עלו בי כמה הרהורים בעקבות דברים שכתב דרור משעני בבלוג שלו על "מלך הקומדיה" ודוד טופז. חשבתי לעצמי שפפקין לא היה מעולם, לא לפני ולא אחרי, איזה משהו, לעומת טופז שהיה כבר כוכב כשהפך ל"מפלצת". פפקין מן ההתחלה הוא מין כלום "מפלצתי". הוא אבק אדם, בעיני עצמו וגם במבט שהמספר נותן בו. החיים לא הוציאו אותו מתוכם – מלכתחילה הוא לא הצליח להיכנס אליהם.
אבל מה זה "החיים"? תוכנית טלביזיה?
הסרט אירוני והמבט שהוא שולח במתרחש בו די מורכב. בין המבטים הנשלחים לעבר הדמויות והמציאות יש את המבט בפפקין כאבק אדם שתובע את חייו. פפקין הופך לאדם אלים ככל שתסכולו גובר והוא לא מצליח להגשים את שאיפתו – שהיא למעשה ובעצם גאולתו.
הוא לא מוכן לקבל את מצבו בעולם הזה ופועל בדרך עקומה והרסנית. עבורו החיים זו השתקפות בטלביזיה. אתה לא שם – אתה לא קיים; משום שאין לך השתקפות. פפקין מרגיש "שמגיע" לו, כאילו "גאון", אבל גם חש עצמו כלומניק עלוב נפש. מצד אחד הוא מתנהג אל לואיס כמעריץ שפוף ושפל רוח הנושא עיניים אל אלילו, ומצד שני ביהירות כאילו הוא שווה ערך לאלילו. הוא מגלומן ורכיכה בעת ובעונה אחת.
מנגד, ג'רי לואיס מפנה מבט אל פפקין כאל אבק. הוא מלא בעצמו ובהצלחתו. הוא כל כך רגיל להשתקפות שלו, הוא משועמם ממנה, אלה הם חייו והוא רוצה לחזור הביתה ולנוח. הוא עשיר ששכח שהחיים יכולים להיות כל כך שונים. פפקין מופיע מולו כמטרד. הוא לא רואה אותו, בקושי מבחין בו. גם כשזה ממש ניצב לפניו – אין שם אדם מול עיניו אלא הפרעה של השגרה. מצוקתו של אותו אדם שסוחב בתוכו כמויות אדירות של תסכול ומרירות – כל זה נעלם לחלוטין מעיניו לא מפני שאינו יכול להבחין בכך מנקודת מבטו – כי אלה אינן דקויות, כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שפפקין הוא טיפוס בעייתי – אלא מפני שאין בו טיפה של סקרנות ועניין. הוא אדיש לסובב אותו. ובכך, למעשה, הוא מחזיר אל פפקין כמראה, את המבט שפפקין נותן בעצמו. וכך הוא מפוצץ אותו. הוא מאשר לו – שהוא לא שווה כלום.
המבט הזה מאשר לפפקין שאכן בלי השתקפות הוא אינו קיים, כל עוד אין לו השתקפות הוא חלל. הקיום היחיד הוא בטלביזיה נוכח מבטי הצופים המאשרים את קיומו.
המספר מביט בג'רי לואיס כעל אדם ששכח את הדרך שעבר והחל לקחת את מה שאין לקחת כמובן מאליו. הוא מייצג את האלילים המורמים מעם, בתרבות הטלביזיה המדיה התקשורת שמקימה גיבורי על. ונוח לו שם ונעים בשעה שלמטה מתחת לאולימפוס מתגוששים פשוטי העם בתוך גיגית החיים הקשים. נטולי ההשתקפות.
יוצא שטופז הוא כאילו מין ג'רי לואיס שירד מגדולתו. לואיס עובר בסרט תהליך נורא מעניין באמצעות פפקין וברנהרד. הוא "מגלה" אותם ואת עצמו, כפי שהוא מופיע במבטם. תגלית כזאת, או בדומה לזה, טופז לא עבר מעולם, כפי הנראה. בנוסף, קורבנותיו, של טופז, הוכו על ידי אדם שבא מתוך הקסטה שלהם; במעמדם. לפני שהפך ל"מפלצת" היה אחד משלהם. בשונה מן הפער שבין פפקין לבין לואיס.
התהליך שעוברים לואיס ופפקין בסרט כל כך יפה ומורכב ומוחשי, בלי שדבר נאמר ישירות: הדרך שבה לואיס לומד אותם ובתוך כך לומד על עצמו כמה דברים מן האופן שבו הוא נראה בעיניהם. טופז לא התעסק באלה, אלא רק בשאלה אם הוא משתקף. אם הוא בקופסא, אם המראה מלאה בו או ריקה מדמותו. הוא רצה לשוב לחיות את עצמו כאליל, כדי לחיות. לואיס לומד על חוטפיו ועל מצוקתם. הם לומדים אותו: שהוא בן-אדם בדיוק כפי שהם, כאשר צובטים אותו כואב לו, כמו שכואב להם.
תסכולם היה כה עצום עד שחשו עצמם שהם לא חיים. בעיני עצמם. פפקין בעיני עצמו הוא מת מהלך. הוא ניהל את חייו בפנטזיה. המציאות הייתה ריקה, עד החטיפה. אז החל לחיות. טופז חש את עצמו כמת מהלך. כל עוד הוא לא "שם" בתוך הקופסא המהבהבת ומבטי הצופים בו מאשרים את קיומו – הוא לא קיים. אבל כל מיני "טופזים", קמו ונהיו לאלילים, ולקחו לו את עצמו, את חייו. הוא היה לואיס והוא הפך לפפקין ונהיה לאבק אדם. מציאות חייו נהייתה ריקה. עד התקיפות, אז הוא חזר לחיות – הריק מתמלא בפעולה, מצלמים אותו והוא משתקף בעיני הצופים שמאשרים את קיומו. אז הוא עשה מעשה פפקין: הוא תבע את חייו בחזרה.
יום חמישי, 23 ביולי 2009
בארץ הפלאות 