצים משכילים "מעודני נפש" אוהבי ואגנר, בטהובן ואמנות, היו רוצחים ואנשי גסטאפו ואס.אס. .
כך יוצא שהסרט, שדאה איכשהו בגובה סביר כל עוד מייקל היה צעיר, החל לאבד גובה ולצלול. התנהלותו של מייקל המבוגר נראית מוגזמת רגשית והסרט מקבל צורה מאולצת ומנופחת, נעשית בו דרמטיזציית יתר. להתנהגותו של מייקל מתגנב מרכיב נרקיסיסטי לא סימפטי, בתסבוכת הנפשית שהסרט מנסה להציג כאילו היא מתנהלת בנפשו. מתגלה מראה שאין לתאר אותו אלא כהתבוססות ברגשות של רחמים עצמיים. מייקל המבוגר נראה כאדם לא מאוזן שרוצה מאוד לסבול כדי להיחשב "צודק ואצילי"; הוא נראה כאדם שמתפעם התפעמות אגואיסטית מעצמו ומעוצמת הסיפור אליו נקלע. נראה שיוצרי הסרט ניסו בכוח להמריא לגובה הפאתוס הגרמני הידוע ה- weltschmerz , כאילו מייקל סוחב על גבו את צער העולם; אלא שרגשות צער העולם, האמיתיים, מרחפים בגבהים אחרים ומורכבים בהרבה ממה שדמותו של מייקל, כפי שעוצבה, יכולה בכלל להכיל. וכך יצא, שבמקום צער העולם נפלה עליי אי נוחות כבדה, וחשתי שהסרט נע במחוזות לא טובים שמן הבחינה האתית חורקים בצליל נלוז.
הסרט מציג את מייקל כדמות שאמורה לייצג את נפשה של גרמניה שלאחר הנאצים. מייקל אמור לייצג בסרט את "הצד שלהם" שלאחר המלחמה, הצד של גרמניה האשמה במשוואת זוועות השואה. אם זהו אכן "הצד שלהם", אם זו "גרמניה האחרת" – גרמניה שמשחקת עם עצמה משחקים של התבוססות ברחמים עצמיים ובאשמה נרקיסיסטית מנופחת וניסיון להסביר את הזוועה באנאלפביתיות – הרי שזו גרמניה מעצבנת ובעייתית מאוד. אני נוטה לחשוב שרק הסרט הוא זה שבעייתי, ולא גרמניה כולה.
בארץ הפלאות 